הפרעת דחק חריפה
| תחום | בריאות הנפש |
|---|---|
| קישורים ומאגרי מידע | |
| MeSH | D040701 |
| סיווגים | |
| DSM-5 | 308.3 |
| ICD-10 | F43 |
| ICD-11 |
QE84  |
  | |
הפרעת דחק חריפה (באנגלית: Acute Stress Disorder ובספרות נקראת גם בקיצור ASD) היא הפרעה נפשית תגובתית, הנגרמת כתוצאה מחשיפה לאירוע טראומטי (לדוגמה: תאונת דרכים, מלחמה, פגיעה מינית וכדומה).[1] ההפרעה עשויה להתפתח בקרב אדם שחווה אירוע כזה, היה עד לו, או שמע עליו מאחרים.
אבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי ה-DSM 5, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, אשר יצא לאור בשנת 2013, ישנם מספר קריטריונים לאבחנת הפרעת דחק חריפה.[2]
הקריטריון הראשון הוא חשיפה לסכנת חיים או למוות, או פציעה חמורה או פגיעה מינית באחת או יותר מהדרכים הבאות:
- חשיפה ישירה לאירוע טראומטי
- צפייה באירוע טראומטי המתרחש לאדם אחר
- קבלת עדכון על כך שאירוע/ים טראומטי/ים אירעו לבן משפחה קרוב, או לחבר קרוב
- חשיפה חוזרת או מתמשכת לפרטים קשים או גרוטסקיים אודות אירוע טראומטי (לדוגמה צוות עזרה ראשונה שאוסף שאריות גופת אדם, שוטרים שנחשפים לזירת רצח וכדומה). הקריטריון לא כולל בתוכו חשיפה דרך אמצעי תקשורת אלקטרונית, תמונות או סרטים, אלא אם החשיפה קשורה לעבודה.
- זנות וסחר בבני אדם
הקריטריון השני הוא נוכחות של תשעה או יותר מהסימפטומים הבאים מתוך חמש הקטגוריות הבאות: חודרנות, מצב רוח שלילי, דיסוציאציה, הימנעות או עוררות, המחמירים או מתחילים לאחר שאירע אירוע טראומטי:
- סימפטומים של חודרנות
- אירועים חוזרים ובלתי נשלטים של מחשבות חודרניות מעוררות מצוקה, זכרונות של אירוע או אירועים טראומטיים. בילדים ייתכן משחק חוזר הכולל תכנים מהאירוע הטראומטי.
- חלומות חוזרים ומעוררי מצוקה שבהם התכנים קשורים לאירוע הטראומטי. בילדים ייתכנו חלומות מפחידים ללא תוכן שניתן לזהות אותו.
- סימפטומים דיסוציאטיביים (פלשבקים) שבהם האדם חש או מתנהג כאילו האירוע הטראומטי מתרחש ברגע זה. בילדים הסימפטום יתבטא במשחק חוזר של הטראומה.
- מצוקה פסיכולוגית ממושכת ואינטנסיבית או תגובה פיזיולוגית בולטת תגובה לגירוי פנימי או חיצוני שמזכיר את האירוע הטראומטי או מסמל אותו.
- סימפטומים של מצב רוח שלילי
- סימפטומים דיסוציאטיביים
- חוויית עוררות או דריכות גבוהה של המציאות הסובבת את האדם והמקיפה אותו. דוגמאות לכך עשויות להיות יכולת של אדם להתבונן בעצמו מהצד, תחושת "הלם", תחושה שהאדם נמצא בתוך חלום או תחושה פתאומית של הילוך איטי וכדומה.
- חוסר יכולת לזכור היבטים חשובים של האירוע הטראומטי (בדרך כלל כתוצאה מאמנזיה דיסוציאטיבית) ולא כתוצאה מפגיעת ראש או בעיה פיזיולוגית או תוצאה של שימוש בסמים.
- סימפטומים של הימנעות
- מאמץ להימנע מזיכרונות מעוררי מצוקה, ממחשבות, מרגשות או מכל קשר אחר לאירוע הטראומטי
- מאמץ להימנע ממקומות, מאנשים ומכל דבר אחר שמזכיר את האירוע הטראומטי
- סימפטומים של עוררות
- קשיי שינה (קושי להירדם, יקיצות מרובות, שינה חסרת מנוחה)
- התנהגות עצבנית והתפרצויות כעס הבאות לידי ביטוי באגרסיביות כלפי אנשים או כלפי חפצים
- דריכות גבוהה
- קשיים בריכוז
- תגובת בהלה מופרזת
קריטריון נוסף הוא שהסימפטומים המופיעים בקריטריון השני ימשכו גם לאחר שלושה ימים עד חודש לאחר החשיפה לאירוע הטרואמטי. הסימפטומים בדרך כלל מתחילים מיד לאחר האירוע הטראומטי, אך רק הימשכותם לטווח ארוך תביא לאבחון ההפרעה.
על פי הקריטריון הרביעי, על ההפרעה לגרום למצוקה משמעותית מבחינה קלינית או מצוקה מבחינה תעסוקתית, חברתית או בכל תחום אחר החשוב לאדם.
הקריטריון האחרון הוא שההפרעה לא תהיה ניתנת ליחוס להשפעות הפיזיולוגיות של שימוש בסמים והתסמינים אינם תוצאת מצב רפואי (לדוגמה פגיעת ראש) ואינם תוצאה של הפרעה פסיכיאטרית אחרת.
תגובת דחק חריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי של ארגון הבריאות העולמי, ICD-10, אינו מציע הגדרה מקבילה להפרעת דחק חריפה. במקום זאת הוא מציע את ההגדרה "תגובת דחק חריפה".[2] אבחנה זו שמכונה בספרות המחקרית בשם Acute Stress Reaction או ASR, ניתנת לאדם ללא הפרעה נפשית אחרת, שעבר אירוע טראומטי ופיתח סימפטומים שהם תגובה ברורה לאירוע הטרואמטי (הגדרת האירוע הטראומטי צרה מזו שתוארה לעיל ואינה כוללת חשיפה עקיפה לטראומה). לפי הגדרת ה-ICD-10, תגובת דחק חריפה אינה הפרעה, אלא תגובה למצב אקוטי. ברוב המקרים, התגובה אמורה לחלוף מאליה כעבור מספר ימים. אם התגובה אינה חולפת כעבור מספר ימים, האבחנה תוחלף להפרעת דחק פוסט טראומטית.[3][4]
טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימת תפיסה שלפיה ניתן למנוע התפתחות של הפרעת דחק חריפה ותגובות אחרות לאירוע טראומטי באמצעות שימוש בתרופות.[5] כמו כן, ישנם ניסיונות למצוא תרופות שימנעו התפתחות של פוסט-טראומה לאחר אבחנת הפרעת דחק חריפה.[6] פסיכיאטר עשוי לרשום לאדם טיפול תרופתי שיסייע בשינה, או תרופות הרגעה שונות, ולעיתים ייעשה שימוש בתרופות נוגדות דיכאון בשביל להיטיב עם מצב המטופל.[7]
בנוסף, ניתן לטפל באנשים שעברו אירוע טראומטי באמצעות מגוון טיפולים פסיכותרפיים. לכל מקרה עשוי להתאים סוג שונה של טיפול. הטיפולים הנפוצים הם תרפיית חשיפה ממושכת, טיפול קוגניטיבי התנהגותי, EMDR ועוד.[8]
שכיחות ואפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השכיחות משתנה בהתאם לטבע האירועים הטראומטיים ולהקשר שבו ההפרעה נמדדת. בטבלה מפורטת השכיחות של התפתחות הפרעת דחק חריפה בעקבות אירוע מסוג מסוים (האחוז הוא מכלל הנפגעים המגיעים המגיעים לבדיקה או לטיפול רפואי בגין הסיבה הקונקרטית המפורטת בטבלה).[9][10]
| סוג האירוע | שכיחות |
|---|---|
| אירוע שאינו כולל אלימות אישית | פחות מ 20% |
| תאונות דרכים | 13%-21% |
| פגיעת ראש מתונה | 14% |
| תקיפה | 19% |
| כוויות חמורות | 10% |
| תאונות עבודה | 6%-12% |
אירועים טראומטיים בעלי אופי אישי (תקיפה, קורבנות אלימות אישית, אונס, קורבנות טרור אישי, ונוכחות בירי המוני) יביאו לשיעור גבוה יותר של אנשים המפתחים הפרעת דחק חריפה (בין 20% לבין 50%).
גורמי סיכון פרוגנוסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גורמים אישיותיים (טמפרמנט): רקע של הפרעה נפשית קודמת, רמה גבוהה של רגשות שליליים, נוירוזה, תפיסה קטסטרופלית של האירוע הטראומטי, מחשבה על כך שהאירוע הטראומטי שקרה הוא רק התחלה של רצף אירועים טראומטיים ונזק שיתרחשו בעתיד.
גורמים סביבתיים: חשיפה לאירוע טראומטי, תמיכת הסביבה, תגובת הסביבה
גורמים פיזיולוגיים וגנטיים: שכיחות ההפרעה גבוהה יותר בקרב נשים. אחת הסיבות לכך היא שנשים חשופות יותר לסוגי אירועים טראומטיים כמו אונס, שיכולים להסתיים בטראומה נפשית.
גורמים תרבותיים: בתרבויות מסוימות עשויים הסימפטומים הדיסוציאטיביים ללבוש אופי של איחוז. תסמינים דמויי פאניקה עשויים להראות שונים בתרבויות מסוימות (דוגמת קמבודיה) בשל תסמונות תלויות תרבות כמו Ataque de nervios או Khyâl cap בקרב קמבודים או ילידי קמבודיה תושבי ארצות הברית.
מהלך ההפרעה, פרוגנוזה והחלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, ההפרעה תאובחן על ידי פסיכיאטר רק אם הסימפטומים האמורים מתקיימים שלושה ימים אחרי אירוע הטראומטי. בחלק מהמקרים הפרעת דחק חריפה תתפתח בחלוף חודש להפרעת דחק פוסט-טראומטית. כמחצית מהאנשים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית הציגו תמונה קלינית של הפרעת דחק אקוטית בטרם קיבלו אבחנה של פוסט-טראומה. בחלק אחר של המקרים הסימפטומים ייחלשו עם הזמן ובחלק מהמקרים גם יעלמו לחלוטין.[2]
ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוכלוסייה שראויה לתשומת לב מיוחדת באבחון הפרעה זו היא ילדים מתחת לגיל שש. ילדים אלה קרוב לוודאי שיפגינו התנהגות משחקית הקשורה באופן כלשהו לטראומה (משחקים עם תכנים המזכירים את הטראומה וכדומה כפי שתואר לעיל). כמו כן, ילדים קטנים לא בהכרח יפגינו פחד, ועשויים להגיב בכעס ובעצבנות.[10]
תוצאה תפקודית של ההפרעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההפרעה עלולה לגרום לאדם לפגיעה מאוד משמעותית בתפקוד החברתי, המקצועי והמשפחתי, ולהקשות על ההתמודדות עם פגיעה גופנית כתוצאה מהאירוע הטראומטי עצמו (למשל פגיעה בעקבות תאונות דרכים, אונס או תקיפה). הפרעות השינה, המהוות לעיתים קרובות חלק מהתסמינים הקלינים של ההפרעה, משפיעות גם הן לרעה על תפקוד האדם. הנסיגה החברתית כתוצאה מהצורך להימנע מדברים המזכירים את האירוע הטרואמטי יכולה גם היא להחמיר את התמונה.[2]
אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההפרעה נבדלת מהפרעות הסתגלות בכך שהיא עוסקת בתגובה הראשונית לאירוע מובחן (או מספר אירועים חוזרים) ולא למצבי דחק כלליים ומתמשכים כמו חיים בעוני.
התסמינים והתמונה הקלינית של הפרעת דחק חריפה דומים מאוד לאלה של פוסט-טראומה, אך לא זהים להם. ההבדלים המרכזיים הם:[4]
- הפרעת דחק חריפה מאובחנת החל משלושה ימים מהאירוע, בעוד שפוסט-טראומה מאובחנת חודש לפחות מחלוף האירוע.
- בניגוד לגישת ה-DSM-5, לא כל מי שפיתח הפרעת דחק אקוטי יפתח בסופו של דבר פוסט-טראומה וכמו כן לא כל מי שפיתח פוסט-טראומה ענה קודם לכן לקריטריונים האבחנתיים שלASD.[9][11]
- תסמינים דיסוציאטיביים תופסים מקום מרכזי בהפרעת דחק חריפה, בעוד שבפוסט-טראומה הם מוגבלים יחסית.
יש להבחין בין הפרעת פאניקה לבין הפרעת דחק חריפה שיכולה להיות מלווים בהתקף פאניקה. כמו כן, הפרעת דחק חריפה יכולה להיות מלווה בהפרעות דיסוציאטיביות.
ההפרעה נבדלת מפגיעת ראש טרואמטית בכך שפגיעת ראש היא אירוע של טראומה גופנית, בעוד שהפרעת דחק חריפה היא טראומה נפשית.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיקי דורון, טראומה והטיפול בה, הוצאה עצמית, 2016
- יעל להב וזהבה סולומון (עורכות), משחזור לזיכרון, טיפול בטראומה נפשית, רסלינג, 2019.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Acute stress reaction, באתר ארגון הבריאות העולמי (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Richard A. Bryant, Acute stress disorder, Psychiatry, Trauma and stress-related disorders 5, 2006-07-01, עמ' 238–239 doi: 10.1053/j.mppsy.2006.04.003
- ^ 1 2 3 4 Acute Stress Reaction - ICD-10, 2010 version, באתר אתר ארגון הבריאות העולמי
- ^ איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות (עורכים), הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי ICD 10, תל אביב: דיונן, אוניברסיטת תל אביב, 2013, פרק הפרעות נאורוטיות, תלויות דחק וסומטופורמיות, עמ' 159-160
- ^ 1 2 מיקי דורון, טראומה והטיפול בה, הוצאת המחבר, 2016, פרק 4. אבחנות הקשורות בטראומה והגדרתן, עמ' 65-70
- ^ Marit Sijbrandij, Annet Kleiboer, Jonathan I Bisson, Corrado Barbui, Pharmacological prevention of post-traumatic stress disorder and acute stress disorder: a systematic review and meta-analysis, The Lancet Psychiatry 2, 2015-05-01, עמ' 413–421 doi: 10.1016/S2215-0366(14)00121-7
- ^ Taryn Amos, Dan J Stein, Jonathan C Ipser, Cochrane Database of Systematic Reviews, John Wiley & Sons, Ltd, 2014-07-08. (באנגלית)
- ^ Lohr, Jeffrey, Gist, Richard, Deacon, Brett J, Devilly, Grant, Science and non-science based treatments for trauma related stress disorders, 2015
- ^ Matthew J. Friedman, Posttraumatic and Acute Stress Disorders, Springer, Cham, 2015, עמ' 115–135. (באנגלית)
- ^ 1 2 Richard A Bryant, Acute stress disorder, Current Opinion in Psychology, Traumatic stress 14, 2017-04-01, עמ' 127–131 doi: 10.1016/j.copsyc.2017.01.005
- ^ 1 2 Anna McKinnon, Richard Meiser-Stedman, Peter Watson, Clare Dixon, The latent structure of Acute Stress Disorder symptoms in trauma-exposed children and adolescents, Journal of Child Psychology and Psychiatry 57, 2016-11-01, עמ' 1308–1316 doi: 10.1111/jcpp.12597
- ^ RA Bryant, M Creamer, M O'Donnell, D Silove, A comparison of the capacity of DSM-IV and DSM-5 acute stress disorder definitions to predict posttraumatic stress disorder and related disorders., The Journal of clinical psychiatry 76, 2015/04 doi: 10.4088/JCP.13m08731