הפרת חוזה נישואין והפרת חוזה עקב שביתה והשבתה כחריג לגרם הפרת חוזה

עוולת גרם הפרת חוזה מעוגנת בסעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומעניקה לצדדים לחוזה הגנה מפני צד חיצוני, המתערב בחוזה באופן שמביא להפרתו. הגנה זו מעמידה לנפגעים מהפרת החוזה זכות תביעה בנזיקין כנגד הצד החיצוני שגרם להפרה. סעיף 62(ב) קובע שני חריגים: יחסים הנוצרים על ידי נישואים, ושביתה או השבתה. במקרים אלה הצדדים המתקשרים בחוזה אינם מוגנים מפני צד חיצוני שהתערב וגרם להפרתו ואינם יכולים לתבוע ממנו פיצוי בנזיקין בגין גרם הפרת חוזה.

עוולת גרם הפרת חוזה

ערך מורחב – עוולת גרם הפרת חוזה

סעיף 62 לפקודת הנזיקין קובע כי מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם' שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, וניתן להיפרע ממנו. אולם, האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.

לפי סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין, לעניין עוולת גרם הפרת חוזה, יחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה.

וזו לשון סעיף 62 לפקודת הנזיקין:

(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק-ממון.

(ב) לעניין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה.

מיקום העוולה בדיני הנזיקין

דיני הנזיקין מצויים בענף המשפט האזרחי ועוסקים בהסדרת היחסים בין פרטים. המקור לחיוב הנזיקי מצוי בדין, ולפיכך הפרה של הוראת דין הגורמת לנזק מקימה לנפגע זכות לתבוע מהמזיק פיצויים. בפקודת הנזיקין קיימים שני סוגים של עוולות: עוולות מסגרת העוסקות בהיקף המשפטי של האחריות הנזיקית וכוללות מספר בלתי מוגבל של מצבים שונים (עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה), ועוולות פרטיקולריות העוסקות בהגנה על אינטרס מוגבל ופרטני.

עוולת "גרם הפרת חוזה שלא כדין" כלולה במסגרת העוולות הפרטיקולריות ומצויה בפרק העוסק בהגנה על אינטרסים כלכליים שונים. העוולה נועדה להגן על האינטרס הכלכלי הטמון בחוזה. בעוד דיני החוזים מקימים לנפגע מהפרת החוזה עילת תביעה חוזית כנגד צד לחוזה שהביא להפרתו, הדין הנזיקי מקים לו עילת תביעה נזיקית מפני התערבות של גורם חיצוני לחוזה. שני החריגים לעוולה, יחסים הנוצרים על ידי נישואין ושביתה והשבתה, מעידים כי הדין הנזיקי מכיר באינטרסים שונים הגוברים על הצורך להגן על חוזים מסוימים.

התפתחות היסטורית

בעבר היחסים בין עובד למעביד ובין בני זוג היו בעלי אופי קנייני, שעה שהאישה והעבד נחשבו לרכוש בעליהם. מעמד זה הקנה לבעלים הגנה קניינית מפני כל מי שפגע ב"רכושם" או שידל את האישה או העבד לעזבם. בתחילה הבעל והמעסיק שלטו בגופם של האישה או העבד, ומאוחר יותר עברה השליטה גם לשירותים שהעניקו. צד שלישי שהתערב ומנע שירותים אלו - חויב בנזיקין.

עוולת גרם הפרת חוזה הופיעה לראשונה בפסיקה האנגלית בשנת 1853 בפסק-דין Lumley v. Gye. בפסק הדין נדון מקרה שבו בעל תיאטרון שידל זמרת אופרה להפר את החוזה שחתמה עם בעל תיאטרון אחר שאצלו התחייבה להופיע באותו ערב. בעל התיאטרון שנפגע מהפרת החוזה ביקש לתבוע את בעל התיאטרון שגרם להפרת החוזה. השופטים הקישו מהאופי הקנייני של יחסי עובד-מעביד לחוזה לשירותים אישיים ובכך הרחיבו את ההגנה הקניינית גם לחוזים שאינם בעלי אופי קנייני במקור, וקבעו כי ניתן לתבוע פיצויים ממי שגרם להפרתם. השופטים, למעשה, שיוו לזכות החוזית את האופי הקנייני שמשווים לה כיום.

הקשר בין החריגים

עם הזמן חלו שינויים בתפיסה החברתית של יחסי עובד-מעביד ושל קשר הנישואין, והיסוד הקנייני נעלם מיחסים אלו. בתחום הנישואין גברה התפיסה של שוויון בין המינים, ובתחום יחסי העבודה קמו תפיסות של הגנה על זכויות העובד. התפיסות הללו הניבו רצון להעניק לצדדים החלשים בחוזה (האישה והעובד) כוח להשתחרר מהחוזה ביתר קלות. השינויים התפיסתיים "החלישו" את מעמדם של חוזים אלו, שכן לשני הצדדים החופש לפרקם. בשל אופיים החלש של החוזים לא ראתה המערכת המשפטית לנכון לחייב צד שלישי שגרם להפרתם. כך נוצרו החריגים לעוולת גרם הפרת חוזה, שהביאו לשלילת ההגנה הקניינית מחוזה הנישואין ומחוזה העבודה לעניין שביתה והשבתה.
למעשה, מעמדם של יחסי הנישואין ויחסי העבודה עבר מהפך. החל ממעמדם כחוזים נוקשים ביותר וחריגים באופיים הקנייני, דרך היותם המקור לעוולת גרם הפרת חוזה, וכלה בכך שהפכו לחריגים לעוולה זו כחוזים החלשים ביותר ונטולי הגנה קניינית.

הדין הישראלי

עוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין הייתה קבועה בסעיף 32 לפקודה המנדטורית הישנה ונקלטה לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בשנת 1968. המחוקק המנדטורי קלט את העוולה מהדין הקפריסאי, אשר מציין בדברי ההסבר של החוק כי התבסס על העוולה שהתפתחה בדין האנגלי.

חוזה נישואין

רקע ומטרות

לפי סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין, לעניין עוולת גרם הפרת חוזה, יחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה.

משמעות החריג היא שאין לצדדים הקשורים בברית נישואין הגנה מפני צד שלישי זר לחוזה, הגורם לאחד מהצדדים להפר חיובים הנובעים מיחסי הנישואין.

הטעם לחריג נובע מאופיים הרגשי של יחסי הנישואין. בבסיסו עומדת התפיסה כי על אף שיחסי הנישואין מקימים חובות וזכויות הדדיות על בני הזוג, בקשר המבוסס על שותפות רגשית קשה לקבוע מהי הפרה ומי גרם לה. כמו כן, הרצון לאפשר לצדדים להשתחרר ביתר קלות מחוזים מסוג זה מחייב שמירה על אופיו החלש של חוזה הנישואין. מטעמים אלה הגיע המחוקק למסקנה כי אין הצדקה לחייב צד שלישי שהביא לסיומו של חוזה נישואין.

דוגמה טיפוסית: כיוון שקשר הנישואין נתפס כקשר בעל שותפות רגשית, ניתן להניח שתביעות כנגד מי שגרם להפרתו ינבעו לרוב ממניעים רגשיים, כמו תחושת עלבון ונקם. עם זאת על התביעה לעמוד בתנאי להוכחת נזק ממון. תביעה שמעוררת תחושות כאלו בצורה החזקה ביותר היא תביעה כנגד מאהב. לדוגמה, מקרה שבו גבר נשוי המקיים רומן מחוץ לנישואין עם אישה המשכנעת אותו לעבור לחיות אתה, ובכך גורמת להפרת קשר הנישואין בין בני הזוג. אשתו, שנפגעה רגשית וכלכלית מהפרת הקשר (למשל, ירידה ברמת החיים) תרצה אולי לתבוע את המאהבת בגין עוולת גרם הפרת חוזה. כיוון שהחריג מעניק למאהבת הגנה מפני תביעה כזו, תביעת האישה לפיצויים תידחה.

הרקע לחריג

חריג הנישואין אומץ, במסגרת הסעיף כולו, מהדין הקפריסאי. בעוולת גרם הפרת חוזה מניח המחוקק כי קשר הנישואין הוא קשר חוזי, על אף היעדר הסכמה מוחלטת בעניין, ולכן נדרש חריג מפורש על מנת להוציא את חוזה הנישואין מתחולתה. המשפט העברי רואה בקשר הנישואין חוזה, וייתכן שראייה זו היא שעומדת בבסיס ההתייחסות החוזית של המחוקק לקשר הנישואין, שכן דיני הנישואין והגירושין בישראל נידונים על פי הדין העברי.

על פי עוולת גרם הפרת חוזה, על ההתערבות להיעשות ללא צידוק מספיק. חריג הנישואין מצהיר למעשה כי לגרימת הפרת חוזה הנוגע לנישואין קיים צידוק מוחלט.

היתרון בקביעת הצידוק מוחלט הוא בכך שניתן כלל ברור לשופטים החוסך מהם הפעלת שיקול דעת. ככל שמרחב שיקול הדעת שמעניק החוק לשופט רחב יותר, כך גדלה אי-הוודאות של הצדדים, שכן שיקול דעתו של כל שופט שונה ממשנהו. לפיכך היתרון שבשלילת שיקול הדעת מן השופטים הוא הקטנת אי הוודאות.

החיסרון בהענקת צידוק מוחלט, כמו בכל כלל גורף, הוא בסיטואציות שבהן הכלל גורם לעיוות הצדק. חריג הנישואין כולל בו את כל החיובים הנובעים מן הנישואין ואינו מבחין ביניהם, ובכלל זה גם הפרת חיובים רכושיים. בשיח המשפטי כיום נשאלת השאלה, האם מבחינת מדיניות משפטית, נרצה לפטור מאחריות את מי שגרם לאדם להפר את חובתו לתשלום מזונות, לדוגמה.

הפרת הבטחת נישואין

האם יוכל צד להבטחת נישואין לתבוע אדם שגרם להפרתה בגין גרם הפרת חוזה?

הבטחת נישואין אינה מצוינת מפורשות בחריג הנישואין בעוולה, ועל כן הכללתה בו נעשית בדרך של פרשנות. הבטחת נישואין הוכרה בפסיקה הישראלית כחוזה מחייב. לכן, על פניו, אמורה עוולת גרם הפרת חוזה לחול עליה כעל יתר החוזים בעוולה. עם זאת פירוש שכזה יביא למצב אבסורדי, שבו מעניק החוק הגנה חזקה יותר להבטחת נישואין מאשר לנישואין עצמם. אי לכך, הבטחת הנישואין מפורשת כחלק מהחריג, בדומה לנישואין, על דרך קל וחומר: אם קשר הנישואין נתפס כחוזה חלש מטבעו אשר אינו ראוי להגנה הנזיקית, לא כל שכן הבטחת הנישואין המהווה תנאי מקדים בלבד לקשר הנישואין ומחייבת עוד פחות.

נדבך נוסף הוא האינטרס הציבורי התומך ביציבותו של קשר הנישואין ולפיו רצוי לאפשר לבני הזוג לצאת מהקשר עוד לפני שיתחתנו. גישה זו בעייתית מכיוון שהיא יוצרת אי-אחידות באשר לפירוש מעמדה של הבטחת הנישואין: בעוד שבמישור החוזי-פנימי בין בני הזוג נחשבת הבטחת נישואין לחוזה, במישור הנזיקי כלפי צדדים חיצוניים לקשר, היא לא זוכה להגנה כיתר החוזים.

ידועים בציבור

מעמדו של מוסד הידועים בציבור נמצא עדיין בתהליך התהוות במשפט הישראלי. בדומה להבטחת נישואין, גם מוסד הידועים בציבור אינו מוזכר מפורשות בחריג וניתן לפרשו ככלול בו, כפי שמפורשת הבטחת הנישואין.
מוסד הידועים בציבור מבוסס בעיקרו על החופש הבלעדי של כל אחד מבני הזוג להביא לסיום הקשר בכל עת. לכן נראה, על פניו, כי מטרת החריג משרתת אינטרס זה. הסכם לחיים משותפים כידועים בציבור נוצר על ידי התנהגות הצדדים ומהווה הסכם מפורש או מכללא. מבחינה זאת, הסכם בין ידועים בציבור הוא בעל אופי חוזי חלש ביותר.

מאידך, הפסיקה הישראלית מתבלטת לעומת מדינות אחרות בעולם, בכך שהיא מייחסת לקשר הידועים בציבור יותר זכויות וחובות המאפיינות את מוסד הנישואין. מגמה זו דווקא מחזקת את מעמדם החוזי. ההסבר לכך טמון בתופעת סרבנות הגט הקיימת בישראל. בתי המשפט מנסים להתמודד עם בעיה זו, בין היתר על ידי יצירת אלטרנטיבות לנישואין עבור מסורבות הגט, על מנת שיוכלו להמשיך בחייהן ולהתקשר עם גברים אחרים. במצבים כאלו הצורך בהכרה בידועים בציבור לא נובע מרצון הצדדים לחופש ולקשר חלש, אלא מהמצוקה שמונעת מהם להינשא כדת וכדין. לכן היחס למוסד הידועים בציבור בישראל אינו בהכרח כאל קשר חוזי חלש והנכונות להגן עליו גדולה.

פיתוחים פסיקתיים

עד כה, טרם הגיעה לבית המשפט העליון תביעה העוסקת בחריג הנישואין לעוולת גרם הפרת חוזה ועל כן הנושא טרם פותח בפסיקה. עם זאת, ניתן לבחון תהליכים ומגמות המגולמים בפסיקת בית המשפט העליון וכיצד הם משפיעים על הרציונל שבבסיס חריג הנישואין שנקלט בפקודת הנזיקין לפני כ-40 שנה.

כוונה ליצירת יחסים משפטיים

בעבר שלטה במשפט תפיסה על פיה "כף רגלו של המשפט לא תדרוך על סף הבית המשפחתי". המשפחה נתפסה כסביבה חמה ואוהבת אשר הכלים המשפטיים שנועדו לשרת עולמות של מסחר ועסקים גסים מדי עבורה. לכן נמנעו מלהגדיר את היחסים שבתוך המשפחה כבעלי אופי חוזי. בתי המשפט קבעו כי בהסכמים שנעשו במסגרת הזוגית ומשפחתית לא הייתה לבני הזוג כוונה ליצור יחסים משפטיים. בכך נשלל תוקפו המשפטי של ההסכם כחוזה ולא ניתן היה לאכפו בבית המשפט. בפרשת בלפור (אנגליה, 1919) ביקשה אישה מבית המשפט לאכוף חוזה שנערך בינה לבין בעלה (בו התחייב לשלם לה סכום כספי מסוים מדי חודש). בית המשפט סירב לקבל את הרעיון שבני זוג יהיו קשורים בקשר חוזי וקבע שמדובר בהסכם "ג'נטלמני" בלבד.

פיתוח הפסיקה בבית המשפט העליון

בפסיקה הישראלית התרחש תהליך שבמסגרתו נעשה מעבר מגישה הנרתעת מהתערבות בחוזים הנכרתים במסגרת חיי המשפחה לגישה המגלה נכונות להכניס את בית המשפט לתוך הבית והמשפחה.

בשנות ה-80 ניתן פסק דין גרדוס נ' גרדוס במסגרתו נידון תוקפו של הסכם בין בני זוג שנערך בהתכתבות לאחר גירושיהם. דעת הרוב בפסק הדין (שניתנה על ידי השופטת בן-פורת) הכירה אמנם בכוונת בני הזוג ליצירת יחסים משפטיים, אך דחתה את התביעה בשל נימוק טכני. יש הסוברים כי המניע שעמד מאחורי דחיית התביעה היה הרתיעה מהכרה בתוקף החוזי של הסכמים בין בני זוג. גם אם סברה זו נכונה, ניתן לראות שבשנות ה-90 רתיעה זו דעכה.
בפרשת נחמני נ' נחמני נדון מקרה של בעל ואישה שהסכימו ביניהם להשתתף בהפריה חוץ גופית. בזמן הליך ההפריה נפרדו בני הזוג והבעל חזר בו מהסכמתו. בית המשפט דן באפשרות לאכוף על הבעל לקיים את התחייבותו. חבר השופטים נחלק בדעותיו, אך כולו התייחס להסכם שנכרת בין השניים כאל חוזה. גם השופטים שהתנגדו לקבלת העתירה דחו אותה על סמך טיעונים חוזיים.

כיום התפיסה השלטת בפסיקה, כפי שנקבעה בפסק דין פלונית נ' פלוני על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בשנת 2004, היא כי "דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים... המבוססים על אדנים רגשיים והנוצרים בנסיבות אנטימיות בין-אישיות". זאת ועוד - "הכרה בתוקפם של חוזים מסוג זה, לרבות הסכם להינשא, מבטיחה הגנה משפטית נאותה גם לנפגעים במעגל המשפחתי-האינטימי. גם הפרה של התחייבויות במרחב המשפחתי והזוגי גוררת עלויות ונזקים. אין הצדקה לחשוף מי מבני-הזוג לנזקים הנובעים מהפרת ההתחייבות בלי שהמשפט יבוא לעזרתם". עם זאת, ציין השופט ריבלין בדעת מיעוט כי "המשפט יתקשה לספק מזור לרגשות הפגועים וללב הדואב".

התלבטות סביב הפרת הבטחת נישואין

בעבר הבטחת נישואין של אדם, שהבטיחה בעודו נשוי, נחשבה לנוגדת את תקנת הציבור ובלתי מוסרית. בתי המשפט סירבו לאכוף חוזים מסוג זה ונפגעים מהפרת ההבטחה לא זכו לפיצויים. מאחורי גישה זו עמדה התפיסה באשר לקדושת מוסד הנישואין שרווחה בחברה הישראלית. בתי המשפט היו נכונים לתת לנפגע פיצויים רק במידה והנישואים הקיימים היו "מעורערים עד היסוד" (פס"ד ריזנפלד נ' יעקובסון). בפרשת נתן נ' עבדאללה שהתרחשה בשנות ה-60 התמתנה גישת בית המשפט בקבלו תביעה על הפרת הבטחת נישואין שבבסיסה ניצבת עילת התרמית הנזיקית. זאת על אף שבמסגרת הדין החוזי הטענה הייתה נדחית בטענה שהחוזה נוגד את טובת הציבור. פסק דין "פלונית" אשר ניתן בשנת 2004, ביטל את ההלכה הנהוגה וקבע כי אין הבדל בין הבטחת נישואין של אדם נשוי - לא משנה מה היה טיב נישואיו - לזו של רווק. השופט ברק נימק את ההחלטה בכך שהתפיסות המוסריות בחברה השתנו ומוסד הנישואין אינו נתפס עוד כקדוש כפי שהיה בעבר.

ערכאות נמוכות

פסק-דין רוזנברג נ' חזן: פסה"ד ניתן בשנות ה-70 ועסק בתביעתה של נפגעת מהפרת הבטחת נישואין. התובעת תבעה את הורי החתן המיועד ששכנעו אותו שלא להינשא לה בגין עוולת גרם הפרת חוזה. בית המשפט המחוזי דחה את טענתה בהסתמך על החריג שבסעיף 62(ב). בית המשפט פירש את הבטחת הנישואין ככלולה בחריג, וטען כי אם מוענקת חסינות מוחלטת לאדם הגורם להפרת ברית הנישואין, קל וחומר שהיא מוענקת לאדם הגורם להפרת הבטחת נישואין.

פסק-דין בדהני נורית נ' אליהו נמני חנה: פסק הדין ניתן בשנת 2007 ועסק בתביעתה של אישה נגד המאהבת של בעלה לשעבר. האישה טענה שהרומן בין השניים הביא לפירוק נישואיהם ותבעה מהמאהבת פיצויים. התובעת ניסתה להשתית את תביעתה, בין היתר, על עילת גרם הפרת חוזה. בית משפט השלום דחה את התביעה בהסתמך על החריג בסעיף 62(ב), אך סייג את החלטתו. השופט שטרנליכט טען, בניגוד לתפיסה שהוצגה לעיל ויושמה בפסק דין רוזנברג נ' חזן, כי "לשונו של הסעיף מביאה לאבסורד כלשהו. ס"ק(ב) אינו מדבר על הבטחת נישואין, וממילא ניתן יהיה לתבוע מי שפיתה אדם להפר הבטחת נישואין שנתן. מאידך, אם הבטחת הנישואין קוימה ובני הזוג נישאו, לא ניתן יהיה לתבוע את מי שפיתה את אחד מבני הזוג וגרם לפירוק קשר הנישואין. המדובר בתוצאה קשה, אך הכרחית לאור לשון החוק".
בנוסף מציע השופט לשקול מחדש את ההצדקה להגנה בכל הנוגע לגרימת פירוק קשר נישואין, "המגנה על מי שגרם לגירושין והביא לחורבן חייהם של אנשים".

שביתה והשבתה

רקע ומטרות

לפי סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין, לעניין עוולת גרם הפרת חוזה, שביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה.

המשמעות המעשית של החריג:

• ארגון עובדים או ארגון מעבידים שגרם לשביתה או להשבתה לא ייחשב כגורם הפרת חוזי העבודה האישיים בין העובד למעביד.
• עובדים או מעבידים שגרמו בדרך שביתה או השבתה להפרת חוזה עם צד שלישי לא ייחשבו כגורמי הפרת חוזה.

בבסיס החריג עומדת התפיסה כי ביחסים שבין עובד למעביד קיים פער כוחות; העובד נמצא בעמדת מיקוח נחותה ביחס למעביד. התארגנות של עובדים לפעולה קיבוצית עשויה לאזן את הפער הקיים. מטרת החריג היא להגן על זכות העובד לשבות על ידי מתן חסינות מפני תביעות בשל נזקים שנגרמו כתוצאה מהשביתה. המחוקק מגן על השובתים, על המשביתים ועל מארגני השביתה. בפסק-דין פיינשטיין אמר השופט ח' כהן כי שביתות והשבתות גורמות מטבען להשבתת חוזים שונים, ואילו היה על יוזמי השביתות או המשביתים לשאת בנזק הנובע מהפרות אלו, היה בכך כדי לחסל למעשה את מוסד השביתה ולעשותה בלתי אפשרית.

דוגמאות טיפוסיות:

• ארגון עובדים יוזם שביתה מוגנת שבעטיה לא מגיעים העובדים לעבודה ומפרים את התחייבותם כלפי המעביד. למעביד נגרם נזק כלכלי עקב השביתה, אך בשל החריג הוא לא יוכל לתבוע את הארגון שגרם לעובדים לשבות.

• שביתת עובדים מאופיינת בכך שהיא גוררת הפרת חוזים נוספים. לדוגמה, עקב שביתה חל עיכוב באספקת מוצר כלשהו ללקוח שעמו היה קשור המעסיק בחוזה. הלקוח ירצה אולי לתבוע את העובדים בשל הנזקים שנגרמו לו בעקבות הפרת החוזה בינו לבין המעביד, אך בשל החריג תביעתו תידחה.

• כיוון שהסעיף מתייחס גם להשבתה, ניתן להעלות על הדעת מצב שבו עקב השבתה שיזם מעביד, עובד שהתחייב לשלם לאדם אחר סכום כסף נאלץ להפר את התחייבותו בשל אי תשלום משכורתו. העובד ירצה אולי לתבוע את המעסיק בגין עוולת גרם הפרת חוזה, אך האחרון יהיה מוגן על ידי החריג.

הרקע לחריג

הסוגיה נמצאת בתווך שבין דיני העבודה לדיני הנזיקין ועוסקת באיזון שבין זכותם של העובדים לשבות אל מול זכותו של גורם שאינו צד לסכסוך לקבל פיצוי בגין נזקי השביתה. במהלך השנים גברה ההכרה בזכות השביתה וקמו ארגוני עובדים כדי לשמור על זכויות העובדים. ככל שקיבלו הארגונים יותר כוח, כך הלך וגבר השימוש בכלי השביתה. כדי להחליש את כוחם של הארגונים בכל הנוגע לשביתות, תבעו המעבידים את הארגונים בגין גרם הפרת חוזה העבודה. עם השנים גברה ההבנה כי מתן האפשרות לתבוע את הארגונים בגין עוולה זו מרוקנת את נשק השביתה מכוחו, ונעשו שינויים בחקיקה כדי להוציא את השביתה וההשבתה מגדר עוולת גרם הפרת חוזה.

סקירת הדין הרלוונטי

הגדרת שביתה והשבתה

בפסק-דין גינסטלר הוגדרה שביתה כ"פעולה מתואמת של קבוצת עובדים כלחץ על המעביד להשגת דרישות שהציגו לעניין תנאי עבודתם". בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה מוגדרת שביתה במגזר הציבורי כהפסקת עבודה מאורגנת, מלאה, או חלקית, של קבוצת עובדים. השביתה כוללת כל הפרעה מאורגנת של מהלך העבודה התקין.

השבתה היא הפסקה מתוכננת של העבודה, בצורה מלאה או חלקית, שנעשית על ידי המעביד תוך שלילת שכר מהעובדים, כדי להגשים מטרות בתחום יחסי העבודה.

חקיקה המגבילה את זכות השביתה

שביתה או השבתה בלתי מוגנות לפי סעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה מוגדרות כשביתה או השבתה של עובדים בשירות הציבורי בזמן שחל עליהם הסכם קיבוצי בו הם מתחייבים שלא לשבות בתמורה לתנאים שהם מקבלים מהמעסיק. גם אם לא חל הסכם על העובדים, אך השביתה או ההשבתה לא הוכרזו או אושרו בידי המוסדות המוסמכים לכך או שלא נמסרה עליהן הודעה, ייחשבו לבלתי מוגנות.
סעיף 5(א) לאותו החוק, קובע חובה למסור הודעה מוקדמת של 15 יום לפני כל שביתה והשבתה.

בין שביתה להפרת חוזה

סעיף 19 לחוק ההסכמים הקיבוציים קובע ששביתה לא מהווה הפרה של חוזה העבודה האישי בין העובד למעביד. לעניין סעיף זה, נקבע בחוק שעל שביתה בלתי מוגנת לא יחול סעיף זה. דהיינו, היא מהווה הפרת חוזה (סעיף 37ב(ב) לחוק יישוב סכסוכי עבודה).

תחולתן של הגדרות אלו תקפה גם לגבי חריג השביתה וההשבתה המעוגן בסעיף 62(ב) בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

התפתחות החריג

הדין הישראלי אימץ את החריג בנושא שביתה והשבתה מהדין האנגלי וקבע את העוולה בפקודת הנזיקין המקורית, בשינויים קלים. נוסחו הראשוני של החריג פטר מאחריות את מי שבדרך של עידוד שביתה גרם להפרת חוזה, והגביל את תחולת החריג לשביתה או השבתה שפרצו בתחום המקצועי של הסכסוך.
בפרשת ליאו בק נראה כי הגנת גרם הפרת חוזה נתפסה בבית המשפט כמצומצמת יותר מכפי שהתכוון המחוקק. הדבר ניכר בפירוש שנתן השופט זוסמן לסעיף, כאילו הוא פוטר רק אדם שמקדם שביתה שכבר פרצה ולא אדם שמעודד שביתה שעומדת לפרוץ. עקב כך שונה החוק וע"פ נוסחו העדכני הוא חל על כל שביתה. שינוי החוק שנעשה מיד לאחר מתן פסק הדין נועד להדגיש את ההגנה הרחבה שניתנת לזכות השביתה.

בסוף שנות ה-60 השביתות במשק הלכו והחריפו והפכו ל"פראיות", בעיקר בקרב עובדי שירותים חיוניים, והנזק לציבור שאינו מעורב בסכסוך הלך והחריף. חוק יישוב סכסוכי עבודה ניסה לאזן בין הזכות לשבות לבין זכותם של נפגעי השביתה, וחשף שביתות או השבתות בלתי מוגנות לתביעה נזיקית. לפי סעיף 37ב(א) לחוק זה, מעביד יכול לתבוע בגין עוולת גרם הפרת חוזה בסיטואציות שבהן השביתה או ההשבתה אינן מוגנות. דבר זה נכון רק לגבי הצדדים לסכסוך - עובד ומעביד. תובע שאינו צד לסכסוך לא יוכל לתבוע גם במקרה בו השביתה או ההשבתה אינן מוגנות. החוק למעשה צמצם את ההגנה מפני עוולת גרם הפרת חוזה, אך רק בכל הנוגע לצדדים לסכסוך. המשמעות היא ששביתות והשבתות לא מוגנות לא יקבלו הגנה מפני המעביד אך עדיין יקבלו הגנה מפני צד חיצוני.

מכאן, השביתות שנהנות מהגנת הסעיף הן שביתות שאינן בשירות הציבורי, שביתות מוגנות בשירות הציבורי ושביתות שאינן מוגנות בשירות הציבורי בתנאי שהתביעה מוגשת על ידי צד חיצוני לסכסוך.

פיתוחים פסיקתיים

בית המשפט העליון

פסק-דין פיינשטיין נ' ארגון מורי בתי הספר העל-יסודיים: בפסק הדין שניתן בשנת 1971 תבעו מנהל בית-ספר והורי התלמידים את ארגון המורים העל-יסודיים בניסיון לעצור שביתה שניהלו המורים. תביעתם של ההורים התבססה על עילת גרם הפרת חוזה בטענה שהארגון שהוביל לשביתת המורים גרם להפרת החוזה בין המנהל לבין ההורים. בהסתמך על לשונו של הסעיף, טענו כי שביתה הגורמת להפרת חוזה העבודה אכן מוגנת, אך כל חוזה אחר שאיננו חוזה העבודה אינו מוגן. השופט ח' כהן ביאר שכוונת המחוקק היא כי תחולתה של ההגנה בסעיף 62(ב) אינה מצומצמת לגרימת הפרת חוזי עבודה בלבד, אלא חלה גם כאשר השביתה גורמת להפרתו של חוזה חיצוני. בפסיקתו משתקפת העמדה שרווחה אז, ולפיה לשביתה מעמד של "קדושה" שאין מערערים עליו. פסק הדין הטה את הכף לטובת זכות השביתה וקבע שארגון המורים פטור מתשלום פיצויים.

פסק-דין מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק: בשנת 1987 שינתה המטוטלת כיוון. פסק הדין שניתן אז עסק בשביתה של איגוד קציני הים בנמל חיפה ששיבשה את עבודת הנמל ומנעה מאניות לעגון בנמל ולפרוק את מטענן. התובעים הם בעלי אניות מכולה שנאלצו לשוב על עקבותיהם. השאלה הייתה, האם לבעלי האניות יש עילת תביעה בנזיקין נגד השובתים, והאם העובדה שהנזקים נגרמו במסגרת שביתה מעניקה הגנה כלשהי לנתבעים?

השופט לוין ביסס את האפשרות לתבוע נזקי שביתה מהשובתים על בסיס עוולת הרשלנות, ובכך עקף את ההגנה שמעניק סעיף 62(ב). החיוב על בסיס עוולת הרשלנות הושתת על כך שהשובתים פגעו במכוון בחופש התנועה של בעלי האניות, ולא בחוזה בינם לבין בעלי הנמל.

בפסק הדין מתייחס השופט לוין לדבריו של השופט ח' כהן בפסק-דין פיינשטיין אודות "קדושת" השביתה ומציג תפיסה מצומצמת יותר באשר לחירויותיה. הוא מוצא לנכון לשוב ולאזן בין זכויות השובתים לבין האינטרסים של צדדים חיצוניים שנפגעו מהשביתה, ומוציא את האחרונים כשידם על העליונה. בית המשפט מנסה בפסק הדין להכליל בעוולת מסגרת, מה שלא נכנס תחת עוולה פרטיקולרית, ומאפשר תביעה נזיקית במקרים של שביתה והשבתה. לטענתו, בעימות בין זכות השביתה לבין העוולות הפרטיקולאריות, האחרונות גוברות. מכך הוא מסיק שגם עוולת מסגרת כעוולת הרשלנות העוסקת בערכים ובמדיניות משפטית עשויה לגבור במידת הצורך על הזכות לשבות.

ערכאות נוספות

פסק-דין ועד עובדי קצא"א ואח' נ' חברת קצא"א בע"מ: בפסק הדין, שניתן בשנת 1972 על ידי בית הדין הארצי לעבודה, ערער ועד העובדים של חברת קצא"א על החלטת בית המשפט המחוזי לחייבם בגין נזקים שנגרמו לחברה כתוצאה משביתה שיזם הוועד. בית הדין קבע כי שביתת העובדים הייתה שביתה בלתי-מוגנת, ולכן הוועד שגרם להפרת חוזה העבודה בין העובדים לחברה, אינו חסין מפני תביעת גרם הפרת חוזה. בבסיס ההחלטה ניצב הרעיון שהשתתפות בשביתה מוגנת אינה מפרה את חוזה העבודה האישי, אך השתתפות בשביתה בלתי מוגנת אכן מפרה חוזה זה, ולכן אינה זוכה להגנה גם מול צד שלישי.

פסק-דין קדמון חגי נ' אקסטרא טורס: פסק הדין ניתן בשנת 2004 בבית משפט לתביעות קטנות. נוסעים שהתעכבו באמסטרדם כיוון שטיסתם לארץ בוטלה עקב שביתה בנמל התעופה בן-גוריון, תבעו את חברת התעופה בגין הנזקים שנגרמו להם (הוצאה על בתי מלון, הוצאות הרכב והכלכלה). השופט דן דחה את תביעתם משום ההגנה הקיימת בסעיף 62(ב) על חוזים שהופרו עקב שביתה.

המשפט האמריקאי

במשפט האמריקאי ההגנה המוענקת במסגרת עוולת גרם הפרת חוזה רחבה מזו שבמשפט הישראלי. האפשרות לתבוע גם בגין עוולה זו חלה גם על חוזה פוטנציאלי. המשמעות היא, שניתן לתבוע בגין פגיעה ביחסים עסקיים טרום חוזיים ולא רק בגין התערבות בחוזה קיים. עיקרון זה נקבע בשנת 1893 בפסק דין Temperton v. Russel. ברם, עילת תביעה רחבה שכזו פגעה בתחרות העסקית ובשוק החופשי, כיוון שחשפה כל מעשה במסגרת התחרות על לבו של הצרכן לתביעה נזיקית. עקב כך נוצר מתח בין האינטרס לסיפוק הגנה קניינית לחוזים לבין האינטרס לשמירה על השוק החופשי. משום שמתח זה לא הוסדר נוצר מצב בו ההכרעה בין האינטרסים נעשתה, בסופו של דבר, על פי השקפת העולם של השופט שישב לדין.
כיום האפשרות לתבוע בגין התערבות ביחסים עסקיים בעוולת גרם הפרת חוזה עדיין קיימת, ויש הרואים בכך הגנה רחבה מדי שפוגעת בצורה מוגזמת בשוק החופשי.

חוזה נישואין

במשפט האמריקאי, תביעות נזיקיות בגין התערבות ביחסי הנישואין התבססו על המשפט המקובל, שסיווג את העוולה לשתי עילות תביעה: האחת, שידול אשה לעזוב את בעלה, והשנייה פיתוי אשה לקיום יחסי מין. בבסיס עילות אלו עמדה תפיסת האישה כרכוש בעלה. עילות אלו התפתחו עם השנים במשפט האמריקאי ל-"Heart Balm Torts" אשר כללו עילות תביעה בגין "הפקעת רגשי חיבה" (Alienation of Affections) ניאוף (Criminal Conversation), הפרת הבטחת נישואין ופיתוי. תביעות בגין עוולות אלו התקבלו ברוב מדינות ארצות הברית על ידי הפסיקה במהלך חציה השני של המאה ה-19. עד תחילת המאה ה-20 הורחבה זכות התביעה בגין עוולות אלו גם לנשים. ההצדקה שנתנו בתי המשפט לקיום העוולות נאחזה באינטרס לשמירה על קשר הנישואין על ידי הרחקת גורמים חיצוניים העלולים להזיק לו.

החל משנת 1935 ירדה קרנן של עילות תביעה אלו והן בוטלו ברוב המדינות בחקיקה המכונה "Heart balm statutes". בנימוקים לביטול העילות נטען שאין בכוחו של המשפט להגן על קשרי נישואין שאינם בעלי אופי משפטי. עוד נטען כי נזק מסוג זה אינו ניתן לאומדן וכי עילות אלו עלולות לשמש כלי מסוכן לסחטנות בשל יכולתן לפגוע בשמו הטוב של הנתבע. לאור מגמה זו ייעלמו תביעות בגין Heart Balm כליל מן המשפט האמריקאי.

שביתה והשבתה

עד לסוף המאה ה-19 ניתן היה לתבוע עובדים בעוולת גרם הפרת חוזה בגין נזקים שנגרמו על ידי שביתות. שלילת ההגנה על זכות השביתה נבעה מהחשש מכוחם ההולך וגובר של ארגוני העובדים. שביתות מאורגנות היו חשופות לתביעה נזיקית, או לכל הפחות לביטול השביתה או ההפגנה. עמדה זו יושמה בשנת 1896 בפסק דין Vegelahn v. Guntner. באותו פסק דין נשמעה בדעת מיעוט התנגדות לגישה זו מפי השופט הולמס, שטען שגישה פורמליסטית שכזו, הפוסלת שביתות באופן גורף, לא מאפשרת לבחון את הנסיבות של כל שביתה. הולמס הציע, כי ראוי לנקוט בגישה גמישה יותר שתאזן בכל מקרה לגופו בין זכות השביתה לבין המחיר שהיא גובה.
בעקבות סכסוך עבודה חמור שהתגלע בתחילת המאה ה-20 במדינת קולורדו הסדיר המחוקק את יחסי עובד-מעביד ב-Industrial Relations Act במסגרתו הוגדרו שביתה חוקית ובלתי חוקית. בשנת 1947 נקבע ב- Labor Management Relation Act שבתנאים מסוימים ניתן יהיה לתבוע נזק שנגרם על ידי מעשה בלתי חוקי של ארגון עובדים.
בפסק דין Martin v. Montezuma-Cortez Sch תבע מנהל בית ספר ארגון מורים בעוולת גרם הפרת חוזה בגין נזקים שנגרמו כתוצאה משביתת המורים. בית המשפט של קולורדו פסק כי שביתת המורים עמדה בתנאי השביתה החוקית ולכן הם חסינים מפני תביעה נזיקית. את שאלת התביעות הנזיקיות בגין שביתה בלתי חוקית, השאיר השופט בצריך עיון.
לפיכך בדין האמריקאי כיום איגוד המקיים שביתה אינו חסין לחלוטין בפני תביעות נזיקיות שגרם לצד שלישי.

היבטים רלוונטיים בתזכיר חוק דיני ממונות

תזכיר חוק דיני ממונות מאחד את החוקים העיקריים במשפט האזרחי תחת מטרייה אחת, שעתידה להיות הקודקס של המשפט האזרחי הישראלי.

חוזה נישואין

בתזכיר חוק דיני ממונות עוברת עוולת גרם הפרת חוזה שינוי משמעותי והופכת ל"גרם הפרת חיוב".
בסעיף 400 לתזכיר החוק נקבע כי עוולת גרם הפרת חיוב היא "גרימה ביודעין וללא הצדק סביר לכך שאדם לא יקיים את חיוביו כלפי אדם שלישי. לעניין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא יחשבו כחיוב".

• חיוב - משמעות השינוי היא כי החיובים המוגנים אינם עוד חוזיים בלבד, אלא כוללים גם חיובים אחרים. דברי ההסבר לתזכיר החוק מפרטים שהסיבה לכך היא כי אין עוד חשיבות שמקורו של החיוב יהיה בחוזה דווקא.

• נזקי ממון - בניגוד לעוולה כיום, המציבה גרימת נזק ממון כתנאי לתביעת פיצויים, ניתן יהיה לתבוע פיצויים גם בשל נזקים לא ממוניים. תנאי זה הוסר בהתאם למגמתה הכללית של תזכיר חוק דיני ממונות ושל החלק הדן בתרופות עקב חיוב, לפיה אין צורך בנזק ממוני לשם קבלת פיצוי.

• חיובים רכושיים - בדברי ההסבר נאמר כי "הסעיף אינו עוסק בהפרת חיוב הנובע מנישואין, כגון מזונות". נראה שהמשמעות היא, כי עדיין לא ניתן יהיה לתבוע בגין העוולה בכל הנוגע לחיובים הנובעים מהנישואין.

שביתה והשבתה

החריג בעניין שביתה והשבתה הוצא מהעוולה הפרטיקולארית, הועבר לפרק העוסק בסייגים לאחריות נזיקית, ונקבע כהגנה כללית.

בסעיף 377 לתזכיר החוק נקבע כי "אדם לא ישא באחריות נזיקית בשל מעשה שעשה במסגרת שביתה או השבתה כדין, ובלבד שהמעשה נעשה במהלך הטבעי והישיר של שביתה או השבתה. הוראות סעיף זה לא יחולו לגבי מעשה שגרם נזק לגוף."

• אחריות נזיקית - בחוק המוצע הפטור מאחריות ישתרע על כל העוולות הנזיקיות, ולא רק על "גרם הפרת חוזה", במידה ויעמוד ביתר התנאים של הסעיף. משמעות השינוי היא שלא ניתן יהיה לעקוף את ההגנה על השביתה על ידי עוולות מסגרת, כפי שנעשה בפסק-דין ציזיק.

• "כדין" - בדברי ההסבר לחוק מצוין שההגנה תחול על שביתה והשבתה כדין. כמו כן מצוין כי חוק יישוב סכסוכי עבודה יתוקן עקב החלפתו של סעיף 62(ב) בהגנה רחבה יותר. במקום נוסחו הקיים של סעיף 37ב(א) שביתה והשבתה בלתי מוגנות תיכלל בהגנה הנזיקית של הסעיף אולם רק מפני עובד ומעביד שהם צד לסכסוך. נראה שהרחבת ההגנה לכל סוגי העוולות הנזיקיות הביאה לצורך להגבילה על ידי חשיפת השביתה וההשבתה הבלתי מוגנות ושביתות והשבתות שאינן "כדין" לתביעות של צדדים שלישיים, בשונה מהמצב הקיים כיום.

• בחוק המוצע ההגנה המאפשרת לתבוע בגין שביתה שלא כדין תחול הן כלפי המעביד והן כלפי צדדים שלישיים.

• קשר מהותי - נוספת דרישה לקשר מהותי בין הנזק שנגרם לבין עניין השביתה. זאת כדי לא לאפשר למעשים פסולים הנעשים במסגרת השביתה ויוצאים מהקשרה הענייני, להשתחרר מאחריות.

• נזק לגוף - הסייג לא יחול על מעשה שגרם נזק לגוף. על אף השינויים שחלו בתפיסה הנזיקית, נראה שהמחוקק אינו מוכן לשחרר מאחריות שביתות שגרמו לנזק שהוא מעבר לכלכלי טהור.

מבט לעתיד

חוזה נישואין

נראה כי תפיסת המשפט הישראלי את קשר הנישואין והבטחת הנישואין עברה שינוי ניכר במהלך 40 השנים האחרונות. כיוון שחריג זה כמעט ולא נדון בבתי המשפט מאז חקיקתו, נוצר פער בינו לבין התפתחויות מקבילות בפסיקה. בעוד הסעיף הנוכחי רואה ביחסי הנישואין "תחום רגשי" אשר נרתע המשפט מלהתערב בו, הפסיקה, כך נדמה, צועדת במגמה לביטול ה"טאבו" סביב ההתערבות החוזית בקשר הנישואין. מגמה זו רואה בחוזה הנישואין חוזה ככל חוזה, אשר כובל את הצדדים לו ואינו מאפשר התנערות מחיוביו. הבטחת הנישואין נחשבת כיום בישראל לחוזה תקף לחלוטין. התפתחות זו מאירה באור אחר את תפיסת חוזה הנישואין כחוזה חלש אשר עמדה בבסיס חריג הנישואין שבסעיף 62(ב). נראה תמוה כי בעוד מעמדה של הבטחת הנישואין הולך ומתחזק, נותר מעמדו של חוזה הנישואין עצמו חלש ביחס לחוזים אחרים לעניין עוולת גרם הפרת חוזה. בצדק טען השופט שטרנליכט בפסק דין בדהני כי עלול להיווצר מצב אבסורדי בו ניתן יהיה לתבוע בעוולת גרם הפרת חוזה עקב הבטחת נישואין שהופרה - כיוון שזו אינה מוזכרת מפורשות בחוק, ואילו חוזה הנישואין לא ייהנה מהגנה דומה.

תזכיר חוק דיני ממונות אינו מבטל את חריג הנישואין, וכמו כן המחוקק בחר שלא להוסיף מפורשות את הבטחת הנישואין לחריג. לאור כל האמור לעיל ייתכן כי בעתיד נראה צמצום או אף ביטול של חריג הנישואין לעוולת גרם הפרת חוזה.

שביתה והשבתה

נראה כי המתח בין האינטרס להגן על זכות השביתה לבין הצורך להגן על הציבור הולך ומחריף. הסיבה לכך טמונה בשינוי שחל במיהות נפגעי השביתות. בעבר שביתות העובדים פגעו בעיקר במעבידים, ואילו כיום התרבו במשק שביתות של ספקי שירותים חיוניים אשר פוגעים באופן חמור בציבור הרחב. הדיאלוג בין החקיקה והפסיקה בעניין מביא לתנודה מתמדת של נקודת האיזון שבין ההגנה על שני האינטרסים.

מתזכיר חוק דיני ממונות עולה כי הדיאלוג בעניין ממשיך כאשר גם היא מרחיבה ומצמצמת את ההגנה על זכות השביתה. העלאת ההגנה מרמה פרטיקולרית לרמה כללית מרחיבה אותה משמעותית. נראה כי פעולות פסיקתיות כדוגמת פסק דין ציזיק העלו את הצורך להרחבה כזו, אשר מונעת את עקיפת ההגנה על ידי שימוש בעוולות אחרות.
העצמה משמעותית כזו לזכות השביתה מצריכה להעמיד מנגד אמצעים להגבילה. נראה כי תזכיר החוק הותיר הגבלה זו בידי השופטים, על ידי הצבת התנאי המחייב קשר מהותי בין הנזק שנגרם לבין השביתה. היתרון שבהסדר כזה הוא בגמישות שמוענקת לשופטים לבחון כל מקרה לגופו. מאידך ההסדר מותיר את עוצמתה של זכות השביתה לשקול דעתו של כל שופט ויכול להביא לתנודות חריפות יותר באיזון שבין האינטרסים. מצב דברים כזה עלול לערער משמעותית את הודאות המשפטית.
ההכרעה בדבר היקף הלגיטימיות של הפעולות הנעשות למימוש שביתות לא הותרה לחלוטין לידי השופטים. נראה שהמחוקק הביע את עמדתו הערכית בעניין כשהוציא מעשים שגרמו לנזק לגוף מהגנת הסעיף באופן מפורש. לדוגמה, שלילת האפשרות מרופאים שפתחו בשביתה באמצע ניתוח לקבל פטור מאחריות.

לקריאה נוספת

חקיקה

• פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968
• חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957
• חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957
• תזכיר חוק דיני ממונות התשס"ו-2006
• דברי ההסבר לתזכיר חוק דיני ממונות התשס"ו-2006

• Labor Management Relation Act (187 .S . U.s.c.a29)(B).303
• Industrial Relations Act(Ch. 179, 1915 Colo. Sess. Laws 515

פסיקה

• ע"א 337/62 גינטר גדעון-ריזנפלד נ' רוזה יעקובסון ואח', פ"ד יז 1009.
• ע"א 609/68 נתן נ' עבדאללה, פ"ד כדג (1) 455.
• ע"א 532/82 גרדוס נ' גרדוס, פ"ד לט(3) 617.
• דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661.
• ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 209.
• המ' (י-ם) 1380/72 רוזנברג נ' חזן, פ"מ תשל"ד (1)469.
• בש"א (פ"ת) 920/06 בדהני נורית נ' אליהו נמני חנה. (נמצא במאגר נבו)
• ע"א 25/71 פיינשטיין נ' ארגון מורי בתי הספר העל-יסודיים, פ"ד כה (1) 129.
• דב"ע לו/5 - 4 גינסטלר ואח' נ' מדינת ישראל, פד"ע ח 3.
• ע"א 167/62 בית ספר ליאו באק בע"מ נ' ארגון מורי בתי הספר התיכוניים המקצועיים והחקלאיים, פ"ד טז 2205.
• ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק, פ"ד מא(3) 169.
• דיון מס' לז/3-4 ועד עובדי קצא"א נ' חברת קצא"א בע"מ, פד"ע ח 421.
• תק ('חד) 1593/03 קדמון חגי נ' אקסטרא טורס. (נמצא במאגר נבו)

פסיקה זרה

• 579 571. KB 2 [1919] Balfour v Balfour
• Lumley v. Gye (1853) 118 E.R 749
• Temperton v. Russel (1893) I Q.B. 715
• Mogul Steamship v. McGregor, Gow(1892) A.C. 25
• Vegelahn v. Guntner (1896) 44 N.E 1077
• Martin v. Montezuma-Cortez Sch. Dist.(1992) RE-1, 841 P.2d 237, 251

ספרות מקצועית

• נ' כהן, גרם הפרת חוזה - דיני הנזיקין: העוולות השונות, בעריכת גד טדסקי, תשמ"ו-1986
• ג' טדסקי וא. רוזנטל, פקודת הנזיקין לאור תולדות התהוותה ותיקוניה, (תל אביב, תשכ"ד)
• נ' כהן, סטטוס, "חוזה וגרם הפרת חוזה", הפרקליט לט, חוברת ב
• ג' שלו, "הסכמים ג'נטלמניים (שם זמני)", משפטים לב 3, תשס"ב
• נ' כהן, "נזקי שביתה, הרשלנות הזדונית, הנזק הכלכלי וגרם הפרת חוזה", עיוני משפט יד 173, תשמ"ט
• ר' בן-ישראל, אחריות בשל נזקים שנגרמו עקב שביתה – הרהורים בעקבות ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' אדם ציזיק ז"ל, ואח', עיוני משפט יד 149, תשמ"ט
• ד' מור, פקודת הנזיקין בראי ארבעים שנות פסיקה, הפרקליט לט 344, תש"ן

ספרות מקצועית זרה

• Donald C. Dowling Jr., A Contractual Theory for a Complex Tort: Limiting Interference with Contract Beyond the Unlawful Means Test, (1986) 40 U. MIAMI L. REV. 487
• Tortious Interference with Contractual Relations in the Nineteenth Century: The Transformation of Property, Contract, and Tort,(1980) 93 HARV. L. REV 1510
• Elizabeth Herlong Campbell, Court Abolishes Alienation of Affections (1993), 45 S.C. L. Rev. 218

קישורים חיצוניים

• בני דון-יחייא, היא תובעת אותי על הפרת הבטחת נישואין, ynet, 30.1.07
• מיכל פטרמן, אישה תבעה פיצויים מהמאהבת של בעלה, Local, 16.1.07
• אלון הראל, שביתה בזכות, ynet, 4.11.03
• תומר ריטרסקי, לשבות, לא להזיק, ynet, 5.11.03

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.