הפרעת התנגדות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


הפרעת התנגדותאנגלית: Oppositional Defiant Disorder, O.D.D) היא הפרעה התפתחותית התנהגותית. מתאפיינת בדפוס חוזר ונשנה של התנהגות נגטיביסטית ("דווקאית"), מתריסה, מתנגדת ועוינת, כלפי דמויות סמכות, הנמשכת לפחות שישה חודשים[1].

ההפרעה מתחילה לרוב עד גיל שש. להפרעת ילדות זו נמצא במחקרים קשר הדוק עם הפרעת התנהגות (Conduct disorder). ברבע מהמקרים של הפרעת התרסה התנגדות, היא תתפתח בהמשך, בתוך מספר שנים, להפרעת התנהגות מלאה. בנוסף, הלוקים בהפרעת התנהגות מלאה, לרוב לקו בילדותם בהפרעת התרסה התנגדות. גורמי הסיכון לשתי ההפרעות הם דומים: עימותים במשפחה, קיפוח חברתי-כלכלי, והתנהגות אנטי-חברתית של ההורים.

עם זאת, זיהוי ההפרעה בשלב מוקדם בילדות וטיפול מתאים בה, עשויים להביא לתוצאות טובות. טיפולים מתאימים אפשריים הם פסיכותרפיה (כגון טיפול התנהגותי וקוגניטיבי) כולל הדרכת הורים, טיפול משפחתי, ועוד.

קריטריונים לאבחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך אבחנת הפרעת התרסה התנגדות צריכים להתקיים ארבעה מתוך שמונת הקריטריונים הבאים[1]:

  • מאבד את סבלנותו מהר.
  • לעתים קרובות מתווכח עם מבוגרים.
  • לעתים קרובות מסרב או מתנגד לדרישות וחוקים.
  • מציק לאחרים באופן מכוון.
  • נוטה להאשים אחרים.
  • סף גירוי ותסכול נמוכים.
  • כעוס ומלא התנגדות.
  • נקמני ונוטר טינה.

אבחנה על פי ה- DSM[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבחנה מתחלקת ל- 3 קבוצות של קריטריונים על פי ה- DSM. הפרעת התנגדות מאובחנת כאשר מתקיימים 4 מהקריטריונים ההתנהגותיים,ניגיטיביסטיים הבאים במשך שישה חודשים לפחות: מצב רוח רגזני או מתרגז בקלות:

לעתים קרובות מאבד סבלנות

מתרגז ומתעצבן בקלות ולעיתים קרובות.

כועס ומתרעם.

נטייה למצב רוח כועס ורגזני.

רגישות מוגברת ונטייה להיפגע בקלות. התנהגות וכחנית ומתריסה

ויכוחים חוזרים עם מבוגרים.

סירוב או התנגדות חוזרים לשיתוף פעולה עם חוקים שנקבעו על ידי מבוגרים.

נקמנות

הצקה מכוונת לאנשים אחרים.

נטייה לאובדן שליטה עצמית.

האשמת אחרים בטעויות או התנהגות לא נאותה שביצע האדם עצמו.

נטייה לנקמנות.

ההתנהגות מביאה לפגיעה משמעותית בתפקוד החברתי, הלימודי או התעסוקתי.

ההתנהגות אינה נגרמת כתוצאה ממצב פסיכוטי או הפרעת מצב רוח.

ההתנהגות אינה עונה לקריטריונים של הפרעת התנהגות אם האדם בן למעלה מ-18 שנים.

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי 5 DSM שכיחות ההפרעה נעה בין 1%-11%. היקף ההפרעה משתנה, הממוצע הוא 3.3% ותלוי בגיל ובמין הילד. ניכר כי ההפרעה שכיחה יותר אצל גברים לפני גיל ההתבגרות (1.4:1) אך ההבדל אינו מובהק.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהדורה החמישית של המדריך האבחוני DSM, שיצאה ב-2013, מחולקים התסמינים לשלוש קטגוריות:

  • נטייה למצב רוח כעוס ורגזני – מאבד שליטה, מתעצבן בקלות, מוטרד בקלות, גס רוח.
  • נטייה להתנהגות וכחנית ומתריסה והתנהגות מתנגדת – מתווכח באופן חוזר ונשנה עם גורמים סמכותיים ועם מבוגרים, לא מציית לחוקים ולדרישות, מציק באופן מכוון, מאשים אחרים על דברים שביצע בעצמו.
  • נקמנות.

ODD והפרעת קשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרעת התרסה התנגדות עשויה להתקיים אצל חלק מהילדים לצד הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, בקומורבידיות, ולעתים קיים בלבול בהבחנה בין שתי ההפרעות. הפרעת קשב אינה תנאי הכרחי לאבחנה והיא נמצאת בצורה פחותה ב-ODD[1]. ממחקרים שונים עולה כי כ-40–70 אחוזים מהילדים הלוקים בהפרעת קשב, לוקים גם ב-ODD[1][2][3].

להבדיל מהאימפולסיביות המאפיינת הפרעת קשב אשר מתבטאת בעיקר בצורת ההתנהלות ובאופן העבודה, האימפולסיביות המאפיינת את הסובלים מ-ODD מאופיינת יותר באגרסיה ובחיכוכים עם הסביבה[1].

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי גישת הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, ההתנהגויות המתריסות מקבלות חיזוק חיובי או שלילי על ידי הסביבה של הילד, לרוב בלי כוונה ובאופן לא מודע, ובכך מוגברות התנהגויות שליליות אלו. טיפול בהפרעה על פי גישה זו כולל הדרכה לכלל הגורמים החשובים בסביבה של הילד (משפחה, צוות חינוכי) לזיהוי והפחתה של החיזוקים שהם נותנים להתנהגותו השלילית, ומעבר למתן חיזוקים להתנהגות חיובית.

טיפול נוסף ללוקים בהפרעה יכול להיות פסיכותרפיה פרטנית, שנועדה להקנות למטופל כלים להתמודדות: פיתוח ויסות רגשי של התגובות מול מצבים מתסכלים, התמודדות עם חרדות שמעוררים מצבים אלו, פיתוח הבנה לרגשות וצרכים של האחר, שפה באמצעותה ניתן לבטא רגשות, מיומנות הפקת לקחים ממצבים שקרו בעבר ותכנון פעולות להבא, מיומנות פתרון בעיות, דחיית סיפוקים, ועוד.

טיפולים אחרים ללוקים בהפרעה עשויים להיות טיפול משפחתי, או אימון לרכישת מיומנויות חברתיות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוברט קרסון, ג'יימס בוצ'ר וסוזן מינקה, (1998), פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים, רמת אביב: האוניברסיטה הפתוחה (עמוד 823)
  • DSM- 5 American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC: American Psychiatric Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.