הקונגרס הערבי-פלסטיני
הקונגרס הערבי-פלסטיני (בערבית: אַל־מֻאְתַמַר אַל־עַַרבִּי אַל־פִלַסְטִינִי אַל־עַאם[2]) היה סדרת כינוסים של ההנהגה הפוליטית הפלסטינית בתקופת המנדט. הקונגרס התכנס שבע פעמים בין 1919 ל-1928. שלטונות המנדט הבריטי סירבו להכיר בו כגורם מייצג של האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל. עם זאת, הוועד הפועל הערבי שקם כאחת מהחלטות הקונגרס השלישי ב-1920, ייצג את ערביי הארץ מול שלטונות המנדט עד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20.
לקונגרס מעולם לא נערכו בחירות כלליות. לקראת התכנסות הוועידות שלו, היו חברי ההנהלה של האגודה המוסלמית-נוצרית המקומית או אגודה אחרת שפעלה באותו מקום כמסגרת לפעילות לאומית, מתכנסים ובוחרים מספר פעילים מקומיים כצירים לוועידה. שיטה זו גרמה לספק מצד השלטון הבריטי בדבר מידת הייצוגיות של המסגרת הזאת.[3]
הקונגרס הראשון, ירושלים 1919[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקונגרס הראשון כונס על ידי חברי האגודות המוסלמיות-נוצריות מרחבי הארץ. הוא התכנס בין ה-27 בינואר ל-10 בפברואר 1919 בירושלים. הוועידה הייתה צריכה להיפתח ב-25 בינואר, אולם לא כל הצירים הגיעו בזמן שנקבע והדיונים התחילו רק ב-1 בפברואר. בקונגרס השתתפו 29 או 30 צירים (לפי הדו"ח הבריטי: 27 צירים) מערי הארץ, אולם מעכו, חברון ובאר שבע לא הגיעו צירים, למרות שהוזמנו.[4] בין הצירים היו עיזאת דראוזה ויוסף אל-עיסא, עורך העיתון פלסטין. הנוצרים היוו 20% מצירי הוועידה ומחצית מצירי ירושלים, בעוד שמספרם באוכלוסייה היה אז עשירית ממספר המוסלמים.[5] נשיא הוועידה היה נשיא האגודה המוסלמית-נוצרית בירושלים, עארף א-דג'אני.[4]
הוועידה החליטה על ניסוח תזכיר לועידת השלום בפריז, המנמק את שלילת הציונות. כעבור שני ימי דיונים נוספים, גובש מסמך שכלל חמש החלטות:[4]
- "אנו רואים את פלסטין כחלק מסוריה הערבית, שהרי מעולם לא הופרדה ממנה. אנו קשורים עמה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים טבעיים, כלכליים וגאוגרפיים".
- הצהרת "שר החוץ הצרפתי, שלצרפת יש זכויות בארצנו... היא משוללת יסוד... מטרותינו ושאיפותינו מתבטאות אך ורק באחדותנו הערבית ובעצמאותנו המלאה".
- "רצוננו הוא שמחוזנו, 'סוריה הדרומית' או פלסטין, לא יופרד מהממשלה הסורית הערבית העצמאית ושאיפתנו להיות חופשיים מכל השפעה וחסות זרות".
- "אנו רואים כבטלים ומבוטלים כל הבטחה או חוזה שנעשו ביחס לארצנו ולעתידה".
- "ממשלת הארץ" תבקש סיוע בריטי, כל עוד אינו מפר את העצמאות והאחדות הערבית, ותקיים ידידות עם בעלות הברית
הקונגרס ביקש לשגר משלחת מטעמו לוועידת השלום בפריז, על מנת לייצג את עמדת הערבים תושבי פלסטין, אך הממשל הצבאי הבריטי מנע זאת מהם ומנע פרסום כרוזים המודיעים על החלטות הקונגרס לציבור.[4] משלחת מטעם הקונגרס נשלחה לקונגרס הערבי הסורי, שהתכנס ביוני אותה שנה בדמשק. כן התקבלה החלטה להתכנס כל שלושה חודשים.
הקונגרס השני, 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחברים הערביים עיסא אל-ספרי ואמין סעיד מספרים כי "הוועידה הפלסטינית השנייה" התקיימה בדמשק ב-27 בפברואר 1920 והשתתפו בה הפעילים הפלסטינים שכבר ישבו שם.[6] במרץ 1920 נערך בדמשק הקונגרס הכלל-סורי השני, בו נטלו חלק הפלסטינים שהשתתפו בקונגרס הכלל-סורי הראשון ביולי 1919.[7] בעקבות החלטת ועידת סן רמו באפריל על מסירת ארץ ישראל לשלטון מנדט בריטי ופרסומה הרשמי של הצהרת בלפור בארץ ישראל, החל ארגון של ועידה פלסטינית של כל סניפי האגודות המוסלמיות-הנוצריות בחודש מאי בשכם, בעוד הקונגרס הסורי עדיין פועל בדמשק. אולם השלטון הבריטי, שחשש מכינוס כזה זמן קצר לאחר המאורעות באפריל, לא הסכים לקיומו.[8]
על פי יעקב שמעוני, הוועידה הערבית הסורית (הקונגרס הסורי הלאומי) שנתכנסה בדמשק ביוני 1919, והוועידה הערבית השנייה שנתכנסה גם היא בדמשק, ב-27 בפברואר 1920, נחשבות לראשונה והשנייה במניין הוועידות הפלסטיניות ובשתיהן השתתפו גם עסקנים פלסטינים.[9] על פי חגי ארליך, "הקונגרס הלאומי הסורי" נתכנס לראשונה ב-6 ביוני 1919, והוועידה הפלסטינית הראשונה נתכנסה בדמשק ב-8 ביוני 1919.[10] אולם לדברי יהושע פורת, הוועידה הראשונה הייתה זו שנתכנסה בינואר 1919, ואילו השנייה הייתה זו שהוחלט לכנסה בשכם במאי 1920 אך המינהל הצבאי אסר לקיימה.[11] לדברי אילן פפה, לעומת זאת, הקונגרס השני התכנס בארץ ישראל ב-31 במאי 1920 בחשאי, עקב המגבלות שהטיל שלטון המנדט על כינוסים פוליטיים ערביים. החלטות הקונגרס גינו את החלטות ועידת סן רמו ובפרט את החלת הצהרת בלפור בכתב המנדט.
הקונגרס השלישי, חיפה 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספטמבר 1920 נערכה בירושלים פגישה של האגודות, אליה הוזמנו נציגים מהמרכזים העירוניים האחרים בארץ, ובה נבחר מוסא כאזם אל-חוסייני לנשיא הארגון ולצדו ועד כלל-ארצי. בנוסף, פורסמה קריאה לכינוס נכבדי המוסלמים והנוצרים בארץ, שזכתה להיענות חיובית. היה זה היסוד לכינוס הוועידה הפלסטינית השלישית.[13] עם ועידה זו הפכו האגודות המוסלמיות-נוצריות למסגרת הארגונית העיקרית של התנועה הלאומית הפלסטינית.[14]
הקונגרס השלישי התכנס בחיפה בין ה-13 ל-19 בדצמבר 1920.[12] נכחו בו 37 צירים (17 מהם מחיפה), ודיוניו נמשכו שישה ימים. נעשה מאמץ להפוך אותו למפגן אחדות בין המוסלמים והנוצרים, ולשם כך סלימאן את-תאג'י אל-פארוקי, העאלם המוסלמי מרמלה, בולוס שחאדה, יווני-אורתודוקסי מרמאללה, והכוהן בסיליס, ראש העדה הקתולית, נשאו זה אחר זה דרשות בשבח האחדות הן ביום שישי במסגד של חיפה והן ביום ראשון בכנסייה.[13]
מזכירי הוועידה השלישית היו אחמד אל-אמאם (מוסלמי) וודיע אל-בוסתאני (מרוני), שניהם מחיפה.[15] לנשיא הקונגרס נבחר מוסא כאזם אל-חוסייני.[16]
החלטות הקונגרס היו:
- תביעה מממשלת בריטניה "לכונן ממשלה של בני הארץ (וטניה), האחראית בפני מועצה מייצגת (מג'לס ניאבי), אשר העם הדובר ערבית ושישב בפלסטין עד ראשית המלחמה יבחר בחבריה, כפי שהדבר נעשה בעיראק ובעבר הירדן".[15] כלומר: הגדרת השלטון על ארץ ישראל כמו המנדט הבריטי על מסופוטמיה, הכולל הקמת פרלמנט.
- הקמת מדינה ערבית עצמאית, לפי הבטחת מכתבי חוסיין-מקמהון.
- גינוי הצהרת בלפור כנוגדת "חוקי אלוהים ואדם",[17] והוקעת רעיון "הבית הלאומי לעם היהודי" כלשון הצהרת בלפור וכתב המנדט.
- דרישה לבטל את הצעדים שננקטו מכוח מדיניות הצהרת בלפור: את ההכרה בהסתדרות הציונית העולמית כגוף רשמי המייצג את היהודים בארץ ישראל, את התרת העלייה של יהודים לארץ ישראל, ואת הגדרת העברית כשפה רשמית בשטח המנדט. כמו כן, התנגדות להשלמה עם מציאותו של הדגל הציוני ועם כהונת מנהיגים ציוניים בתפקידים עליונים בממשלה.[15]
- הגדרת הממשל הבריטי כבלתי חוקי, כיוון שחבר הלאומים לא אשרר את כתב המנדט.[15]
- תביעות לפתיחה מחדש של הבנק החקלאי, התרת יצוא הדגנים (שנאסר בשל המחסור בארץ ובארצות השכנות), והטבת מצב האסירים בבתי הסוהר.[15]
כדי לבצע את ההחלטות הללו, נבחר גוף בן תשעה חברים. בתחילה הוא כונה "ועד מרכזי", אולם מהר מאוד נודע בכינוי "הוועד הפועל של הוועידה הערבית הפלסטינית".[15] בראשו עמד מוסא כאזם אל-חוסייני וסגנו היה עארף א-דג'אני.[16] הוא הוקם כאחת מהחלטות הקונגרס והיה למוסד הפוליטי העליון של הפלסטינים וייצג אותם אל מול שלטונות המנדט הבריטי. אל-חוסייני נבחר לכהן כיושב הראש שלו עד יום מותו.
בוועידה השלישית לא היה אף אזכור לתביעה לאחדות עם סוריה או לשם התואר "סוריה הדרומית".[16]
ב-18 בדצמבר שלחה הוועידה השלישית הודעה אל הנציב העליון. הייתה זו הפעם הראשונה שבה העלו הפלסטינים את דרישותיהם על בסיס "החוזה האנגלי-ערבי" מ-1915 (התכתבות חוסיין-מקמהון), בו לכאורה הובטחה לערבים עצמאות בשטח הכולל גם את ארץ ישראל. טענתם זו לא נזכרה בכל העצומות ומכתבי המחאה שהגישו עד אותה עת לשלטונות הבריטים מנובמבר 1918, אולם החל מוועידה זו, היא חזרה ונשנתה בכל פניותיהם אל העולם.[18] בדו"ח שהעבירה אל הנציב העליון, הביעה הוועידה את מחאתה על כך "שבריטניה לקחה על עצמה את הסמכות לחוקק חוקים, וזאת בהיעדר מועצה מחוקקת של נציגים נבחרים ולפני קבלת החלטת חבר הלאומים"; על כך שבריטניה הכירה בהסתדרות הציונית כארגון רשמי; על כך שבריטניה מכניסה "מהגרים ציוניים", משתמשת בעברית כשפה רשמית, ועוברת בשתיקה על קיומו של דגל ציוני; על כך שבריטניה מינתה מועצה מייעצת "כדי ליצור את הרושם, כי יש בפלסטין מועצה מחוקקת, המייצגת את האוכלוסייה"; ועל "הימצאותם של מנהיגים ציוניים בעמדות הבכירות [של המינהל הבריטי], למרות שפלסטין זו היא הארץ המקודשת לשני העולמות - הנוצרי והאסלאמי - ואין להעביר את ענייניה לידיים שאינן מוסלמיות או נוצריות".[19]
לאחר התכנסות הקונגרס, הטילה ממשלת המנדט ספק בהיותו נציג אמיתי של האוכלוסייה הפלסטינית. בסוף דצמבר השיב על כך אל-חוסייני: "צירי הוועידה המתכנסת בחיפה חלקם נבחרו על ידי האגודות המוסלמיות-נוצריות והאגודות והמועדונים האחרים, שנתכוננו בצורה המסודרת ואשר ייצגו את כל התושבים לפני הוועדה האמריקנית והממשלה המרכזית בכל העניינים; חלקם האחר נבחרו על ידי נכבדי הארץ ונשואי־פניה, שיח'י השכונות והכפרים ונציגי העדות השונות... על יסוד זה יתברר להוד־מעלתו הנציב העליון כי הוועידה נבחרה על ידי העם, כי היא מייצגת את הרוב המוחלט של העם הפלסטיני, המוסלמי והנוצרי, וכי היא מאגדת בתוכה את נכבדי הארץ ונשואי פניה, אשר ייצגוה בכל עת וזמן".[3]
הקונגרס הרביעי, ירושלים 1921[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקונגרס הרביעי נתכנס לישיבתו הראשונה בירושלים ב-29 במאי 1921. כמו בוועידה השלישית, גם בוועידה הרביעית לא היה זכר ל"סוריה הדרומית".[16] מוסא כאזם אל-חוסייני דאג שנושא מאורעות תרפ"א בתחילת אותו חודש לא ידון במליאה.[20] הוועידה דנה בבחירת משלחת לניהול משא ומתן עם בריטניה בשם "העם הערבי של פלסטין".[16] ב-2 ביוני הוחלט להרכיב את המשלחת באמצעות בחירות. נבחרו שישה חברים: מוסא כאזם אל-חוסייני (50 קולות), תופיק חמאד (48), אמין אל-תמימי (45), מועין אל-מאדי (41), פואד סעד (מנהיג העדה היוונית-קתולית בחיפה, 31) ואבראהים שמאס (אורתודוקסי מירושלים, 29). כמזכירי המשלחת נבחרו רוחי עבד אל-האדי ושבלי אל-ג'מל (פרוטסטנטי מירושלים), אולם בסופו של דבר סעד ועבד אל-האדי לא יצאו. ב-19 ביולי יצאה המשלחת ללונדון ובדרך נפגשה ברומא עם האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר. באוגוסט החלה לקיים בלונדון פגישות ולהחליף אגרות עם ראשי משרד המושבות, אולם לא הוכרה רשמית כמייצגת את האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל.[21] באותו חודש נפגשה שלוש פעמים עם שר המושבות, וינסטון צ'רצ'יל,[21] אך לא הצליחה להפגש כמתוכנן עם צירי חבר הלאומים בז'נבה.
חברי המשלחת סירבו בתוקף להיפגש עם חיים ויצמן ונציגי ההסתדרות הציונית, אך הסכימו להיפגש עם פנחס רוטנברג, מתוך הנחה שהוא מייצג את המתונים ביישוב היהודי בארץ ישראל. ב-30 באוגוסט נפגש איתו שמאס ואל-מאדי. לאחר הפגישה שלח רוטנברג מכתב סיכום לראש המשלחת, אל-חוסייני, וביקש ממנו לתמוך בהקמת מפעל החשמל שלו, על בסיס ההבהרות שעלו בפגישה, אלא שב-17 בספטמבר התקבלה תגובתו הרשמית של חוסייני, בה נאמר: "בני עמנו לא יראו כחוקי כל זיכיון, אם לא יובא קודם־לכן לאישור כל האוכלוסייה של פלשתינה... דבר לא גורם לנו אושר כה רב, כמו מפעלים התורמים לרווחתה ולעושרה של פלשתינה, אך אנו משוכנעים כי ראוי לתת לנו הזדמנות ליטול על עצמנו מפעלי פיתוח אלה".[22]
הנציב העליון הרברט סמואל הבטיח לקונגרס כי בריטניה לעולם לא תכפה מדיניות בניגוד לאינטרסים הכלכליים, הדתיים או הפוליטיים של הערבים. ביולי 1922 סיימה המשלחת הפלסטינית הראשונה ללונדון את פעילותה בכישלון. בסוף אותו חודש אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל בחבר הלאומים.[23] כתב הסמכות של המשלחת הצריך אישור מוקדם של הוועידה לכל הסדר שהמשלחת עשויה הייתה להגיע אליו. הצורך הזה החליש את המתונים, שחששו שיוקעו על ידי הקיצוניים בפני הוועידה כבוגדים. לדברי יהושע פורת, כתב הסמכות הזה העיד על חוסר אמון הדדי בין הציבור ומנהיגיו והיה אופייני למידה הקטנה של האינטגרציה שהאוכלוסייה הפלסטינית נמצאה בה באותה תקופה.[24]
הקונגרס החמישי, שכם 1922[עריכת קוד מקור | עריכה]
התוכנית המקורית הייתה לכנס את הוועידה החמישית ב-20 ביולי 1922 ביפו, אולם המועד נדחה בשל האיחור שבשיבת המשלחת הפלסטינית מאירופה.[25] טרם כינוס הקונגרס נערכו פעולות לגיוס כספים והעלאת מודעות כגון שביתה כללית בין ה-21 ל-22 ביולי ומכירת בולים ועליהם איור של כיפת הסלע וכנסיית הקבר והסיסמה "פלסטין לערבים" בערבית ובאנגלית.
ראשי הוועד הפועל הערבי לא רצו בהשתתפות הנשאשיבים ותומכיהם בוועידות, וכשניסה "המועדון הספרותי" להשתתף בוועידה החמישית, מנע זאת ממנו הוועד הפועל, ונציג המועדון, ד"ר עזת טנוס, לא נתקבל אליה.[26]
הקונגרס החמישי נפתח בשכם ב-22 באוגוסט 1922.[16] נשיא הקונגרס ומנהיג המשלחת לאירופה, מוסא כאזם אל-חוסייני, גינה את התסיסה האנטי-בריטית וכל שימוש באלימות, מתוך אמונה שהערבים יכולים להשיג הישגים באמצעות דיפלומטיה.
בוועידה נתקבלו 18 החלטות.[27] ההחלטות כללו:
- החרמת הבחירות למועצה המחוקקת (שהייתה אמורה לקום במסגרת שלטון המנדט)[28]
- כינון משרד אינטרסים בלונדון
- החרמת סחורות יהודיות, כולל חשמל מחברת החשמל הארץ-ישראלית של פנחס רוטנברג
- גינוי ובקשה לאסור עלייה יהודית
- הגשת בקשה רשמית לביטול כינון הבית הלאומי לעם היהודי
הכח שדחף להחרמת הבחירות למועצה המחוקקת היו החוגים הצעירים המיליטנטיים. בוועידה הוצעו אמצעים שונים למימוש ההחרמה ושלושה מהם נתגלו אחר כך כיעילים מאד: על המשלחות ללונדון ולחיג'אז הוטל לנהל ברחבי הארץ תעמולה נגד הבחירות; נקבע כי יש להדריך את האימאמים במסגדים, שיתאימו את דרשות יום השישי שלהם לנושא; וכי יש לדרוש מהמוח'תארים של הכפרים התחייבויות בכתב שכפריהם לא ישתתפו בבחירות.[29]
בשנת 1921 חל גידול עצום ברכישת קרקעות על ידי יהודים, מה שהביא מספר צירים להעלות את הנושא לדיון בוועידה, אולם לא נתקבלה שום החלטה, מלבד מינוי ועדה שתבחן את שאלת העברת קרקעות ליהודים.[30]
הוועידה החמישית הייתה בעלת אופי קיצוני יותר מזה של קודמתה. צירי הוועידה נשבעו "להמשיך במאמצים למען עצמאות" ולא להסכים "לבית הלאומי היהודי ולהגירה היהודית".[16] בנוסח השבועה הוגדרו משתתפי הוועידה כ"צירי העם הערבי הפלסטיני".[27]
הקונגרס השישי, יפו 1923[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיסמת הקונגרס השישי, שהתכנס ביפו בין ה-16 ל-23 ביוני 1923 הייתה "אין מיסוי ללא ייצוג" אך הקריאה למרד מיסים שנדונה בו, לא הוכרעה ולא התקבלה כהחלטה. הקונגרס החליט לשלוח משלחת נוספת ללונדון. למרות ניסיונות חוזרים, לא הצליח הוועד הפועל הערבי לכנס ועידה שביעית במשך מספר שנים. גרמו לכך חוסר התוצאות של המשא ומתן הערבי-בריטי בשנים 1921–1923; התנהלות הממשל הארץ-ישראלי שנכנסה לשגרה, בהשתתפותו ובהסכמתו השקטה של רוב הקהל הערבי, על אף התנגדות מנהיגיו; המאבקים הקשים בין תומכי הקו המתון לבין הקיצוניים ובין סיעות ההמג'ליסיון והמעארדיון, שהקשו על גיבוש אחדות על-מפלגתית וממשלו התקיף של הנציב הרברט פלומר, שתגמל שקט והעניש בחומרה מפירי סדר[31].
הקונגרס השביעי, ירושלים 1928[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הפסקה בת 5 שנים התכנס ב-20 ביוני 1928 הקונגרס השביעי והאחרון, באולם בית הספר רודת אל-מעארף בירושלים. השתתפו בו 227 צירים, ביניהם רק 28 ייצגו את ירושלים וכפריה.[32] בעקבות הסדר מוקדם בין תומכי הוועד הפועל והמועצה המוסלמית העליונה לבין האופוזיציה, נקבעו הצירים בכל מקום במשא ומתן מוקדם בין הנכבדים המקומיים של שני המחנות, כך שיהיה שוויון מספרי בין שני הצדדים. ועידה זו הייתה הייצוגית ביותר מבין כל הוועידות.[3]
החלטתה המרכזית של הוועידה השביעית סימנה מהפך בעמדה הערבית. לאחר שבראשית שנות ה-20 טירפדו מהלך לכינונו של גוף מחוקק הרי הפעם העלו את הדרישה לכינון גוף מחוקק ייצוגי, בדומה לגופים שהוקמו בארצות המנדט האחרות. כדי לקדם את האפשרות הזו, היא נמנעה מלקבל החלטה מפורשת הקוראת לעצמאות או מתנגדת למנדט והצהרת בלפור, וזאת כדי להפיס את דעתם השלילית של היהודים לגבי רעיון הגוף המחוקק הייצוגי.[32] הדרישה שיצאה מהקונגרס האיצה פולמוס בציבור היהודי בארץ בנוגע לעמדה שיש לגבש כלפיה, בעיקר בקרב החוגים שגילו הבנה לתביעות הערבים ובראש ובראשונה אנשי ברית שלום. הדילמה שהעמידה שאלת השלטון הייצוגי בארץ ישראל העסיקה גם את הגופים הרשמיים הציוניים - הועד הלאומי וההנהלה הציונית. מן הצד האחד דחיית הדרישה משום שהקמתה של מועצה מחוקקת בעלת רוב ערבי עלולה להביא כליה על הבית הלאומי היהודי, ומצד האחר החשש ליצור את הרושם, כי היהודים מתנגדים לייצוג דמוקרטי. ב-4 בספטמבר 1928 החליטה ההנהלה הציונית בלונדון לאחר דיון בתזכירו של קולונל קיש בעניין, לשלוח שאלון לאישים בעלי דעות מייצגות בתנועה הציונית במגמה לגבש עמדה ב'שאלה הערבית'. המסקנה שעלתה מן המשאל ומצאה ביטוייה בהחלטת ההנהלה הציונית בארץ הייתה פשרה בין הדעות: מחד דחייה אסטרטגית של רעיון המועצה המחוקקת ומאידך, טקטיקה כפולה של הכרזה על הסכמה לרעיון בדבר ייצוג האוכלוסייה אך דחיית הרעיון בשל המצב בארץ.[33]
בוועידה זו חודשה פעילותו של הוועד הפועל.[32] הקונגרס החליט על הקמת ועד פועל בן 48 חברים ועל שליחת משלחת נוספת ללונדון, אולם לא הצליח להתגבר על חוסר האחדות הפנימית. הוא החליט "לברך את המשלחת הסורית-הפלסטינית באירופה ולהפציר בה שתמשיך לתבוע את זכויות העמים הסורי והפלסטיני".[34]
אופי החלטות הוועידה והרכב הוועד הפועל ביטאו את ניצחון האופוזיציה והדרך המתונה, אולם היא כללה גם סימנים מבשרים לעליית כוחם של גורמים חדשים, צעירים ורדיקליים.[32]
סופו של הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקו המדיני המוסלמי-נוצרי המתון יחסית של הקונגרס קמו מתנגדים רבים שדרשו פעולה רדיקלית יותר. המסגרת העיקרית בה מצאו בית ארגוני הייתה המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני שריכזה עוד ועוד כוח וסמכויות. ב-1934, עם מותו של מוסא כאזם אל-חוסייני, שעמד בראש הקונגרס והיה הדמות המרכזית בו, לא נמצא לו יורש מוסכם. יעקוב פראח הנוצרי, שנבחר כנשיא מכהן, לא התקבל והקונגרס התפורר למעשה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יעקב שמעוני, ערביי ארץ־ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 278–280, 282–283.
- יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929-1918, עם עובד, תל אביב, 1976.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ המזרח התיכון בימינו, האוניברסיטה הפתוחה, ספר 6: "הפלסטינים – עם בפזורתו" (כתב: מצטפא כבהא), עמ' 18.
- ^ המזרח התיכון בימינו, האוניברסיטה הפתוחה, ספר 6: "הפלסטינים – עם בפזורתו" (כתב: מצטפא כבהא), עמ' 17: "הקונגרס הערבי הפלסטיני הכללי".
- ^ 1 2 3 פורת, עמ' 232–233.
- ^ 1 2 3 4 פורת, עמ' 64–68.
- ^ פורת, עמ' 239–240, הערה 7.
- ^ פורת, עמ' 71, הערה 13.
- ^ פורת, עמ' 71.
- ^ פורת, עמ' 83.
- ^ שמעוני, עמ' 272, 276.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 470.
- ^ פורת, עמ' 88, הערה 23.
- ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 339.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 88.
- ^ פורת, עמ' 223.
- ^ 1 2 3 4 5 6 פורת, עמ' 89.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 פורת, עמ' 90.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 101.
- ^ פורת, עמ' 36.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 340.
- ^ פורת, עמ' 107.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 112–114.
- ^ אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, כרך א, עמ' 99–100.
- ^ פורת, עמ' 117.
- ^ פורת, עמ' 119.
- ^ פורת, עמ' 120.
- ^ פורת, עמ' 174.
- ^ 1 2 פורת, עמ' 91.
- ^ מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, עמ' 122
- ^ פורת, עמ' 121.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929–1939, פרק רביעי: בעיית הקרקע; התגובה הפוליטית הערבית, עמ' 118.
- ^ שמעוני, עמ' 282
- ^ 1 2 3 4 פורת, עמ' 205–206.
- ^ אליקים רובינשטיין, השאלון משנת 1928 בשאלה הערבית, בתוך פרקי מחקר לתולדות הציונות מוגשים לישראל גולדשטייו בהגיעו לגבורות, המכון ליהדות זמננו האוניברסיטה העברית הספרייה הציונית, ירושלים תשל"ו
- ^ פורת, עמ' 99.