קינת דוד

אנדרטת "הצבי ישראל" שעל עמדת הסנטוריום ליד קיבוץ קריית ענבים. יצירה של הפסל מיכאל כץ.

השלט ליד אנדרטת "הצבי ישראל"

קינת דוד היא הקינה שנשא דוד על שאול ויהונתן לאחר מותם בקרב מול הפלשתים שנערך על הר הגלבוע.

בקינה ביטא דוד את היגון, העצב והצער שחש לנוכח מותם של שאול ויהונתן ואת סערת הרגשות שהתחוללה בו. קינה זו היא אחת היצירות המפורסמות במקרא, ופסוקים וביטויים ממנה מצוטטים תדיר בימינו ושגורים בשפה העברית.

הקינה מופיעה בספר שמואל ב', פרק א', מתחילה כהערת המספר המקראי (פסוקים י"ז–י"ח), וכוללת תשעה פסוקים (פסוקים י"ט–כ"ז). המבנה של קינת דוד אינו אופייני לקינה אלא לשירת ניצחון של השירה הישראלית המוקדמת.

סיפור הקינה

בתחילת הקינה פונה דוד אל "הצבי ישראל", היינו יופיו, הודו של ישראל; אליו הוא אומר: "על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים" כלומר: ראה כיצד על הריך ההדורים נפלו הטובים. יש שהציעו לפרש את הפניה לא כהלל אלא כשאלה רטורית. הצבי מתפרש כצירוף של ה' השאלה, לשם העצם צבי, והמשמעות הכוללת היא האם ישראל הם כמו צבי שבורח? לפי פירוש זה בקינת דוד ישנה גם ביקורת כלפי בריחת ישראל בקרב מול הפלשתים וכלפי התנהלות הקרב על הגלבוע.

לאחר מכן הוא מתייחס לשמחה לאיד הרבה השוררת במחנה האויב בעקבות נפילת מלך ישראל, ומבקש רטורית שלא יודיעו בחוצות הערים הפלשתיות - גת ואשקלון - פן יחגגו שם את הניצחון.

דוד מקלל את הרי הגלבוע, שבהם נפלו שאול ויהונתן, שלא ירדו בהם גשמים. ראשוני הציונות שהתיישבו באזור הגלבוע מצאו את ההר יבש יחסית, וללא עצים (כנראה כתוצאה מרעיית יתר). יערות האורן שאנו רואים על הגלבוע כיום הם כולם נטיעות של הקק"ל. בלט במיוחד בשממונו הר אחד, אותו קראו תושבי העמק "הר הקללה". שם ששונה מאוחר יותר לשמו הנוכחי - הר שאול. עם זאת נראה שהגלבוע לא היה יבש לאורך ההיסטוריה, ואף קיימים בו יקבים מתקופות שונות.

מעבר לגבורתם של שאול ויהונתן, מבכה דוד גם את מותו של שאול שדאג לבנות ישראל ו"הלבישן שני עם עדנים"; את יהונתן מבכה דוד כרע, ומצהיר כי אהבתו של יהונתן נפלאה לו יותר מאהבת נשים. פסוק זה נתפס לעיתים כרומז על קיום יחסים הומוסקסואליים בין דוד ויהונתן, אם כי חוגים דתיים מתנגדים בתוקף לפרשנות כזאת. הדבר היה, בין השאר, נושא לוויכוח סוער בכנסת בין חברת הכנסת דאז יעל דיין לבין ח"כים דתיים. לפי פרשנות אחרת, רומז הפסוק לאהבה אפלטונית שלא קיבלה ביטוי גופני.

קינת דוד מושמעת רבות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

קינת דוד היא השירה השנייה מבין שלוש שירות בספר שמואל: שירת חנה (שמואל א' ב), קינת דוד, ושירת דוד (שמואל ב' כ"ב). בין שלוש השירות ישנם קווי דמיון וביטויים חוזרים. בין הביטויים החוזרים: "משיח", "קשת", "גיבורים".

תוכן הקינה

הקינה מחולקת לארבעה נושאים: פתיחה בפסוקים י"ז–י"ח, תבוסת הלוחמים בפסוקים י"ט–כ"א, דברי שבח על גבורת הלוחמים שנפלו בקרב בפסוקים כ"ב–כ"ג והאבל על מות שאול ויהונתן בפסוקים כ"ד–כ"ז.

(יז) וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ
(יח) וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר
(יט) הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים
(כ) אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים
(כא) הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן
(כב) מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם
(כג) שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ
(כד) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן
(כה) אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה--יְהוֹנָתָן עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל
(כו) צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים
(כז) אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ז–כ"ז

ישנם פרשנים הטוענים, כי הקינה נכתבה בתקופה מאוחרת למותם של שאול ויהונתן, הואיל ולא הייתה חלק מטקסי האבל:

וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו, וַיִּקְרָעֵם; וְגַם כָּל-הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיִּסְפְּדוּ, וַיִּבְכּוּ, וַיָּצֻמוּ, עַד-הָעָרֶב: עַל-שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְעַל-עַם ה' וְעַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל--כִּי נָפְלוּ, בֶּחָרֶב

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"א–י"ב

כמו כן, לטענתם של אותם פרשנים, הקינה מופרדת באמצעות פסוקים יג-טז:

וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ, אֵי מִזֶּה, אָתָּה; וַיֹּאמֶר, בֶּן-אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, דָּוִד: אֵיךְ, לֹא יָרֵאתָ, לִשְׁלֹחַ יָדְךָ, לְשַׁחֵת אֶת-מְשִׁיחַ ה'. וַיִּקְרָא דָוִד, לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים, וַיֹּאמֶר, גַּשׁ פְּגַע-בּוֹ; וַיַּכֵּהוּ, וַיָּמֹת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, דמיך (דָּמְךָ) עַל-רֹאשֶׁךָ: כִּי פִיךָ, עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי, אֶת-מְשִׁיחַ ה'

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוקים י"ג–ט"ז

לעומתם, יש המפרשים, כי הקינה חוברה בעיתוי הסמוך למותם של שאול ויהונתן, שכן אין תועלת בכתיבת הקינה בתקופה מאוחרת יותר.

יש הסוברים, כי בני פמלייתו של דוד חיברו את הקינה, ומנגד יש הטוענים כי דוד הוא העומד מאחורי חיבורה, שכן, דוד נודע היה בכישוריו המוזיקליים. הקינה היא בעלת אופי חילוני, ושמו של אלוהים אינו מוזכר בה.

הקינה תועדה ב"ספר הישר", שהוא מקור ספרותי שהיה בישראל ואבד. הספר הכיל, כנראה, שירות קדומות ונקרא גם "ספר השר" ו"ספר השיר".

יש הטוענים כי הקינה נועדה לנקות את דוד מכל חשד למעורבות במותו של שאול, וכי בדומה לתגובתו של דוד למותו של אבנר, בשני המקרים האבל הפומבי ומטרת הקינה גם פוליטית.

תכלית הקינה

וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר"

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק י"ח

דוד נשא את הקינה ונתן הנחיות ללמד את בני יהודה קשת. לפי פרשנויות מסוימות, היגד זה אינו חלק מהקינה, אלא הערת מחבר הספר, המעיד כי מטרת הקינה היא לזרז את בני יהודה שיתנו דעתם ללמוד מלחמה ביתר מקצועיות. רש"י פירש: "מעתה שנפלו גיבורי ישראל צריכים בני יהודה ללמדם מלחמה ולמשוך בקשת", ומבסס את פירושו על הפסוק: ”רַק, לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְלַמְּדָם, מִלְחָמָה--רַק אֲשֶׁר-לְפָנִים, לֹא יְדָעוּם” (שופטים, ג', ב'–י"ח). רד"ק פירש, כי דוד מעוניין היה לחזק את רוחם של בני יהודה בעקבות התבוסה ומותם של שאול ויהונתן. רלב"ג ערך בפירושו השוואה בין בנימין ליהודה: חובה ללמד את בני יהודה קשת, מכיוון ששאול ויהונתן היו מבני בנימין שנודעו כקלעי אבן מהוללים: ”מִכֹּל הָעָם הַזֶּה, שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר, יַד-יְמִינוֹ: כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה--וְלֹא יַחֲטִא” (שופטים, כ', ט"ז). בנוסף, בני בנימין נודעו גם כקשתים מעולים: ”וּמִן-בִּנְיָמִן--גִּבּוֹר חַיִל, אֶלְיָדָע; וְעִמּוֹ נֹשְׁקֵי-קֶשֶׁת וּמָגֵן, מָאתַיִם אָלֶף” (דברי הימים ב', י"ז, י"ז). לעומת בני בנימין, יוחדו בני יהודה כנושאי צנה ורמח: ”בְּנֵי יְהוּדָה, נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח--שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת, חֲלוּצֵי צָבָא” (ספר דברי הימים א', פרק י"ב, פסוק כ"ה). פרשנות אחרת, טוענת כי מדובר בתיאור האופן שבו צריכים בני יהודה ללמוד קשת, מכיוון שנפילתו של שאול על חרבו קרתה עקב חוסר מיומנותו בשימוש בקשת. כלומר, אילו היה מלומד קשת, זה לא היה קורה. יהונתן, לעומת אביו, היה מלומד קשת ”בְּנֵי יְהוּדָה, נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח--שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת, חֲלוּצֵי צָבָא” (ספר דברי הימים א', פרק י"ב, פסוק כ"ה).

פרוש נוסף: תכלית הקינה היא להטיף לבני יהודה, להוכיח אותם כדי שיהיו אנשי מלחמה ויפתחו מיומנויות של אחיזת קשת.

מבנה הקינה

קינת דוד בנויה במבנה טבעתי וחתימתה היא מעין הפתיחה.

הפסוק הראשון (פסוק י"ט) מכיל את הקריאה "איך נפלו גיבורים" שגם חותמת את הקינה (פסוק כ"ז), אמצעי זה הופך את הקריאה לפזמון חוזר. חזרה זו מבטאת את הניגוד בין גבורתם של שאול ובנו לבין גורלם. רוב הפסוקים שבקינה מאורגנים בזוגות.

פסוקים כ ו-כא

(כ) "אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים" (כא) "הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן"

בפסוק כ' מופיע פעמיים האיסור: "אל" ולאחר מכן הנמקה. הוא הדין לגבי פסוק כ"א.

פסוקים כב ו-כג

(כב) "מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" (כג) "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ"

הפסוקים בנויים באופן דומה, אם כי בסדר מצטלב: בתחילת פסוק פסוק כ"ב מופיעה פעמיים מ' השימוש ולאחר מכן מוזכרים יהונתן ושאול. בפסוק כ"ג מוזכרים תחילה שאול ויהונתן ובסופו באה פעמיים מ' השימוש.

פסוקים כד ו-כו

(כד) "בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן" (כו) "צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים" פסוק כד מוקדש לשאול לבדו, ואילו פסוק כו מוקדש ליהונתן לבדו.

מילים רבות בקינה מקושרות לתיאור הקרב על הגלבוע, המתואר בספר שמואל א', פרק ל"א:^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

ספר שמואל א', פרק ל"א	ספר שמואל ב', פרק א'
ויפלו (פסוק א'), נפלים (פסוק ח')	נפלו (פסוקים י"ט, כ"ה, כ"ז)
חללים (פסוקים א', ח')	חלל, חללים (פסוקים י"ט, כ"ב, כה)
הר הגלבוע (פסוקים א', ח')	הרי הגלבוע (פסוק כ"א)
קשת (פסוק ג')	קשת (פסוק כ"ב)
חרב (פסוק ד')	חרב (פסוק כ"ב)
הערלים (פסוק ד')	הערלים (פסוק כ')
לבשר (פסוק ט')	תבשרו (פסוק כ')

אמצעים ספרותיים בקינה

קינת דוד עשירה באמצעים ספרותיים ואמנותיים:

פניות

הקו המאפיין את הקינה הוא ריבוי הפניות, כמעט בכל פסוק מופיעה פנייה: אל ישראל: ”הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל” (שמואל ב', א', י"ט), אל המבשרים: ”אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן” (שמואל ב', א', כ'), אל הרי הגלבוע: ”הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת” (שמואל ב', א', כ"א), אל בנות ישראל: ”בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה” (שמואל ב', א', כ"ד) ואל יהונתן:”צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן” (שמואל ב', א', כ"ו).

הפניות מעניקות לקינה אופי חד וישיר, וביטויי הרגשות נעשים עזים יותר. הן ממוענות גם אל מי שאינו נוכח, ואין באפשרותו לשמוע: הן אל הטבע הדומם והן אל האדם המת.

גם המשאלות המובעות בקינה – שלא לבשר בערי הפלשתים ושלא ירד טל ומטר על הרי הגלבוע – אף הן אינן מציאותיות, ותכליתן להעצים את ביטוי הרגשות על ידי שיתוף אנשים וכוחות רבים באבל על האסון. בבואו לקונן על שני אישים אלה, ניצב דוד בפני קושי, עקב מערכת היחסים שחווה עם כל אחד מהנופלים. דוד מתגבר על הקושי בכך שהוא נותן לשאול את הכבוד הראוי למלך, ומזכיר אותו, בגוף שלישי, פעם אחת יותר מאשר את יהונתן, הביטוי: "הצבי ישראל" הוא פניית כבוד לשאול, ואילו אהבתו של דוד ליהונתן, רעו ואהוב נפשו, באה לידי ביטוי בכך שדוד פונה אליו בגוף שני.

ברם, באופן מפורש, קיים איזון בין השמות שאול ויהונתן המופיעים בקינה. מלבד הכותרת, "הצבי ישראל" (בפסוק י"ז), מופיע כל שם ארבע פעמים. את הכבוד לשאול מבטא דוד בכך ששמו מופיע בקינה תחילה, ובמספר כפול (בחלק זה) משמו של יהונתן. מכיוון שעתיד היה דוד לרשת את כס המלוכה, הוא לא היה מעוניין להיחשד כמי שבא על סיפוקו ממותו של שאול.

תקבולות

הקינה מלאה בכמה תקבולות נרדפות המוסיפות מידע על הצלע הראשונה: ”אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן / פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים” (שמואל ב', א', כ'), ”הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת / כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן” (שמואל ב', א', כ"א).

אונומטופיה

קיים שימוש בצלילים, המחקים קולות טבעיים של אנחה ובכי (אונומטופיה). לדוגמה: שימוש מרובה במילה "איך" (נפלו גבורים) אשר מחקה את צליל האנחה הטבעית: אח!

השימוש המרובה בצליל "י-ם", המופיע בקינה שלוש עשרה פעמים, בא לחקות קול ממושך של יבבה ובכי. וכך גם הצליל ו-ו-ו המזכיר קול יבבה של מתאבל. צליל זה מלווה את הקינה לכל אורכה וחוזר ונשנה שש עשרה פעמים.

אמצעים נוספים

אמצעים ספרותיים נוספים המופיעים בקינה הם מטאפורה (הצבי), פרט במקום כלל (גת, אשקלון; שני עם עדנים, עדי זהב), ייתור (מנשרים קלו; מאריות גברו; מאהבת נשים), חרוזים / קישור צלילי (מדם חללים – מחלב גיבורים; מנשרים קלו – מאריות גברו), חזרות על מילים (אל, פן, בנות, מגן), חזרות על צורות דקדוקיות (אל תגידו, אל תבשרו; פן תשמחנה, פן תעלוזנה) ודימויים (מנשרים קלו, מאריות גברו).

משחקי מילים בקינה

קינת דוד משופעת במשחקי מילים. להלן מספר דוגמאות:

משחק מילים באמצעות קישור צלילי

חללים/גיבורים; נאהבים/נעימים.

שרשור באמצעות אנאפורה

שרשור באמצעות אנאפורה (חזרה על מילה שבראש משפטים רצופים) בחרוז הראשון, ובדרך האנאפורה והאפיפורה בחרוז השני אל תגידו בגת/ אל תבשרו בחוצות אשקלון / פן תשמחנה בנות פלשתים / פן תעלוזנה בנות הערלים.

משחק צלילים

בפסוק הראשון מתקשרת כל מילה למילה המופיעה אחריה, בקשר של משחק- צלילים

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק י"ט

1. הצבי ישראל (האות יו"ד בסוף המילה "הצבי" מתקשרת עם האות יו"ד בראש המילה "ישראל").
2. (הצבי) ישראל על (אל-על).
3. על (במותיך) חלל (משחק מילים באות למ"ד).

אַל-תַּגִּידוּ בְגַת

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ'

אל תגידו בגת: תג(ידו) (ב)גת. תג-גת (משחק מילים כיאסטי)

כי שם נגעל מגן גבורים מגן שאול בלי משיח בשמן
(כי) שם (שי"ן מי"ם) מ (גן) ש (אול) (מי"ם שי"ן) מש (יח) (מ"ם שי"ן) (ב)שמ (ן) (שי"ן מי"ם) (משחק מילים כיאסטי).

משחק מילים בצליל וי"ו (בי"ת רפויה) וחרב וי"ו-בי"ת רפויה (שאול לא תשו)ב (בי"ת רפויה)

משחק מילים בצליל "אל" ובאות שי"ן (בנות) ישראל אל (שאול) (אל-אל = אול)

משחק מילים באות למ"ד על לבושכן, צר לי עליך

משחק מילים באות נו"ן יהונתן - נעמת

ביאור הקינה

פסוק יט

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק י"ט

הצבי ישראל – הצבי – מלשון חמדה ותפארת (ישעיה, י"ג, י"ט; ועוד).

הצבי ידוע כחיה יפה ואצילית. יש שמייחסים אותו לכינוי לאצילי העם, לפי ט'בי באוגריתית צביא בארמית שפירושו חיה^{[דרושה הבהרה]}. ייתכן שהכוונה ללוחם קל רגליים.

קיימת פרשנות, כי הביטוי "הצבי" לא בא להלל כי אם לבטא תמיהה רטורית. קרי, האם ישראל הוא כצבי הנס על נפשו מפני האויב ונופל חלל על ההרים? הפרשנות המקובלת היא, כי הביטוי "הצבי ישראל" ממוען לשאול או ליהונתן.

פרשנות נוספת, כפי שבאה לידי ביטוי בתרגום השבעים ובתרגום יונתן (ובמידה מסוימת גם בוולגטה), היא כי מדובר בשורש י.צ.ב, וכי מדובר לפיכך בפקודה להציב חלל, וייתכן כי על הבמות שמעלים עליהן קרבנות.

על במותיך חלל - בהשראת המחקרים באוגריתית הוכר, כי משמעות המונח "במת" במקרא הוא לעיתים "גב", כמו בישעיהו (י"ד, י"ד), שמשמעו: אעלה על גב הענן. במשך הזמן קיבלה המילה "במת" מובן נוסף של גופה מתה.

חלל הוא מי שנדקר למוות. ומכאן, "על במותיך חלל" - על גבך, חלל, כלומר: נפלת חלל על גבך.

איך נפלו גבורים - התיבה "איך" מזכירה צליל של מלת אנחה - אח! כך גם בפתיחת מגילת איכה: "איכה ישבה בדד!" המובעת תוך אנחה כבדה - אח! איך! המשורר מביע את תדהמתו, כיצד יכול היה לקרות דבר כה נורא: איך נפלו גיבורים! הבעת תמיהה וצער. אחד המאפיינים של קינות הוא שימוש בשאלות רטוריות כדוגמת "איך נפלו גיבורים".

פסוק כ

אַל-תַּגִּידוּ בְגַת, אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ'

אל תגידו בגת – הבקשה שבשורת מותם לא תגיע לאוזני האויב שלבנות פלשתים לא תגיע הבשורה, שלא תהיה להן אפשרות לעלוז על התוצאה. המקונן מצר על שמחת אויביו, הפלשתים בגת, ומתאווה למנוע מהם את שמחת הניצחון, אולם מדובר בפנייה רטורית, שכן יודע הוא כי אויביו צוהלים ועולזים. עליזות היא שלב גבוה יותר מהשמחה. העליזות כוללת גם שובבות ומתן פורקן חיצוני לתחושת השמחה הפנימית. אם ייוודע דבר הניצחון בוודאי תצאנה בנות פלשתים בתופים ובמחולות לקראת המנצחים השבים משדה הקרב. כך נהגו בנות ישראל כאשר ניצחו שאול ודוד את הפלשתים:

וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים, וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו

— שמואל א', י"ח, ו'–ז'

בנות הערלים - שאול השתמש בכינוי זה בדבריו אל נושא כליו: "פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי" (ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ד'), וכן דוד כינה את גלית הפלשתי "הערל הזה". "כִּי מִי, הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כִּי חֵרֵף, מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ו).

פסוק כא

הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ, אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם--וּשְׂדֵי תְרוּמֹת: כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים--מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"א

הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם - כך מקלל דוד את המקום בו נפלו בקרב שאול ויהונתן. להרי הגלבוע הייתה חשיבות אסטרטגית וכלכלית. בעל הקינה מקלל את מקום נפילתם של שאול ויהונתן, שלא ירד עליהם לא טל ולא מטר. הרי הגלבוע נקראים לעונש של בצורת ושל אי פריון, הואיל ובמקום זה אירעה הטרגדיה. באגדת אקהת מקלל דנאל, אביו של הלוחם אקהת, בעקבות הריגתו בידי ענת, את הארץ: ”בל טל, בל רבב!”.

ושדי תרומות – בל יהיה במקום ההוא (הרי הגלבוע) שדה הראוי להיקצר ושאפשר יהיה ליטול ממנו תרומה. או שדי תרמית, קרי כינוי גנאי להרי הגלבוע הבוגדניים. או הקבלה של הצירוף "שדי תרומות" ל"מרומי שדה", קרי שדות גבוהים, לפי ”זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה” (ספר שופטים, פרק ה', פסוק ח'). אפשרות נוספת, על סמך המקבילה בשירת אוגרית: כאמור לעיל, באגדת אקהת מקלל דנאל את הארץ: ”בל טל, בל רבב, בל שרע תהמתם!”.^{[דרושה הבהרה]}.
כי שם נגעל מגן גיבורים – מגן שאול נפגם ונמאס ככלי אין חפץ בו, או שהתלכלך המגן מדם חללים מחלב גיבורים.
הסבר לקללה. מגן שאול צריך להימצא נקי ובבטחה במחנה הישראלי, אך במקום זאת, כתוצאה מהקרב, הוא שוכב מזוהם במדרון ההר. אפשר גם שדוד מתייחס לשמן כהטרמה למאבקים עתידיים.
לפני הקרב נהגו למשוח את עור המגן בשמן כדי שכלי התקיפה יחליקו עליו בעת פגיעה. המקונן מבקש לתאר את גודל התבוסה באמצעות המגן המוזנח שלא נמשח בשמן ונכשל בהגנה על הגיבורים ועל שאול.
משיחת המגן בשמן תכליתה להכין את המגן המצופה בעור למלא את ייעודו. המגן של שאול מושלך ארצה בשדה הקרב לאחר התבוסה והוא מוזנח ומלוכלך (נגעל) ואינו ממורק ומשוח בשמן כפי שהיה בחייו של שאול.

פסוק כב

מִדַּם חֲלָלִים, מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים--קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן, לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר; וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ב

מדם חללים מחלב גיבורים – אפשר שהכוונה היא לחללי האויב ולגיבוריו, והמקונן מבקש לתאר את חיצי קשתו של יהונתן ואת חרבו של שאול, אשר רוו מדם חללי האויב ומחלב גיבוריו; או, החללים והגיבורים הם שאול ויהונתן, וכלי נשקם של השניים נגעלו והתלכלכו בדמם שלהם. חרבו של שאול וקשתו של יהונתן לא נסוגו אחור מפני כל מעצורים עד אם כילו מלאכתם. הצבעה על גבורתם של יהונתן ושאול בשדה הקרב. קשתו של יהונתן פעלה כיאות, וחיציה לא נסוגו אחור, קרי החצים פגעו בגוף האויבים ולא נהדפו לאחור על ידי מגיני האויב או שריוני הקשקשים שעטו. כך גם חרבו של שאול לא שבה ריקם, אלא פגעה בגוף האויבים ורוותה מדמם ומחלבם. שאול ויהונתן מתוארים כלוחמים המתים כגיבורים. כוונת המקונן היא לתאר כיצד חדלו כלי נשקם של שאול ויהונתן לפעול. רמז שחרב שאול ננעצה בגופו כאשר הפיל עצמו עליה.: קשת יהונתן לא נשוג אחור ריקם. המילה "ריקם" מוסבת לא רק על חרב שאול אלא גם על קשת יהונתן.

פסוק כג

שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן, הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם, לֹא נִפְרָדוּ; מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ג

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו – שאול ויהונתן מוזכרים ביחד כלוחמים וכגיבורים מנצחים. בן ואב שלא נפרדו בחייהם עקב קרבת דם, וכך גם במותם המשותף.

ההתנכרות בין שאול ויהונתן מתוארת בשמואל א', כ', ל'–ל"ד:”וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל, בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ, בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. כִּי כָל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן, אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה, שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי--כִּי בֶן-מָוֶת, הוּא. וַיַּעַן, יְהוֹנָתָן, אֶת-שָׁאוּל, אָבִיו; וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת, מֶה עָשָׂה. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת-הַחֲנִית עָלָיו, לְהַכֹּתוֹ; וַיֵּדַע, יְהוֹנָתָן, כִּי-כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו, לְהָמִית אֶת-דָּוִד. וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן, בָּחֳרִי-אָף; וְלֹא-אָכַל בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לֶחֶם--כִּי נֶעְצַב אֶל-דָּוִד, כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו”. אפשר שהקינה מצביעה על התפייסות ביניהם.

מנשרים קלו מאריות גברו - הדימויים למלך החיות ולמלך העופות מביעים את ההלל על הנופלים ביתר עוצמה.

פסוק כד

בְּנוֹת, יִשְׂרָאֵל--אֶל-שָׁאוּל, בְּכֶינָה; הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי, עִם-עֲדָנִים, הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב, עַל לְבוּשְׁכֶן

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ד

המלבישכם שני עם עדנים – שני – בגדים צבעוניים ואדומים. עדנים – בשיכול אותיות: תכשיטים הניתנים לענידה. בנות ישראל מצוות להתאבל על שאול, כזיכרון לשגשוג, לצמיחה ולפריון שסיפק במהלך כהונתו.

פסוק כה

אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים, בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה--יְהוֹנָתָן, עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ה

פסוק זה חוזר על הנאמר בפסוק י"ט, אך חל שינוי, סדר הצלעות הפוך. הצלע "איך נפלו גיבורים" הורחבה באמצעות הוספת הצירוף "בתוך המלחמה", והצלע "על במותיך חלל" הורחבה באמצעות "יהונתן". איך נפלו גיבורים – הקריאה "איך" אופיינית לקינה. כלי מלחמה - לפי רש"י הכוונה לשאול ויהונתן עצמם.

פסוק כו

צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי, מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ו

אחי יהונתן - את אהבתו וקרבתו הנפשית ליהונתן מבטא דוד בכנותו אותו "אחי". נפלאתה – צירוף של שתי צורות: נפלאה ונפלתה. המשמעות היא שאהבתו של יהונתן לדוד נפלאה הייתה מאהבת נשים.

פסוק זה הוא שיאה של הקינה. רגשותיו של דוד אל יהונתן מובעים באופן אישי ובגוף ראשון. שלוש פעמים מופיעה המילה: "לי" וכנגדה שלוש פעמים שימוש בגוף שני. דבר זה רומז על הקשר ההדוק בין דוד ליהונתן. הפנייה הישירה אל יהונתן כאילו הוא נמצא בין החיים מעידה על היעדר הרצון או היכולת להשלים עם מותו.

פסוק כז

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה

— ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ז

הפסוק האחרון בקינה, המסכם את הנאמר לפני כן. החלק הראשון של הפסוק חוזר באופן מילולי על הנאמר בפסוק הראשון, ובכך יוצר מסגרת לקינה כולה. כלי המלחמה בחלק השני של הפסוק מייצגים את בעליהם. אובדן כלי המלחמה מעידה על אובדן שאול ויהונתן.

השפעות הקינה בתרבות

ביטויי לשון מקינת דוד מופיעים בקינות מאוחרות יותר עוד מימי החשמונאים. כך, בספר מקבים א מופיעה הקינה על יהודה המכבי: "איך נפל רב, מושיע ישראל?" ובמשנה מופיעה הקינה על רבי ישמעאל: "בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה".

קינת דוד מושמעת רבות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

קטעים מהשירה זכו ללחנים על ידי אברהם דיאמנט ועל ידי יהודה שרת, וכן להתייחסויות בשירה העברית המודרנית, כך למשל בשירו של יהודה עמיחי, "ומי יזכור את הזוכרים" כתוב:

ואיך נקונן? בקינת דוד את שאול ויונתן

"מנשרים קלו, מאריות גברו" כך נקונן

— פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, 2004

ישנם שני יישובים שנקראים על שם מכתמים מן השירה: שדי תרומות ומגן שאול.

כמו כן, הניב "הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו" הפך להיות ביטוי שגור בהספדים, למשל:

...והוא יחבר עלינו הספדים בחרוזים, יכתוב שהיינו הנאהבים והנעימים ושאנחנו בלילות לתחייה קמים.

— הר העצה הרעה, עמוס עוז, עמ' 65

לעיתים, שוגים ומפסקים את הפסוק "הנאהבים והנעימים - בחייהם ובמותם לא נפרדו", אולם לפי טעמי המקרא ניתן לראות שהטעם המפסיק (אתנחתא) נמצא על המילה "בחייהם" וכך יש לפסק ""הנאהבים והנעימים בחייהם, ובמותם לא נפרדו".

מילות הקללה, ”אַל טַל וְאַל מָטָר”, הן הפתיח לשירה של שרה שפירא משנת 1887, "ציון", שנודע דווקא במילות פתיחה אלה, ולא בשם שנתנה לו המשוררת.

בשנת 1937 המשורר אורי צבי גרינברג פרסם שיר שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקילל אותם בהשראת קללת דוד: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".

בשירה "כד הקמח" מתארת נעמי שמר ימי בצורת במילים "ימי אל טל ואל מטר".

לקריאה נוספת

• ארנולד ארליך ארליך, שמואל ב' (מקרא כפשוטו – דברי סופרים), 1899, עמ' 181–183
• י. בזק, "קינת דוד על שאול ויהונתן (שמואל ב' א' י"ט-כ"ז) – פישרה וסוד עיצובה האומנותי", בית מקרא 27 ד (צ"א), תשמ"ב, עמ' 246–261
• שמעון בר-אפרת, שמואל ב' (מקרא לישראל), ירושלים ותל אביב תשמ"ו
• משה גרסיאל, "שמואל ב' פרק ב'", בתוך משה גרסיאל (עורך), שמואל ב' (עולם התנ"ך), תל אביב, 1994, עמ' 13–16
• מנחם כהן, "שמואל ב' פרק ב'", בתוך מנחם כהן (עורך) שמואל ב' (מקראות גדולות "הכתר") בר-אילן, 1993, עמ' 155 - 159
• צ. מוצן, "הצבי ישראל על-במותיך חלל (שמ"ב א' 19 ) – הלל או תמיהה?: הצעה לביאור קינת דוד", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: בית מקרא נב/ב (תשכ"ז), עמ' 40-22
• McCarter K. P. Jr., II Samuel (The Anchor Bible), New-York, 1964, pp. 67-79
• אברהם נחום, "לשאלת טיב היחסים בין דוד ויהונתן ("נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים" שמ"ב א' 26)", בית מקרא מח/ג (תשס"ג), עמ' 215–222 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• אהרן קומם, "קינת דוד – הרטוריקה של האבל והשכול", באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: דפים למחקר בספרות, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ו, עמ' 7-1
• יהודה קיל, ספר שמואל (דעת מקרא), תשמ"א, עמ' 316–320
• Antony F. Campbell, "David's Kingship Over Judah" (2 SAM 1:1-2:7), in 2 Samuel Volume III, The Forms of the Old Testament Literature, 2005, pp. 15-29
• Holladay W. L., "Forms and Word–Play in David's Lament Over Saul and Jonathan", Vetus Testamentus 20 (1970), pp. 153-185

קישורים חיצוניים

• '״חמקמקות נאמנה״ כמאפיין ספרותי בקינת דוד על שאול ויהונתן (שמואל-ב, א 27-17) מאת ד״ר יוספה רחמן, בתוך: ד״ר לאה מזור - על מקרא הוראה וחינוך
• אהרן קומם, "קינת דוד - הרטוריקה של האבל והשכול", בתוך: שלמה יניב, צפורה כגן וגבריאל צורן (עורכים), דפים למחקר בספרות, אוניברסיטת חיפה, תשנ"ו
• 'קינת דוד' – עם לחן מאת יהודה שרת ותווים, באתר "זמרשת"
• 'קינת דוד - הרטוריקה של האבל והשכול' באתר "מט"ח"
• יואב פרידמן, הצבי ישראל על בימותיך, באתר ynet, 27 באפריל 2009 – 'קינת דוד' עם לחן מאת אפרים גולן
• 'קינת דוד – שמואל ב' א' 27-19 מחברת רוני מגידוב, אתר מקראנט.