הפרעת דה-פרסונליזציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפרעת דה-פרסונליזציה
שם בלועזית Depersonalization / Derealiztion Disorder
תחום בריאות הנפש
ICD-10
(אנגלית)
F48.1
DSM-5
(אנגלית)
300.6

הפרעת דה-פרסונליזציה/דה ראליזציהאנגלית: Depersonalization/Derealiztion Disorder ) היא הפרעה דיסוציאטיבית. האדם עם ההפרעה חווה אפיזודות ממושכות או חוזרות של נתק וניכור מתהליכים מנטליים ומגופו[1]. הסימפטומים כוללים תחושת אוטומטיות, ניהול שגרה יומיומית ללא יכולת לחוות את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום, תחושה של האדם שהוא נמצא מחוץ לתהליכי החשיבה והנפש שלו, תחושת נתק מהגוף, חוויות חוץ-גופיות, והרגשה כללית של ניתוק מ"האני-העצמי", מהסביבה ומהמציאות.

בעבר נחשבו הפרעת דה פרסונליזציה ודה ראליזציה להפרעות נפרדות. כיום, ב DSM 5 וכן במדריך האבחנות הפסיכיאטריות של ארגון הבריאות העולמי, הפרעת דה פרסונליזציה ודה ראליזציה נחשבות להפרעה אחת הנקראת "הפרעת דה-פרסונליזציה/דה ראליזציה".

אנשים רבים יכולים לחוות חוויה של דה-פרסונליזציה, למשל על רקע מצבים רפואיים מסוימים (פגיעת ראש המלווה בזעזוע מוח), על רקע שימוש בתרופות שונות או סמי-רחוב כמו אקסטזי (MDMA) או על רקע אירועי חיים טראומטיים, במרבית המקרים הללו האפיזודה הדיסוציאטיבית תחלוף מאליה. ההפרעה המלאה מתפתחת כאשר האדם חווה מצבים דיסוציאטיביים כאלו שוב ושוב,או באופן מתמשך, גם זמן רב לאחר שהגירוי הראשוני חלף.

אדם הסובל מהפרעה זו נמצא בקשר תקין עם המציאות, כלומר הוא יוכל להגיב לשאלות ולתקשר בצורה נורמלית עם סביבתו. עובדה זאת יכולה להטריד את הסובלים מההפרעה; המשפחה והחברים לא מרגישים שמשהו לא בסדר כי לרוב קורבן ההפרעה משתדל להסוות זאת ולהיראות כאילו הכל מתנהל כרגיל. בעוד ההפרעה קשה מאוד למתמודדים איתה, הסובלים מדה-פרסונליזציה לא מהווים סכנה לציבור כי בוחן המציאות שלהם תקין.

אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ה DSM 5, פסיכיאטר יאבחן הפרעת דה ראליזציה/דפרסונליזציה בהתקיים התנאים הבאים[2].

א. הופעה של התנסויות חוזרות או מתמשכות בדה-ראליזציה או דה פרסונליזציה או תסמינים מעורבים של שני המצבים גם יחד.

  1. דה-פרסונליזציה: חוויה לא מציאותית של היות האדם מנותק מגופו ומתבונן בעצמו, במחשבותיו, רגשותיו תחושותיו ומעשיו מהצד. האדם חווה היעדר רגש, וחוסר תחושה פיזית וחווה היעדרות של תחושת עצמי.
  2. דה ראליזציה: חוויה לא מציאותית של היות האדם מנותק מסביבתו ונמצא במצב דמוי חלום מעורפל. (למשל שינוי בתפיסת זמן, חוויה שדברים מתרחשים בהילוך איטי).

ב. במהלך חווית הדה ראליזציה / דה פרסונליזציה בוחן המציאות נשאר תקין.

ג. הסימפטומים גורמים למצוקה משמעותית מבחינה קלינית או לפגיעה בתפקוד החברתית התעסוקתי או כל תפקוד אחר החשוב לאדם.

ד. ההפרעה אינה קשורה למצב פיזיולוגי או רפואי ואינה תוצאה של שימוש בתרופות או סמים

ה. ההפרעה אינה ניתנת להסבר טוב יותר באמצעות אבחנה אחרת כמו סכיזופרניה הפרעת פאניקה, הפרעת דיכאון מז'ורי הפרעת דחק אקוטית, PTSD, או הפרעה דיסוציאטיבית אחרת.

שכיחות ואפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי כמחצית מהאוכלוסייה בעולם חוותה לפחות אירוע חולף אחד של דה פרוסונליזציה או דה ראליזציה. עם זאת השכיחות של ההפרעה המלאה היא כמובן נמוכה בהרבה. נתונים מארצות הברית מצביעים על שכיחות של כ- 2% (דפרסונליזציה ודה ראליזציה במשותף). אין הבדלים בין גברים לנשים מבחינת שכיחות ההפרעה.

גורמי סיכון פרוגנוסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים אישיותיים: אנשים עם ההפרעה מתאפיינים בדפוסי הגנה לא בוגרים כמו אידאליזציה ודבלואציה, השלכה ו- Acting Out ובסכמה מנותקת או לחלופין מחוברת מדי. "סכמה מנותקת" משמעה עכבות רגשיות ורקע של התעללות או הזנחה. "סכמה מחוברת מדי" היא תחושת אוטונומיה פגועה, וקשיים הקשורים לעצמאות וחוסר קומפוטנטיות.

גורמים סביבתיים: יש קשר ברור בין ההפרעה לבין חוויה של טראומה בילדות, לרבות התעללות רגשית, הזנחה רגשית ועוד. סטרסורים אחרים יכולים להיות התעללות או הזנחה פיזית או היות האדם עד לאלימות במשפחה. באופן כללי חשיפה לגורמי דחק חמורים גם היא מעלה את הסיכון להפרעה. לבסוף שימוש בסמי רחוב שונים (MDMA, קטמין, מריחואנה ועוד).

התמונה הקלינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימפטום הבסיסי של הפרעת דה-פרסונליזציה הוא תחושת חוסר מציאותיות. תיאורים נפוצים לכך: צפייה בעצמך ממרחק, חוויה חוץ-גופית, תחושה שגרתית של קיום יומיומי אך שאינו באמת חווה את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום, שהוא מסתכל על העולם מתוך ערפל סמיך או מתוך בועה, שאינו יכול לשלוט בדיבורו ובהתנהלות הגוף, תחושת ניתוק מהרגשות ומהמחשבות, תחושת איבוד העצמי ושהאדם וכל הסובבים אותו מוזרים ולא מציאותיים.

רגעים קצרים של דה-פרסונליזציה לרוב נגרמים מחרדה קשה, דחק, חוסר בשינה או שילוב של הדברים. הגורמים להחמרת סימפטום הניתוק הם לרוב התמודדויות קשות, לחץ, אינטראקציה חברתית מאיימת וסביבה לא מוכרת. ישנם דיווחים שאורות פלואורסים את שפיות דעתם, שנגרם להם נזק מוחי מסוים ושהם מאבדים שליטה על עצמם. אנשים אלו מדווחים על בעיות בתחום העבודה כיוון שהם מרגישים שהם עובדים מתחת ליכולת שלהם וגם בעיות חברתיות כי הם מרגישים ניתוק רגשי מאלה הקרובים אליהם. בדיקות פסיכולוגיות הראו כי ישנה ירידה ביכולת המיקוד, בזיכרון לטווח קצר, ובהסקת מסקנות מרחבית[3].

אנלוגיה לכך היא השוואת החיים למשחק; משחק שכולם משחקים בו, כל הזמן. אדם הסובל מהפרעת דה-פרסונליזציה מרגיש שאינו יכול להיכנס למשחק וכי כל גירוי מהעולם החיצון הוא טפל עבורם. "חוקי המשחק" (כמו תנועה, רעב או אפילו נשימה), בעיניהם, נכפים עליהם ביד רמה מאשר ניתנים להם בחופשיות. הבנה היא הדרך שלהם לחוות את הרגשות, ולעתים קרובות הם שקועים באבחנות ובניתוח הנעשה מאשר חווים אותו מבחינה רגשית האופיינית לאדם נורמלי. אדם הסובל מההפרעה מנתח רבות את הסיבות למעשיו, כמו גם את הסיבות לחוסר מעשיו.

מילים מסוימות המתארות את מצבם של אלה הסובלים מההפרעה הם: "הרגשה שאני לא קיים, קליפה, מת, זומבי, רובוט, לא מציאותי, בלתי נראה".

רשימת התסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימה של סימפטומים נוספים שהסובלים מההפרעה מתארים לעתים קרובות. הסובל מהפרעת דפרסונליזציה יכול להרגיש חלק או את כל הסימפטומים האלו בחלק מהזמן או כל הזמן:

  • אוכל ו/או ריחות לא מעלים תחושות של עונג או גועל.
  • יכולת לבהות באוויר בקלות יותר מבעבר.
  • חוסר ברגשות בזמן בכי או צחוק.
  • חוסר יכולת להרגיש אמפתיה כלפי חברים או משפחה.
  • הרגשת ניתוק מכאב פיזי.
  • צפייה בהתנהלות של עצמך כצופה מבחוץ.
  • תחושה שהמוח ריק ממחשבות ומתחושות.
  • תחושה של שהייה מחוץ לגוף והתבוננות מהצד.
  • הרגשה שהגוף מכני ופועל כמו רובוט.
  • הקול האישי נשמע זר ולא אמיתי.
  • חוסר יכולת "להרגיש" חפצים בזמן נגיעה בהם.
  • הגוף מרגיש קל כאילו צף באוויר.
  • הסביבה נראית לא מוכרת, מזויפת, איכשהו שונה ומוזרה.
  • ראייה סטטית שבה דברים נמשכים לאחור והתמונה נראית שטוחה.
  • תחושה מתמדת של דז'ה וו.
  • בעיות בתפיסת זמן, למשל: תחושה שדברים נעשו לפני שבועות על אף שעברו רק כמה שעות.
  • מחשבות רצות וניתוח מתמיד של כל דבר ודבר.
  • זיכרונות מהעבר נראים כאילו האדם לא היה מעורב בהם.
  • חשיבה קיומית והרגשת ניתוק מהעולם.
  • הרגשת חוסר פחד במצבים מפחידים נורמטיבית.
  • תחביבים מועדפים כבר אינם מהנים לעשייה.
  • ראיית העולם מבתוך סוג של ערפל ותחושת ערפל במוח.
  • הרגשה של מת מהלך תוך זיוף רגשות על מנת להתנהג ולהיראות נורמלי.
  • מקומות מוכרים מהעבר נראים כבר לא מזוהים.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גורמים פסיכולוגיים: מצב נפשי קשה שמלווה בלחץ חמור וממושך ו/או התקפי פאניקה. לחץ קשה וממושך יכול להוביל אנשים שרגישים לניתוק להתנתק מעצמם וכך לחוות פרקי זמן של דה-פרסונליזציה. לבסוף, ההפרעה יכולה לפרוץ בשלמותה כתוצאה מהתמשכות גורם הלחץ או מהתקף פאניקה.
  • טראומה בילדות: הפרעת דה-פרסונליזציה מקושרת לטראומה רגשית בילדות, בעיקר בעקבות התעללות מינית והתעללות והזנחה רגשית[4] רבים מהסובלים דיווחו שהם חוו מעט מאוד הורות חיובית במובן של דאגה, מעורבות, אמפתיה ותמיכה של ההורים.
  • אירועים חריגים: הפרעת דה-פרסונליזציה יכולה להתפתח לאחר היחשפות לאירועים מסכני חיים כדוגמת תאונות דרכים, התקפות אלימות, מחלות מסכנות חיים ופציעות חמורות.
  • שימוש בסמים: ההפרעה יכולה לפרוץ כתוצאה מעיכול רמה גבוהה של סמים, בעיקר מריחואנה וסמי הזיה כ-LSD[5].

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכיחות ההפרעה היא 2.4% מהאוכלוסייה. ראשיתה של ההפרעה הוא בדרך כלל בגיל ההתבגרות או שנות העשרים המוקדמות, אם כי ישנם מקרים שבהם ההפרעה התחילה בגיל צעיר ביותר וכן בגיל מבוגר יותר מאשר 20. נשים וגברים מושפעים בצורה שווה מההפרעה. ההפרעה יכולה להיות אקוטית או להתרחש בפרקי זמן מסוימים לאורך זמן.

אנשים מסוימים יכולים לזכור ולדעת את הרגע והזמן המדויק שבו הדה-פרסונליזציה שלהם התחילה. לרוב, בתקופה שלפני פריצת הדה-פרסונליזציה, הם סבלו מלחץ רב, אירוע טראומתי, אירוע של מחלה נפשית אחרת או שימוש בסמים. במקרים אחרים, אנשים יכולים להעיד שהם סובלים מההפרעה מאז שהם זוכרים את עצמם או שההפרעה התחילה בפרקי זמן מסוימים וקצרים, ובמשך הזמן הם חוו רגעים הולכים ונשנים שבה ההפרעה נעשתה חמורה יותר ויותר. ההפרעה מתבטאת בצורתה האפיזודית (פרקי זמן שחוזרים על עצמם שבהם חשים את ההפרעה) בשליש מהמקרים, כך שכל מקרה נמשך בין שעות לחודשים. ההפרעה יכולה להתחילה בצורתה האפיזודית ולאחר מכן להיהפך לאקוטית או להשתנות בחומרתה.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לעשור השני של שנות האלפיים, לא נמצא טיפול יעיל להפרעה. טכניקות שונות של טיפולים פסיכולוגיים נועדו לטיפול בהפרעה (במיוחד טיפול ממוקד בטראומה וטיפול התנהגותי-קוגניטיבי), אך אף אחד מהם לא הביא לשיפור משמעותי. כמו כן, לא נמצא עדיין הטיפול הפסיכיאטרי היעיל ביותר לפתרון הבעיה. עם זאת, ניתן להביא לשיפור במצב על ידי טיפול פסיכולוגי שיביא לידי הפחתת הדיכאון והחרדה שמהווים חלק משמעותי בהפרעה ועל ידי טיפול פסיכיאטרי ממושך.

מחקרים קליניים ממשיכים לבדוק השפעתם של תרופות כמו SSRI, תרופות אנטי-אפילפטיות וחוסמים אופיואידים.

במחקר חלוצי נעשה שימוש בנרקאן (נלוקסון) ב-14 חולים עם הפרעת דה-פרסונליזציה כרונית. שלושה מתוכם חוו הפוגה מלאה בתסמינים ושבעה ציינו שיפור[6]. המחקר דיווח על תוצאות מיידיות, ולכן יעילותו של טיפול ממושך עדיין לא ידועה. התרופה ניתנת לתוך הוריד, מה שהופך את הטיפול ארוך הטווח לקשה יותר. נלטרקסון נוסה במחקר מקדמי ב-14 חולים הסובלים מההפרעה, הם טופלו במשך 6–10 שבועות במינון גבוה למדי של 120 מ"ג ממוצע ליום. אצל שלושה המצב הוטב מאד, אצל אחד המצב הוטב, ובסך הכל דווח על 30% שיפור בתסמינים[7]. במחקר אחר, באנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, מינון של 200 מ"ג נלטרקסון ליום במשך שבועיים הפחית תסמינים דיסוציאטיביים[8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקי דורון, טראומה והטיפול בה, הוצאת המחבר, 2016

Mauricio Sierra, Depersonalization, Cambridge University Press, 2005

John Allison O'neil, Paul F Dell, Dissociation and the Dissociative Disorders, Routledge, 2009

Onno Van Der Hart, Suzette Boon, Kathy Steele, Coping with Trauma-Related Dissociation, Skills Training for Patients and Therapists, W. W. Norton & Company, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Depersonalization Disorder, (DSM-IV 300.6, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition
  2. ^ American Psychiatric Association, Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM–5), WDC: American Psychiatric Association, 2013, פרק Dissociative Disorders, עמ' 302-306
  3. ^ The American Journal of Psychiatry, Feeling Unreal: Cognitive Processes in Depersonalization, Orna Guralnik Psy.D., James Schmeidler Ph.D. and Daphne Simeon M.D., January 2000
  4. ^ The American Journal of Psychiatry, The Role of Childhood Interpersonal Trauma in Depersonalization Disorder, Daphne Simeon M.D., Orna Guralnik Psy.D., James Schmeidler Ph.D., Beth Sirof M.A., and Margaret Knutelska M.A., July 2001
  5. ^ Neurotransmitter.net, Depersonalization Research, Updated August 29th 2004
  6. ^ ^ Nuller YL, Morozova MG, Kushnir ON, Hamper N (2001). "Effect of naloxone therapy on depersonalization: a pilot study". Journal of Psychopharmacology 15 (2): 93–95.
  7. ^ Simeon D, Knutelska M (2005). "An open trial of naltrexone in the treatment of depersonalization disorder". Journal of Clinical Psychopharmacology 25 (3): 267–270.
  8. ^ Bohus MJ, Landwehrmeyer GB, Stiglmayr CE, Limberger MF, Böhme R, Schmahl CG (1999). "Naltrexone in the treatment of dissociative symptoms in patients with borderline personality disorder: an open-label trial". Journal of Clinical Psychiatry 60 (9): 598–603.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.