הקהילה הבהאית במצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקהילה הבהאית במצרים קטנה מאוד והיא מונה בין 500 ל-2000 מאמינים הסובלים מאפליה קשה כבר שנים רבות.[1]

ההיסטוריה המוקדמת של הדת הבהאית במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערך בשנת 1860 הגיעו למצרים הבהאים הראשונים שהיו ברובם סוחרים איראנים. בשנת 1868, בעקבות פעולה של הקונסול האיראני במצרים, התקיימו מעצרים של מספר בהאים שהוגלו לסודאן.[2]

במהלך שנות השבעים של המאה ה-19 החלו לקום קהילות בהאיות בעיראק, סוריה, לבנון, פלשתינה, מצרים וסודן. בתחילה הקהילות הבהאיות במקומות אלו היו מורכבות בעיקר ממהגרים איראניים בהאים, אך היו גם המרות של סונים ונוצרים לדת הבהאית.  

עבור הבהאים במצרים זה היה בלתי אפשרי להוביל מסע הצהרה והפצה של דתם ובנוסף להגן על עצמם מפני תקיפות הציבור לכן, התקיימה פעילות צנועה יחסית של אסיפות בקרב הבהאים במצרים אך בכל זאת הם עוררו התנגדות מקבוצות מוסלמיות דתיות.[3]

אישים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו אל-פצ'ל גלפיגאני (1844–1914)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלפיגאני היה אחד החלוצים הבהאים שהגיעו למצרים. בשנת 1894 הוא הגיע לעכו ולאחר 10 חודשים הוא המשיך למצרים, שם הוא זכה להכרה כחוקר אסלאמי באוניברסיטת אל-אזהר ופרסם מגוון רחב של ספרים ומאמרים בפרסית וערבית. הוא הצליח להביא להמרת דתם של כמה מהסטודנטים שלו. לראשונה, הקהילה הבהאית כללה גם ילידי מצרים ולא רק ילידי איראן. בשנת 1901 הוא הגיע לארצות הברית וחזר למצרים בשנת 1904 שם נשאר עד מותו.[4]

עבד אל בהא (1844–1921)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבד אל-בהא הגיע למצרים במהלך מסעות הפצת הדת הבהאית לצפון אמריקה ואירופה, כמו כן, היה אחראי על פיקוח בניית מבנה הקבר לבאב במעלה הר הכרמל בחיפה וכן, פיתוח מוסדות וספרות בהאית. הוא ביקר במצרים במהלך מסעותיו שם הוא פגש חכמי דת אסלאמיים והוגי דעות רבים.[5]

שוגי אפנדי (1897–1957)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-1897 בעכו ולמד בחיפה ובאוניברסיטה האמריקאית בביירות. הוא היה בן 24 כאשר מונה להיות המנהיג של הדת הבהאית.[6]  אחת ההצלחות המיוחסות לשוגי אפנדי כחלק מפעילותיו לביסוסה של הדת הבהאית ועצמאותה הייתה בשנת 1924 כאשר בית המשפט המצרי מכריז על הדת הבהאית כדת נפרדת מדת האסלאם ולמעשה כך, מצרים החלה להכיר בעצמאות הדת הבהאית.[7]

אירועים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1868- אבו אל-פצ'ל גלפיגאני, מהבהאים הראשונים שהגיעו למצרים.

1910- עבד אל-בהא מגיע למצרים.

1924- מצרים המדינה המוסלמית הראשונה המכירה בקהילה הבהאית והקמת האספה הכללית של הבהאים במצרים.

1948- שוגי אפנדי מרחיב ומפתח את הקהילה הבהאית במצרים.

1960- יצא צו נשיאותי מספר 263 המבטל את כל זכויותיהם של הבהאים במצרים.

הקהילה הבהאית במצרים עד שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1924 בית המשפט במצרים הכיר בדת הבהאית כדת נפרדת והיא הקימה את האספה הכללית של הבהאים במצרים.[8]  באותה שנה בתי הדין המוסלמים החלו לגנות את הבהאים במצרים שלא היו זכאים להטבות של החוק המוסלמי וכינו אותם כופרים. [9]  הממסד הדתי במצרים עודד את השלטונות במדינה לאסור, להעניש ולרדוף אחר כל סטייה מהגרסה המוקבלת של האסלאם הסוני.[10]

הקהילה הבהאית במצרים חוותה גל רדיפות נוסף החל מ-1944 בעקבות הסתה של בתי המשפט השריעיים המוסלמיים בעקבות זאת היו מהומות בטנטה ואריס. הנישואין הבהאים לא הוכרו על ידי מחלקת ההגירה במדינה.[11]

בשנת 1960 יצא חוק נשיאותי מספר 263 בראשות נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר, שהביא לפגיעה חמורה בזכויות האדם בכלל וזכויות המיעוט בפרט. הצו הביא למעצרם של מספר בהאים, חל איסור על קיום מוסדותיהם של הבהאים ופעילותם הקהילתית, החרמת נכסיהם ביניהם מרכזים בהאים, ספריות ובתי קברות וכן, ביטול זכויותיהם הבסיסיות שהביאו לפגיעה כלכלית, חברתית ותרבותית.[12]

פעילותם של הבהאים נאסרה בשנת 1960 בעיקר בגלל מיקום המרכז העולמי שלהם בישראל, מה שהביא לחשד וחשש בקרב העולם הערבי בקשריהם עם הציונים. האיסורים על אנשים המשויכים לדת הבהאית השפיעו בעיקר על הבהאים שנמצאו בעולם הערבי.[11]

על אף העובדה שסעיף 40 בחוקה המצרית (1971) מכריז על מתן זכויות שוות ואיסור אפליה דתית ויתרה מכך, סעיף 46 מבטיח חופש דת ואמונה ומאפשר לקיים את הפולחנים הדתיים של כל הדתות, המעמד המשפטי של הבהאים במצרים מעולם לא דמה לזה של המוסלמים, מכמה סיבות מבניות:

1. מערכת המשפט המצרית כפופה להלכה הדתית – המכירה  בשלוש דתות בלבד: הנצרות, היהדות והאסלאם. מאחר שהדת הבהאית אינה מוכרת והאסלאם היא הדת הרשמית של המדינה, מעמדם של הבהאים נקבע לעיתים קרובות על פי השריעה (חוק המשפחה האסלאמית), שאינו מכיר ביחסים המשפחתיים הבהאים. מה גם שהפסיקה אסלאמית לא מכירה באמונה הבהאית. שכן קיימות לפחות 15 פתוות המכריזות על האמונה הבהאית ככפירה. בעקבות אי-ההכרה של החוק המשפחתי הבהאי הבהאים אינם מקבלים יחס שווה בחוק: נישואין בהאים אינם מוכרים, ילדים בהאים נחשבים לא-לגיטימיים, ולבהאים אין אמצעי שליטה ופיקוח בענייני משפחה, קצבאות, ירושה, גירושין, מזונות ומשמורת על ילדים.

2. דת חופשית במצרים מותרת רק אם אינה מפריעה לסדר הציבורי. אנשי הדת המוסלמים סבורים כי האמונה הבהאית מפרה את הסדר הציבורי ואת המוסר הטוב כיון שזה כפירה נגד האסלאם. לכן בהחלטת בית המשפט העליון משנת 1975, נקבע כי חופש האמונה והדת המובטחת בחוקה מגן רק על זכותם של הבהאים להאמין בדתם, ולא בזכותם לקיים את פולחניה.[1]

הקהילה הבהאית במצרים משנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת שנת 1985 זכורה כתקופה קשה של רדיפות. בחצות הלילה ב-23 בפברואר, הגיעו שוטרים לבתיהם של למעלה מארבעים בהאים, עצרו אותם ולקחו את ספריהם, כתביהם, קלטות וידאו וחפצים נוספים שנחשדו כקשורים לדת הבהאית.

בימים לאחר מכן הם נחקרו ממושכות על ידי משרד התביעה לביטחון המדינה (Prosecution Office for State Security), משרד שמתמחה בחקירת עבירות הקשורות לביטחון המדינה. בחקירות אלו נאלצו העצורים לענות שוב ושוב על שאלות הקשורות לאמונותיהם ומנהגיהם, מבנה ותפקוד המוסדות שלהם כמו בית המשפט האוניברסלי והמקומות הקדושים להם בישראל. בתום החקירה הראשונית, הם הואשמו בהצטרפות לארגון שמנוגד לעקרונות היסוד של השלטון במצרים ובהפצת דעות קיצוניות המזלזלות בדתות אחרות. לאחר סיקור תקשורתי נרחב בנושא, שוחררו העצורים בהדרגה ופורסם כי העצורים לא הפרו כל חוק הקשור לביטחון המדינה או ביצעו כל פעולה מזיקה לעקרונות עליה מושתתת מערכת השלטון במצרים. העניין לא הסתיים בזה ולאחר מכן, הפרקליטות המחוזית של דרום קהיר הטילה האשמות חדשות נגד פעולות של הבהאים המנוגדות לצו שנחתם על ידי הנשיא נאצר.[13]

תנועה מרכזית במצרים שניסתה להיאבק בדתות שכפרו באסלאם הייתה תנועת האחים המוסלמים, באמצעות הפרלמנט של מצרים הם ניסו להכניס חקיקה אסלאמית כדי לעצור כל סטייה מהאסלאם. הבהאים לעיתים קרובות היו מטרות של התקפות מילוליות בפרלמנט. האסלאמיסטים הצליחו לשמור על הדיכוי של חופש המחשבה במצרים וכך ערערו את הלגיטימיות של משטר לא-אסלאמי.[9]

קשייהם של הבהאים במצרים המשיכו לגדול כאשר בשנות ה-90 משרד הפנים החל לעדכן את התיעודים והרישומים האזרחיים, אותו עדכון חייב כל אזרח להיות מסווג כמוסלמי, נוצרי או יהודי. הבהאים וקבוצות דתיות אחרות שלא נמצאו תחת אף אחת מקטגוריות אלה  נאלצו לסווג את עצמם לאחת משלוש הדתות או שלא יקבלו אף תיעוד אזרחי (תעודת זהות, דרכון, תעודת לידה, רישיונות וכו'), ללא מסמכים אלו הם לא יכלו ללמוד, לקבל טיפול בבתי החולים, להצביע ולנסוע מחוץ למדינה.[12]

בניגוד למשל לנוצרים או ליהודים, הדת הבהאית אינה מוכרת על ידי ממשלת מצרים, לבהאים במצרים אסור להחזיק במקומות פולחן לכן מצוקתם רבה יותר משל הנוצרים. בעבר הם יכלו לציין את דתם בתעודות הזהות והלידה המצריות רק על ידי אחת משלוש האופציות: נצרות, יהדות או אסלאם. הבהאים ביקשו להכניס את דתם תחת הסעיף או לפחות להשאיר אותו ריק אך משרד הפנים דחה זאת והחלו להתנהל דיונים  במשך כחמש שנים בנושא. במרץ 2009 בעקבות הליך משפטי במשך חמש שנים שכלל פסיקות סותרות וערעורים ממשלתיים על פסקי דין שהטיבו עם הבהאים, בית המשפט פסק לבסוף לטובת הבהאים.

שר הפנים המצרי הוציא צו ב-14 באפריל 2009 שתיקן את החוק כדי לאפשר למצריים שלא משייכים את עצמם לדתות אסלאם, נצרות או יהדות להשאיר את סעיף הדת ריק וכך לקבל תעודת זהות. על אף שינוי זה הממשלה במצרים עדיין לא מכירה בדת הבהאית ועדיין לא מנפיקים תעודות מזהות לכל הבהאים. לתעודות הזהות במצרים חשיבות רבה כיוון שבלעדיה ילד להורים בהאים ללא תעודת זהות לא יוכל לקבל תעודת לידה, מה שיחסום אותו בעתיד להתקבל לבתי ספר ואוניברסיטאות. בהאים עם תעודות לידה ישנות או ללא תעודות זהות חדשות עשוי להוביל למעצר פתאומי על שלא נשא תעודת זהות מעודכנת. בנוסף, זוגות בהאים לא יכולים לקבל תעודת נישואין.

המסמך הרשמי היחיד שממשלת מצרים מוכנה להנפיק לבהאים הוא הדרכון שמעודד אותם להגר ממצרים. החשיפות התקשורתיות על ההפליה נגד הבהאים במצרים הביאו להתקפות על הקהילה מצד האחים המוסלמים והממסד הדתי. הממשלה חוששת מלהצטייר אי-אסלאמית ולכן מפלה את הבהאים. התנהגותה של הממשלה מעודד את האסלאמיסטים והממסד הדתי להמשיך בהתקפותיהם על הבהאים ולהגביר את חוסר סובלנות החברה כלפיהם.[10]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 A Cold Winter in North Africa, bahai-library.com (בAmerican English)
  2. ^ Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i Faith, Oxford: Oneworld, 2000, עמ' 131-132
  3. ^ Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i Faith, Oxford: Oneworld, 2000, עמ' 145
  4. ^ Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i Faith, Oxford: Oneworld, 2000, עמ' 22-23
  5. ^ Momen Moojan, Islam and the Baha'i Faith, Oxford: G. Ronald Publisher, 2000, עמ' 209
  6. ^ Momen Moojan, Islam and the Baha'i Faith, Oxford: G. Ronald Publisher, 2000, עמ' 211
  7. ^ Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i Faith, Oxford: Oneworld, 2000, עמ' 7
  8. ^ Islam and Minorities: The Case of the Baha'is, bahai-library.com (בAmerican English)
  9. ^ 9.0 9.1 Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i Faith, Oxford: Oneworld, 2000, עמ' 145
  10. ^ 10.0 10.1 Religious Freedom in Egypt | Islamism | Freedom Of Religion, Scribd (באנגלית)
  11. ^ 11.0 11.1 Peter Smith, A Concise Encyclopedia of the Baha'i Faith, Oxford: Oneworld, 2000, עמ' 268
  12. ^ 12.0 12.1 "Egypt". U.S. Department of State (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-10 ביוני 2018. 
  13. ^ Bahá’í World/Volume 19/International Survey of Current Activities 1983-1986 - Bahaiworks, a library of works about the Bahá’í Faith, bahai.works (באנגלית)