הפרש הקטן (בולאות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הַפָּרָשׁ הַקָּטָןאיטלקית: Cavallini) הוא הכינוי המקובל בעולם הבולאות לנייר מכתבים מבויל מראש שהונפק בממלכת סרדיניה בסוף העשור השני של המאה ה-19. המדובר באחד מפריטי המפתח בהתפתחות שירותי הדואר בתקופה המודרנית, הנחשב לאחד מדברי הבולים הראשונים שהונפקו בעולם.

מכתב מקופל שנכתב על גיליון נייר ועליו חותמת אובלית מטיפוס "הפרש הקטן" בערך נקוב של 25 סנט
מכתב מקופל שנכתב על גיליון נייר ועליו חותמת מתומנת מטיפוס "הפרש הקטן" בערך נקוב של 50 סנט
מכתב מקופל שנכתב על גיליון נייר ועליו הטבעה עגולה ללא דיו מטיפוס "הפרש הקטן" בערך נקוב של 15 סנט

הרקע להנפקת פריט הדואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסת נפוליון והחזרת השטחים שהוחזקו על ידי הצרפתים בממלכת סרדיניה לשליטת בית המלוכה המקומי, הורה מלך סרדיניה ויטוריו אמנואלה להרוס כל זכר לשלטון הכיבוש הצרפתי.

כחלק מתהליך זה בוטלו כל הרפורמות שהנהיגו הצרפתים בסדרי הדואר של סרדיניה, וטיב השירות לאזרחים נפגע קשות. הסוחרים, שנזקקו לשירותי דואר אמינים ומהירים לצורך ניהול עסקיהם, החלו בתגובה לארגן שירותי דואר פרטיים. החוק אמנם התיר להשתמש בשירותי דואר פרטיים, אולם הסוחרים נדרשו לשלם בבית הדואר הממלכתי אגרה מיוחדת המתירה את העברת המכתב באמצעים פרטיים, וזאת כפיצוי על אובדן ההכנסות לקופת הממלכה.

לצערם של הסוחרים התברר כי התהליך הזה של תשלום האגרה היה כרוך בבירוקרטיה רבה. על הסוחר היה להגיע לבית הדואר ולהמתין עד שהפקיד יסיים לשקול את המכתב, לחשב את המרחק ליעד, לקבוע את גובה האגרה שיש לשלם, לגבות את הכסף במזומן, לרשום את הסכום ששולם על גבי המעטפה ובספרי החשבונות של הדואר, ולבסוף, להטביע על גבי המכתב את החותמת המעידה שמותר להעבירו באמצעות שליח פרטי. התהליך היה כל כך ארוך ומסורבל, עד שרבים העדיפו לשלוח את המכתב בדואר הפרטי ללא אישור, ולהסתכן בתשלום הקנס הגבוה לו היו צפויים אם הצליחו פקידי הדואר ללכוד את השליח נושא המכתבים האסורים. ככל שחלף הזמן יותר ויותר סוחרים עברו על החוק, והמדינה הפסידה כסף רב.

בחודש נובמבר 1818 שונה החוק בסרדיניה, ולשירותי הדואר הפרטיים הותר להוביל מכתבים שנרשמו על גיליון נייר מיוחד עליו הוטבע מראש סימן המעיד שהאגרה שולמה.

תיאור הפריט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך הכנת הפריט המיוחד ייצרו שלטונות נייר מיוחד עם סימן מים בצורת הצלב של סבוי.[1] בשולי הגיליון הודפסו המילים "ההנהלה הכללית של הדואר המלכותי. התכתובת מותרת בדרכים פרטיות באמצעות שליחים או באמצעים אחרים" (Direzione Generale Della Regie Poste. Corrispondenza autorizzata in corso particolare per pedoni ed altri occasioni.).[1]

הסימן שהוטבע על גיליון הנייר עוצב בצורת פרש התוקע בקרן דואר כשהוא רכוב על סוס (ומכאן הכינוי "הפרש הקטן" לסוג זה של פריט).

ניתן היה לרכוש בבית הדואר גיליונות נייר ועליהם חותמת באחד משלושה עריכים שונים: הטבעה עגולה (ללא דיו) במחיר 15 סנט למרחק של עד 15 מיל, חותמת אובלית במחיר של 25 סנט למרחק של עד 35 מיל, או חותמת מתומנת במחיר של 50 סנט לכל מרחק שהוא. הובלת מסמכים משפטיים, לכל מרחק שהוא, חייבה תשלום של 50 סנט.

לאחר כתיבת המכתב על גבי גיליון הנייר, צריך היה השולח לקפל אותו כך שתמונת הפרש תהיה ניתנת לצפייה בצדו החיצוני של המכתב המקופל. באופן זה גם תהליך הביקורת הפך לפשוט יותר, והמדינה יכולה הייתה ללכוד את העבריינים ביתר קלות.

מכירת הגיליונות בבתי הדואר החלה בחודש ינואר 1819, וזכתה להצלחה רבה. לסוחרים כדאי היה לשלם את תוספת המחיר, וליהנות מהשירות המשופר של הדואר הפרטי. השירות הזה פעל במשך כעשר שנים, ובמהלכן הודפסו הגיליונות במספר רב של עותקים, על סוגי נייר שונים, עם או בלי סימן מים. הבדלים אלו מספקים לבולאים כר נרחב לאיסוף ולמחקר.

האם "הפרש הקטן" הוא אכן דבר בולים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב חוקרי תולדות הדואר קיימת מחלוקת האם אמנם יש להתייחס אל "הפרש הקטן" כאל דבר בולים במלא משמעות המילה, ולראות בו את אחד ממבשרי הרפורמה בשירותי הדואר המודרניים. המחייבים מצביעים על כך שהמדובר היה בפריט בעל ערך כספי אותו ניתן היה לרכוש מראש בבתי הדואר, ואשר נקבעו עבורו תעריפים מוגדרים וברורים מבלי שיהיה צורך לחזור ולערוך חשבון מול פקידי הדואר עבור כל מכתב בנפרד. השוללים, לעומת זאת, מדגישים כי התשלום לבתי הדואר הממלכתיים היה בעצם מס שכל מטרתו הייתה להצר את רגליהם של מפעילי שירותי הדואר הפרטיים, ולעודד את השימוש בשירות הדואר הממלכתי. על השולח היה לשלם תשלום נוסף למפעיל הדואר הפרטי על מנת להעביר את המכתב ליעדו. לדעת השוללים יש לראות בפריט "הפרש הקטן" ביטוי של מס דואר ולא יותר.

הסיבה לביטול השימוש בפריט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים הלך שירות הדואר הממלכתי והשתפר, ולקראת סוף שנות העשרים של המאה ה-19 הצליח לספק שירות באיכות שלא נפלה מזו של שירותי הדואר הפרטיים. בנסיבות אלו הפכה תוספת התשלום שנדרשה עבור השימוש בדואר הפרטי ללא כדאית, והסוחרים העדיפו לחזור ולהשתמש בשירותי הדואר הממלכתיים. באופן רשמי ניתן היה לרכוש את הפריט בבתי הדואר עד שנת 1836, אולם מעשית השימוש בו כמעט והופסק לחלוטין בסוף שנות העשרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kandaouroff Dimitry, Collecting Postal History, 1973, pp 44-45
  • Mackay Robin(Ed), International Encyclopedia of Stamps, IPC, 1970, p.1558
  • Hornung, Otto, Illustrated Encyclopedia of Stamp Collecting, 1970, p.39

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Hornung, Illustrated Encyclopedia, p.39