הקונגרס האסלאמי העולמי
הקונגרס האסלאמי העולמי (בערבית: المؤتمر الإسلامي العام) כונס בירושלים בדצמבר 1931, לבקשתם של חג' אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, ומולאנה שווכת עלי, מנהיג ועדת הח'ליפות ההודית.
ההכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ 1922 ניסה אמין אל-חוסייני לכונן ארגון אסלאמי עולמי להגנת פלסטין הערבית והמקומות הקדושים לאסלאם שמצויים בה, אולם הוא נכשל. ב-1931 הוא ניסה שוב. ב-26 ביוני אותה שנה, מיד לאחר פרסום דו"ח ועדת הכותל, 18 מנהיגים ערבים, ובהם מוסא כאט'ם אל-חוסייני, אמין אל-חוסייני, חברי הוועד הפועל הערבי ואנשי דת מוסלמים, החליטו לשלוח מכתבים למלכים ולנסיכים המוסלמים ולמנהיגי המוסלמים בהודו, ולבקש את סיועם בהגנה על "אל-בוראק" (הכותל המערבי) ומסגד אל-אקצא. המועצה המוסלמית העליונה אשרה את ההצעה והסמיכה את נשיאה, אמין אל-חוסייני, לשלוח הזמנות לקונגרס עולמי שייערך בירושלים. שווכת עלי, שהיה שותף פעיל בארגון הקונגרס, קיבל ב-4 בספטמבר את הזכות להיות הראשון שיודיע בפומבי על עריכתו. את עיקר הנטל הכספי של עריכתו, לקחה על עצמה ועדת הח'ליפות ההודית, שעלי עמד בראשה.[1]
על סדר יומה של הוועידה היה רעיון הקמת אוניברסיטה אסלאמית בירושלים, שתהיה בבחינת משקל נגד לאוניברסיטה העברית בירושלים.[2] בשל השתתפותו של שווכת עלי בייסוד הוועידה, חשש פואד הראשון, מלך מצרים, שהקונגרס יביע את תמיכתו בהחייאת הח'ליפות העות'מאנית, בזמן שהוא עצמו טען לכתר הח'ליפות. מלבד זאת, העולמא של אוניברסיטת אל-אזהר היוקרתית בקהיר התנגדו לרעיון הקמת אוניברסיטה אסלאמית בירושלים, שתבטל את מעמדם הבלעדי בתחום. עקב כך, יצא אל-חוסייני למצרים כדי לשכנע את חצר המלוכה שרעיון החייאת הח'ליפות הוא המצאה יהודית.[3] בהזמנות לוועידה הוסיף אל-חוסייני לעצמו את התואר "מופתי המקומות הקדושים" ("מופתי אל-דיאר אל-קודסיה").[4] בחודשים אוקטובר-דצמבר, בזמן ההכנות לוועידה, ניהלה האופוזיציה מסע חריף נגד המופתי. היא הביעה את התנגדותה לדרך הפלגנית בה הוא ארגן את הוועידה ולניצולה על ידו לצרכים אישיים.[5]
דיונים והחלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בוועידה השתתפו לבסוף 130 צירים מ-22 מדינות – כמעט כל העולם האסלאמי, למעט טורקיה.[1] אל-חוסייני הצליח לשתף בה גם את שייח' ע'יטא, אחד מגדולי ההוגים של הזרם השיעי, ובכך להעביר מסר כי שני הפלגים הגדולים באסלאם מאוחדים בשאלת פלסטין.[2] המשלחת הגדולה ביותר הייתה הפלסטינית, המארחת, שכללה כ-50 איש, כולם מקרב תומכי החוסיינים, ובכללם מייסדי מפלגת אל-איסתקלאל.[6] כינוס הוועידה נפתח ב-7 בדצמבר 1931. בערב שלפניו הוזמנו כל האורחים למסגד אל-אקצא, ביקור שהוסרט על ידי חברה מצרית והונצח בראינוע המקומי.[2] אל-חוסייני פתח את הקונגרס בנאום פוליטי ארוך, שהתמקד בסכנה המאיימת על המקומות הקדושים לאסלאם ועל פלסטין הערבית, מ"הקמת מולדת לאומית ציונית על האדמה הערבית המוסלמית הקדושה".[4]
סדר היום שנקבע לוועידה:
- מקומות קדושים וכותל בוראק
- אוניברסיטת אל מסג'יד אל אקצה
- מסילת הרכבת החיג'אזית
- המשך ההוראה והתרבות המוסלמית
- פרסומים
- חוקת הקונגרס המוסלמי
- החלטות
לאחר עשרה ימים של דיונים, התקבלו ב-17 בדצמבר שורת החלטות, ובהן: לכונן קונגרס אסלאמי כללי שיכונס פעם בשנתיים; להקים בירושלים אוניברסיטה איסלאמית, "אוניברסיטת אל-מסג'ד אל-אקצא", להכריז על קדושת "אל-בוראק" (הכותל) למוסלמים ועל נכונותם להגן עליו; להיאבק בפעילות המיסיונרית הנוצרית בקרב המוסלמים; להוקיע את הציונות ואת מכירות הקרקע ליהודים; לייסד חברה להצלת אדמות פלסטין מידי היהודים; להוקיע את האימפריאליזם בכל צורותיו ובכל מקום בו הוא קיים; ולדרוש את החזרת מסילת הברזל החג'אזית לרשות אסלאמית. הקונגרס בחר ועד פועל בן 25 חברים ואמין אל-חוסייני נבחר לנשיאו.[3] בין היתר, הצליח המופתי לבלום החלטות אנטי נוצריות שהעלו נציגי איראן ובכך מנע פיצול בין מוסלמים ונוצרים בתנועה הלאומית הפלסטינית.[6] הקונגרס קרא למדינות מוסלמיות להימנע מסחר עם היישוב היהודי בארץ ישראל. הוא החליט כי "הציונות היא תוקפנות הפוגעת ברווחת המוסלמים, וכי היא במישרין או בעקיפין מנשלת מוסלמים משליטתם על אדמות מוסלמיות ומקומות קדושים מוסלמים".
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האופוזיציה ארגנה ועידה נגדית, "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית" ("מואתמר אל-אומה אל-אסלאמיה אל-פלסטיניה"[4]), בהשתתפות כאלף איש, שסירבה להכיר בוועידה של אל-חוסייני ובנשיאותו.[6] הקונגרס שלו נתפס באופן נרחב כניסיון שלו להעצים את יוקרתו לקראת הצעה לתפקיד הח'ליף. תפקיד זה נותר פנוי מאז שקונגרס פאן-אסלאמי במכה בשנת 1926 לא הצליח להסכים על מועמד מתאים להחליף את המלך חוסיין בן עלי מחג'אז. משפחת נשאשיבי, יריבתה של משפחת חוסייני, עזרה להבטיח את כישלונו של המופתי בהצעתו לח'ליפות.
החלטותיו המעשיות של הקונגרס לא הוגשמו, בשל הכישלון באיסוף כספים. לא הוקמה אוניברסיטה אסלאמית ובשנות ה-30 וה-40 לא נערך קונגרס אסלאמי כללי נוסף.[3] אולם מבחינת אמין אל-חוסייני, הקונגרס היה הצלחה. מבחינה אישית, הוא עצמו נשא עתה תואר נוסף, "נשיא הקונגרס האסלאמי הכללי", שהעניק לו מעמד מרכזי בעולם המוסלמי ובמישור הבינלאומי. מבחינה לאומית, הוא הצליח להעמיד את הנושא הפלסטיני במרכז הדיונים ולקרב אליו את העולם המוסלמי.[4] מנקודה זו ואילך, נהגו המוסלמים בהודו ובארצות אחרות לקבל בכינוסיהם הפוליטיים החלטות תמיכה במאבק הפלסטיני ולמסור אותן לממשלת בריטניה.[3]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 25.
- ^ 1 2 3 אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 282.
- ^ 1 2 3 4 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, עמ' 27–28.
- ^ 1 2 3 4 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 32–34.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 78–79.
- ^ 1 2 3 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 43.