הפרטה בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ההפרטה בישראל היא העברה או מכירה של שירות או רכוש בבעלות ממשלת ישראל או גוף ציבורי אחר במדינה לבעלות פרטית. משמעות ההפרטה היא הקטנת חלקה ורמת התערבותה הישירה של הממשלה במשק, מול הגדלת חלקה ופעילותה הכלכלית של קבוצה פרטית בשליטה ובבעלות על הנכסים. ההליך ההפוך להפרטה מכונה "הלאמה".

הליכי ההפרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליכי הפרטה התקיימו בישראל מראשית קיומה. בין השנים 1962–1977 נמכרו 64 חברות, 25 חברות נסגרו, ב-21 חברות נמכרו חלק מהמניות של החברה, 214 חברות הונפקו בבורסה וב-2 חברות בוצע הליך של מכירת חלק מהנכסים[1]. בין השאר מכרה המדינה את אחזקותיה באוצר החייל בשנת 1962[2], את חלקה (50%) בבנק "סוויס ישראל" בשנים 1963-1965[3], את מניותיה בחברה לפיתוח קיסריה ב-1970 ואת מניותיה בחברת הכשרת היישוב ב-1964. חברות נוספות שהופרטו לפחות באופן חלקי בתקופה זאת כוללות את: אזורים חברה להשקעות, אלדא, אוצר מפעלי ים, בנייני הבורסה, בנק יעד, בקר החולה, המטוויות המאוחדות, חברת רפפורט, שירותי ים אילת, יונה ים סוף, נעלי ירושלים, עלי טבק, תעשיות כפר ותרכיבי בית דגן[1].

מצע הליכוד בבחירות לכנסת התשיעית כללה את ההפרטה כחלק ממדיניות כוללת להקטנת המעורבות הממשלתית במשק הישראלי. על מינויו של שמחה ארליך לשר האוצר בעקבות המהפך הוא הכריז על כוונתו למכור חברות ממשלתיות ליזמים פרטיים[4]. ב-5 במרץ 1978 החליטה ועדת שרים לענייני כלכלה על מכירת 47 חברות כדי לצמצם את מעורבות הממשלה במשק הישראלי. בשנת 1985 הוקמה ועדת שרים לענייני מכירת חברות ממשלתיות. אולם ההתקדמות בקצב מכירת החברות הייתה איטית והשוואה מספרית של צעדי ההפרטה בשנים 1967–1977 ובשנים 1977–1987 מצאה שקצב ההפרטה לא השתנה[1]. בעיתונות עלתה הטענה ששרים מקשים על מכירת חברות בניסיון לשמור על כח פוליטי ויכולת למנות מקורבים למועצות מנהלים של החברות[4].

הליכי ההפרטה בישראל התעצמו החל משנת 1986 בעקבות גל כלל עולמי של הפרטה בהובלת בריטניה, בשנות השמונים של המאה העשרים. עד כה הופרטו בישראל כ-90 חברות ממשלתיות וחברות בנות והפיקו למדינה, בין השנים 1991 ו-2003 הכנסות בגובה 8,749 מיליון דולר אמריקני.

הליכי ההפרטה בישראל שייכים בעיקר לסוגים הבאים:

  • מכירה מודרגת: מכירה הדרגתית או דילול אחזקות המדינה בגוף הציבורי עד לדרגה בה למדינה אין אחזקה משמעותית בגוף. דוגמה בולטת לכך היא מכירתה המודרגת של חברת "בזק" ומכירתם ההדרגתית של הבנקים, שהולאמו בעקבות משבר מניות הבנקים של שנת 1983.
  • מכירה חד פעמית: מכירה בבת אחת או הנפקת כל מניות החברה בבורסה. מכירה כזו ישימה בהפרטה של חברות קטנות או במכירה לקונה אחד.
  • זכיונות ורישיונות: ביצוע פעולות הפרטה באמצעות מיקור חוץ, העברת זכיונות, הרשאות, וכדומה, בעיקר של שירותים מסוימים הנצרכים על ידי גופי ממשלה. פעולה כזו אינה נחשבת הפרטה כהגדרתה על ידי ממשלת ישראל.
  • פירוק: פירוק גוף ממשלתי לחלוטין מנימוקים של היעדר צורך בקיומו או הפסדים על רקע שוק תחרותי קיים.

רבים נוהגים לכנות את השינוי המבני ברבים מהקיבוצים בישראל הפרטת הקיבוצים, אך לפעולה זו אין למעשה קשר להפרטה. הקיבוץ הוא התאגדות וולונטרית פרטית ולא ציבורית, והשינויים בו אינם נחשבים להפרטה.

המגזר הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיהן של החברות, כמו יתר מרכיבי המגזר הציבורי בישראל, נמצא בתקופת היישוב, אשר התפתחו במקביל למדינה. מבנה המגזר הציבורי בישראל עוצב בתקופת טרום המדינה, תקופה שבה גובשו המוסדות הלאומיים ועוצבו המוסדות שבמידה רבה הוסיפו לפעול ולמלא תפקיד מרכזי גם לאחר קום המדינה. בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי התגבשו קשרי גומלין ושיתוף פעולה. דפוסים אלה התבטאו בהקמת עסקים משותפים, לצד מקרים שונים של מעבר מן המגזר הפרטי לציבורי ומן המגזר הציבורי לפרטי. שחקניו השונים של המגזר הציבורי הכירו בחשיבות הכלכלית של פעולותיהם, וקשה להבחין בין שיקולים ומניעים פוליטיים לבין שיקולים כלכליים. השניים היו, וימשיכו להיות, שלובים זה בזה.

מרכיביו של המגזר הציבורי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהוקמה מדינת ישראל וכוננה הממשלה, הועברו אליה ב"ירושה" מוסדות רבים שפעלו עוד טרם לכן. ממשלת ישראל כמו ממשלות אחרות, פועלת ומתערבת בחיי הכלכלה למימוש יעדים כגון: יצירת תחרות ושימורה, הספקת מוצרים ציבוריים, הבטחת קיום מידע ומניעת הגבלות על יכולת הבחירה של הציבור, הבטחת יציבות וצמיחה וסיוע במצבי שפל ומשבר.

המערכת הציבורית בישראל מכילה בקרבה גופים שאינם ממשלתיים, ומכלול הארגונים הוא מקור תקציבי לא רק להכנסות, אלא גם להוצאות. זרימת כספים ממקורות שונים מרחיבה את גבולותיו של המגזר הציבורי ומוסיפה מימד חשוב לכלכלה הפוליטית הישראלית.

פעולותיו של המגזר הציבורי נמדדות במידה רבה על ידי הצריכה הציבורית. צמצום או גדילה בצריכה משקפים שינויים בהיקף מעורבותה של המדינה במשק. הקף המוערבות בישראל יכול לנבוע מהוצאות ביטחוניות ושירותי קליטת עלייה. המוסדות הלאומיים אומנם תרמו להתפתחות הכלכלית של המדינה ולממלכתיות, אך נוצר גם קושי להמשיך ולשאת ברמות גבוהות של פיתוח וצמיחה.

השלכות ההפרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות ההפרטה היא נושא בעל מטען אידאולוגי. קיימות שתי תפיסות עולם כלכליות-חברתיות קוטביות ביחס אליה: תפיסת הליברליזם הכלכלי המצדד בשוק חופשי, התערבות ממשלתית נמוכה ועידוד התחרות, ולעומת זאת קיימת התפיסה הסוציאליסטית המצדדת בניהול ישיר בידי המדינה.

  • טיעונים בעד הפרטה: הגברת התחרות, הגברת הצמיחה, חופש העיסוק, זכות הקניין, שחרור משאבים למשק, הוזלת מוצרים ושירותים, שיפור איכות המוצרים והשירותים ומידת התאמתם לדרישות הצרכנים. המצדדים טוענים שרמת הניהול שאותו מפגינה המדינה - נמוכה, בתחומים מסוימים הממשלה אינה בעלת ידע מקצועי מספיק ולפעמים נגועה בשחיתות ונפוטיזם ולכן צמצום מעורבותה תביא לתוצאות טובות, ותשפר את החוסן הכלכלי של המשק. בזכות ההפרטה של מספר חברות במשק רמת החיים בישראל עלתה משמעותית.
  • טיעונים נגד הפרטה: הפרטה תוביל לריכוז כח בידי בעלי ההון והדבר עלול להביא לניצול כח מונופוליסטי, פגיעה בעובדים חלשים (בעיקר בלתי מקצועיים או בלתי יעילים), פגיעה באיכות השירותים. מתנגדי ההפרטות סבורים שהנזק שבחוסר היעילות הקיימת בניהול הממשלתי קטן מנזקים שתיצור ההפרטה עצמה.

עבור שירותים מסוימים מושמעת גם הטענה לפיה סיפוק שירותים אלו מוגדר כתפקיד הממשלה. ולכן עליה לספק לתושבים שירותים ציבוריים אלה.

השיטה הנהוגה במדינת ישראל היא מכירת גרעיני השליטה, בעוד שבארצות אחרות השיטה היא הנפקת מניות לציבור ועובדי החברות.

הפרטות שבוצעו בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת החברות המופרטות באופן מלא או חלקי:

חקלאות

  • אגרידב פיתוח חקלאי ארצות חוץ (Agridev)
  • החברה להדברת עשבי בר
  • אגרקסקו

בנייה ושירותי תשתית

שירותי תחבורה ותעופה

כספים, בנקאות ומימון

אוצרות טבע

טכנולוגיה, תעשייה ותקשורת

סמכויות שלטוניות

  • בית סוהר (ההפרטה בוטלה על ידי בג"ץ)
  • מעבר ארז, מחסום שער אפרים (טולכרם), מחסום תרקומיא, מחסום ריחן (ברטעה) ועוד.

כללי




הפרטות מתוכננות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק כץ, הפרטה בישראל ובעולם, פקר, 1997.
  • גיא ישראל זיידמן, צבא והפרטה, כתב העת משפט ועסקים, 2014.
  • פלג איל, ההפרטה כהצברה - גופים מופרטים במשפט הציבורי, רמות, 2005.
  • קבוצת גיזה, הפרטה בישראל, קבוצת גיזה, 1995.
  • כבר לא שלנו: שלושה סיפורי הפרטה בישראל, הוצאת דרור לנפש, 2014.
  • יצחק גל-נור, אמיר פז-פוקס, נעמיקה ציון (עורכים), מדיניות ההפרטה בישראל: אחריות המדינה והגבולות בין הציבורי לפרטי, הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 יצחק כ"ץ, ההפרטה בישראל: 1962-1987, מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 35, סתיו חורף תשנ"ב, עמ' 140-143
  2. ^ מרדכי צבי, אוצר החייל - מגבר חיילים..., מעריב, 8 באוגוסט 1965
  3. ^ י. שדמי, מהון יסודי של רבע מיליון לא"י להון רשום של 50 מליון ל"י, מעריב, 14 בפברואר 1965
  4. ^ 4.0 4.1 עודד שורר, אז מה אם הממשלה החליטה, מעריב, 27 בנובמבר 1987
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 בניגוד לרוב המוסדות ברשימה זו, שהוקמו כמוסדות ציבוריים, הבנקים בישראל הופרטו לאחר שהולאמו בשנת 1983 במסגרת פרשת משבר מניות הבנקים.