הצופים החלוציים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הצופים החלוציים הייתה תנועת נוער שהוקמה במאי 1951 על ידי יוצאי תנועת הצופים העבריים, בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד והקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים.

רוב חברי תנועת הצופים, שרצו לשמור על ציביונה הבלתי מפלגתי, היו בקשר עם איחוד הקבוצות והקיבוצים, שהיה מזוהה באופן בלתי פורמלי עם מפא"י, ואילו קבוצת תומכי מפ"ם, שדבקו במרקסיזם ורצו להיות קשורים לקיבוץ המאוחד, פרשה מתנועת הצופים והקימה את תנועת הנוער קצרת הימים, "הצופים החלוציים", שהצטרפה לאחר תקופה קצרה לתנועת המחנות העולים.

מועצת התנועה הט"ז[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה הארצית ה-16 של תנועת הצופים העבריים, שהתכנסה בירושלים בחול המועד סוכות תשי"א (אוקטובר 1950), הוכנה מראש בלי שיתופם של נציגי המפעלים אנשי מפ"ם, במטרה להביא לידי הכרעה. הרצאות הפתיחה, הדיונים וניסוח ההחלטות נועדו להעמיד סוף סוף את עקרונות התנועה על דיוקם החד-משמעי, שיחייב גם מסקנות מעשיות. הכוונה הברורה הייתה לשלול מהבוגרים אנשי מפ"ם את האפשרות להדריך בתנועת הצופים מבלי להתכחש ל"אני מאמין" שלהם, שכלל שלילה מוחלטת של הדמוקרטיה ה"בורגנית" ותמיכה במפלגה הקומוניסטית שבראשות סטלין.

החלטות המועצה היו טעונות אישור של ההנהגה הראשית. בישבה ביום 11.10.1950, שהתכנסה לדון בהחלטות המועצה ולהנחות את ועדת המדריכים, עשו נציגי המפעלים - יוסי כהן ממעגן מיכאל, ברנדי ובוכסי מבארי ויעקב ורסנו מפלמחים - ניסיון נוסף לשנות את הגזירה. בנימוקים שונים, פורמליים ומוסריים כאחד, תבעו מן המרכז שלא לראות את החלטות המועצה - היא הגוף העליון של התנועה - כמחייבות, לא להפעילן, או לכל הפחות לפרשן באופן שלא ישלול מהם את הזכות להדריך בתנועה. טענתם העיקרית הייתה שהשקפות פוליטיות של מדריכים אינם מעניינה של תנועת-הנוער ויש להתאחד סביב המשותף, הוא החינוך להגשמה חלוצית.

אולם רוב חברי המרכז ובראשם אריה כרוך, חמדה אסיאו, הלל ברזל וחיים אדלר, לא האמינו עוד ברצונם או ביכולתם של החברים הללו להינתק מן האידאולוגיה הסטליניסטית, בה דבקה מפ"ם אותה עת, בעת מילוי תפקידם החינוכי.

לאחר החלטת המרכז, יצאו אנשי המפעלים למלחמה גלויה בהם. תחילה ארגנו כינוס מחאה של קיבוצי הצופים, אך זה הוחרם על ידי אנשי חצרים ותל קציר. אחר-כך הביאו את הנושא לבירור בפני החניכים בשכבות המתבגרים. התסיסה שעורר הפולמוס בקרב הצופים אילצה את המרכז לנקוט באמצעים נגד המדריכים "המורדים" ולמנוע מהם את הגישה אל החניכים. כ- 200 צופים בתל אביב וכ- 800 בחיפה - אחוז לא מבוטל בתנועה בת 7,000 חברים - התייצבו לימין מדריכיהם המודחים. הם הצהירו על הזדהותם עם מפעלי הצופים ועל התנגדותם להחלטות המועצה ובכך הוציאו את עצמם משורות הסתדרות הצופים. בפסח תשי"א (אפריל 1951) כונסה בירושלים המועצה הארצית ה-17, בלא שהוזמנו אליה הצופים הללו ונציגי חמשת המשקים: מעגן מיכאל, בארי, פלמחים, יראון, ותל רעים. פילוגה של תנועת הצופים היה לעובדה.

הקמת הצופים החלוציים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 במאי 1951 פרסמה "קבוצת מדריכים שהוצאה מן התנועה" גילוי-דעת בעיתון דבר ל"פרשת הפילוג בהסדרות הצופים". לאחר שגוללו את השתלשלות העניינים מנקודת מבטם והטילו את האחריות לפילוג על יריביהם בהנהגת התנועה, הודיעו על החלטתם להקים תנועת נוער חלוצית עצמאית שתמצא את משענתה החינוכית והציבורית במפעלי ההתיישבות של הצופים.

"תנועת הצופים החלוציים", כפי שקראה לעצמה, הגדירה את עצמה מיד לקיבוץ המאוחד ולא עבר זמן רב עד שהצטרפה אל אחותה, תנועת המחנות העולים. היה זה תהליך מתבקש מאליו לאור הזהות האידאולוגית בין שתי התנועות והדמיון הרב במקורותיהן ובהתהוותן. זמן מה נקראה התנועה החדשה "המחנות העולים - הצופים החלוציים" עד ששינתה את שמה ל"דרור - המחנות העולים".