הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אילוסטרציה של מאניפולוס בן 120 חיילים, אורך: 18 מ', רוחב: 5.5 מ'

הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה (315 לפנה"ס - 107 לפנה"ס; ידוע גם בשם "הצבא הפוליביאני על שמו של ההיסטוריון פוליביוס שתיאר אותו) עבר שינויים רבים. ללוחמה בשיטת הפלנקס היו מספר חסרונות גדולים. בשטח הררי הפלאנקס התקשה לשמור על מערך מסודר, וכוח המחץ שלו נפגע משמעותית. כמו כן, יכולת התמרון של הפלנקס הייתה מוגבלת מאוד, ולכן היא הייתה פגיעה מאוד להתקפה מן האגף או מהעורף. התבוסה שספגו הרומאים בקרב נהר אליאה, והצורך להילחם בשטחים הרריים בעקבות הפלישה הקלטית לחלקים נרחבים של איטליה בתחילת המאה הרביעית גרמו לפיתוח תורת לחימה חדשה.

התורה החדשה הייתה מבוססת על יחידה צבאית חדשה, שנקראה מאניפולוס (manipuli). המאניפולוס הורכב מקבוצה הומוגנית של חיילים רגלים, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים). בכל מאניפולוס היו שני קצינים בדרגת שר מאה, מפקד וסגן. מאניפולוס בן 120 חיילים, נערכו לקרב בשש שורות בנות עשרים חיילים כל אחת. במאניפולוס של 60 חיילים, נערכו הלוחמים בשלוש שורות, כך שאורך המאניפולים היה זהה.

מבנה הלגיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פוליביוס[1] עיקר כוחו של הלגיון הורכב מארבעה סוגי חיילים רגלים:

  1. וליטים (velites)‏ - 1,200 חיילים, חמושים בכידונים, חרב ומגן. הווליטים הורכבו מהחיילים הצעירים והעניים ביותר.
  2. האסטאטים (hastati)‏ - 1200 חיילים אמידים יותר, שהצטיידו במגן גדול בצורת מלבן מקומר (scutum), בחרב ובשני כידונים להטלה.
  3. פרינקיפים (principes)‏ - חיילים מבוגרים יותר מההאסטאטים, שהיו חמושים בצורה דומה ומנו גם כן 1200 איש.
  4. טריאריים (triarii) - החיילים המבוגרים והמנוסים ביותר (וגם העשירים ביותר). הם מנו 600 איש, ונשאו חניתות דקירה במקום כידונים להטלה.

על האגפים הגנו 10 להקות (turmae) בנות 30 פרשים (equites) כל אחת. בכל להקה היו שלושה דקוריונים מלפנים, שאחד מהם פיקד על הלהקה כולה, ושלושה אופטיונים מאחור.[2]

טקטיקת הלחימה של הלגיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכמה של הערכות הלגיון לקרב[3]

בתחילת הקרב, הלגיון כולו היה מורכב משורת וליטים רציפה בחזית, ומאחוריה 3 שורות, של 10 מאניפולים כל אחת, העומדים זה מלצד זה עם רווחים ביניהם.

כאשר הלגיון הגיע לטווח מגע, נפתח הקרב. בתחילת הקרב הטילו הווליטים את כידוניהם. לאחר מכן הם נסוגו בין הרווחים של המאניפולים, והמשיכו להילחם בחרב. על פי חלק מהחוקרים, לאחר הטלת הכידונים, נסוגו הווליטים לאגפים[4]. אחרי שהווליטים הטילו את כידוניהם, הטילו ההאסטאטים את כידוניהם, ולאחר מכן נלחמו בחרבות. הפרינקיפים נלחמו מאחורי ההאסטאטים, ויכלו גם כן להטיל את כידוניהם מעל ראשי הלוחמים בקו הקדמי. הטריאריים נשארו מאחור, והצטרפו לקרב רק במידת הצורך.

המלחמה הפונית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המאה הרביעית, גבר הלגיון הרומי על כל אויביו, והמבנה המניפולארי הוכיח את עצמו במשך מעל למאתיים שנה. אולם, העימותים עם חניבעל בזמן המלחמה הפונית השנייה, אילצו את הצבא הרומי לערוך שינויים מבניים. בזמן המלחמה הפונית השנייה, הצליח חניבעל להביס את הצבא הרומי בזכות שימוש יעיל בחיל פרשים, טקטיקות לחימה חדשניות וניצול מדויק של החולשות במבנה המניפולארי. קרב קאנאי מהווה דוגמה טובה לניצולן של חולשות אלו. למרות כל גמישותו, המאניפולוס היה פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. במידה שהפרשים המגנים על האגף נפלו, הלגיון נאלץ לפנות ולהילחם כאשר צידו מופנה אל האויב. המאניפולים בקווים האחוריים לא הצליחו לבצע תפנית יעילה, וללכד את שורותיהם אל מול האויב.

המחסור בכח אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבדות הכבדות במלחמה הפונית השנייה גרמו למחסור חמור בכח אדם בצבא. בעקבות האבדות, גויסה כמות גדולה של לגיונות חדשים בשנות המלחמה. לדוגמה, בשנת 216 (השנה בה נערך קרב קאנאי), גויסו לצבא הרומי שבעה לגיונות חדשים. בסך הכל, בתקופה הקצרה שבין השנים 214-218 גויסו לצבא 26 לגיונות חדשים.[5] לשם השוואה, בשיא המלחמה הפונית השנייה, מנה הצבא כולו כ- 20 לגיונות, שהיוו כשליש מאוכלוסיית הגברים ברומא כולה.

מחסור חמור זה גרם להורדה משמעותית של הסטנדרטים בגיוס החיילים. בשנת 213, ההון הנדרש להצטרפות לצבא ירד מ-11,000 איסרים ל-4,000 איסרים. גויסו גם חיילים שלא יכלו לממן את ציודם, ולכן ציוד זה מומן עבורם מקופת המדינה. תהליך זה נמשך עד שבשנת 123 ההון הנדרש ירד ל-1,500 איסרים בלבד. תוך כדי תהליך זה וכתוצאה ממנו, גם ההבדלים בין סוגי החיילים השונים היטשטשו, עד שנעלמו כליל.

הקוהורטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור השינוי שעבר על הצבא, הטאקטיקה של הלגיון החלה להתבסס על הקוהורטה, כתחליף למאניפולוס. הקוהורטה הופיעה לראשונה בזמן המלחמה הפונית השנייה כצירוף של שלושה מאניפולים, אחד מכל סוג. לאחר מכן, התקיימה הקוהורטה כיחידת משנה נפרדת בת 480 חיילים, עם שש קנטוריות, בנות שמונים חיילים כל אחת.

הקוהורטה נערכה לקרב עם שלוש קנטוריות מלפנים ושלוש מאחור. היא הייתה יכולה לבצע תפניות בקלות, ולהתגונן מפני התקפות מאחור ומהאגף. הלגיון כולו כבר לא היה כבול לתוכנית הקרב המוכתבת ממערך בן שלושה קווים, עם סוג חיילים שונה בכל קו. בזכות היחידה ההומוגנית החדשה, הלגיון יכול היה להיערך במספר קווים משתנה (לרוב בין אחד לשלושה), בהתאם לתנאי הקרקע ותוכנית הקרב. הלגיון כולו היה מורכב מ-10 קוהורטות ובסה"כ מנה כ- 5,000 חיילים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומי בתקופת: הרפובליקה המוקדמת, הרפובליקה התיכונה, הרפובליקה המאוחרת, הקיסרות המוקדמת, הקיסרות המאוחרת

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פוליביוס, ספר 6, פרקים 21-24
  2. ^ פוליביוס, ספר 6, פרק 25
  3. ^ על פי שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמוד 248
  4. ^ דלבריק, היסטוריה של אמנות המלחמה, עמ' 423-424
  5. ^ בראנט, כוח אדם, עמוד 418