הקדמה לשייקספיר
הקדמה לשייקספיר היא ההקדמה שכתב סמואל ג'ונסון למהדורה של כל כתבי שייקספיר בעריכתו, שיצאה לאור ב-1765. בהקדמה עוסק ג'ונסון בנושאים שונים שעולים בדיון ביצירתו של שייקספיר. טקסט ההקדמה הוא מהטקסטים המכוננים של ביקורת הספרות האנגלית לדורותיה.
בשנת 1756 התחייב סמואל ג'ונסון להוציא בעריכתו מהדורה מלאה של כל כתבי שייקספיר, מלווה בהערות מפורטות ובהקדמה. רק בשנת 1765 הוא הוציא לאור את המהדורה, השישית באנגליה של אותה המאה.
בהקדמה עוסק ג'ונסון בכמה נושאים, הנוגעים ליצירתו של שייקספיר. למשל, הוא מבקר את שיקספיר על מונולוגים ארוכים המופיעים במחזותיו, על קטעי סיפר ארוכים, וכדומה. ג'ונסון מציין גם את יתרונותיו של שייקספיר: במחזותיו הוא מתעלם מהכללים הנוקשים של המחזאים הצרפתים (כמו ניקולה בואלו או ז'אן ראסין), ויוצר מחזאות חיה המחקה את האנושות היטב. הדמויות שהוא יוצר הן טיפוסיות כראוי ועם זאת מבטאות ייחודיות עצמאית, ועוד. בהקדמה מטיח ג'ונסון האשמות בעורכים קודמים של מהדורות שייקספיר, אשר מנעו מהטקסט לדבר בעצמו, הכבידו בהערות שוליים, התווכחו לכל אורך הטקסט עם העורכים שלפניהם ומנעו הזדהות והקשבה של הקורא לטקסט.
ג'ונסון הוא מראשוני המתייחסים לטקסט המחזאי כטקסט לקריאה, והמייחס לביקורת את תפקיד בחינת תגובתו של הקורא.
המשורר כגאון[עריכת קוד מקור | עריכה]
החיקוי של המשורר נובע מיכולת התבוננות שלו על טבע האדם ומאחר והתבוננות על העולם משתנה במהלך הדורות, כל דור מקדם את הספרות בהתאם לנקודת מבטו. ג'ונסון הבדיל בין שני סוגים של טבע. הראשון הוא טבע אישי אשר מתמקד באדם ובעניינים התרבותים-פוליטיים של התקופה. טבע זה נוטה לקוטב דיכאוני. הסוג השני הוא טבע כללי המהווה את מכלול הרגשות והחוויות הבסיסיות שחווה כל אדם במהלך חייו כמו ניצחונות, אכזבות, תקופת הזקנה וכדומה.
מתוקף עיקרון זה, אין המשורר צריך להיות משכיל או בקיא בתחומי הידע השונים, וכך גם לא הקוראים. בנוסף לכך, הוא קבע את אחד העקרונות החשובים ביותר בספרות. לדעתו, היוצר קדם למבקר ומכאן שיש לבקר עבודות על פי נימוקים והשוואות בין יצירות. זאת גם הסיבה שבגללה יצירות חדשניות מקבלות הערכה פחותה לערכן - אין יצירות אחרות להשוואות אליהן.
עקרונות ג'ונסון[עריכת קוד מקור | עריכה]
עלילה אחידה ולכידה, כלומר כל אירוע מוביל לאירוע הבא. אחדות הזמן והמקום שנקבעו בידי פייר קורניי מבוטלים מאחר שלדעתו, נבעה הקביעה עקב בלבול בין אילוזיה לדלוזיה ומטרתו של הבמאי ליצור אלוזיה. בנוסף, יש לשמור על שלמות היצירה, כלומר עלילה רציפה שאינה מותירה מקום להספקות (קורניי חשב שצריך להיות בין סצנות במחזה הפסקות).
ג'ונסון העדיף מחזות מעורבים שייצגו בנאמנות את המציאות המורכבת מרע ומטוב. הצגת המציאות היא כלי חינוכי אך גם מענג, שכן לראות עיניו, העצבות יכולה לענג את הצופה. בהתאם גם הדמויות, יכולות להיות מעורבות בין הסוגות השונות.
תואם דמות צריכה להתאים לתפקיד אותה היא מגלמת, כך למשל דמות "נרגנת" תשמור על תכונותיה, עצבנית, כועסת, וכו'. מצד שני, ג'ונסון אפשר מרחב תימרוני בניגוד לאריסטו וקורניי והסביר שאם דמות אציל היא מחרחרת מריבות וצמאת דם; היא יכולה להיות גם שיכור, אם כי השכרות אינה מייצגת את מאפייני הדמות עצמה.
סבירות הם אירועים שיכולים להתרחש כפי שהגדיר אריסטו את ההגדרה. גאונות שייקספיר, בניגוד ליוצרים אחרים, היא הלקיחה של אירוע יוצא דופן, שלא קרה אף פעם, והפיכתו לרצף הגיוני ומוכר, שאם הוא היה קורה, הוא מתרחש כפי ששייקספיר סיפר.
מהדורה מתוקנת[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ונסון הגדיר מה היא מהדורה ביקורתית ולמעשה הניח כלים ליצירתה, למשל הוא המליץ על שמירת הטקסט המקורי תוך כתיבה של הערות רק בצדו של הטקסט המבוססות על השוואות בין מהדורות וסברה הגיונית. עם זאת, המבקר יכול היה להוסיף או להפחית מילים קטנות וניקוד לפי ראות עיניו. הוא המליץ להימנע מפרשנות יתר והפרשנות לעולם לא תהיה מוחלטת. בכל מקרה, כל אלו יעשו רק אחרי קריאה של הטקסט כולו והבנת הרעיון העומד בבסיסו.