הקונגרס הערבי-פלסטיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משתתפי הקונגרס השלישי בחיפה, דצמבר 1920
בול "פלסטין לערבים", בערך של 1 מיל. בולים אלו נמכרו על מנת לגייס כספים לקונגרס.
משתתפי הקונגרס השישי, יפו, 1923

הקונגרס הערבי-פלסטיני היה סדרת כינוסים של ההנהגה הפוליטית הפלסטינית בתקופת המנדט. הקונגרס התכנס שבע פעמים בין 1919 ל-1928. שלטונות המנדט הבריטי סירבו להכיר בו כגורם מייצג של האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל. עם זאת, הוועד הפועל הערבי שקם כאחת מהחלטות הקונגרס השלישי ב-1920, ייצג את ערביי הארץ מול שלטונות המנדט עד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20.

הקונגרס הראשון, ירושלים 1919[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס הראשון התכנס לאחר מלחמת העולם הראשונה, על ידי חברי אגודות ערביות מוסלמיות-נוצריות מרחבי הארץ, בראש ההתארגנות עמד עארף א-דג'אני. הקונגרס התכנס בין ה-27 בינואר ל-10 בפברואר בירושלים. לקונגרס הגיעו 27 צירים, בהם עיזאת דראוזה ויוסף אל-עיסא, עורך העיתון פלסטין. הקונגרס הגיע להחלטות הבאות:

הקונגרס ביקש לשגר משלחת מטעמו לועידת השלום בפריז, על מנת לייצג את עמדת הערבים תושבי פלסטין, אך הממשל הצבאי הבריטי מנע זאת מהם. משלחת מטעם הקונגרס נשלחה לקונגרס הערבי הסורי, שהתכנס ביוני אותה שנה בדמשק. כן התקבלה החלטה להתכנס כל שלושה חודשים.

הקונגרס השני, דמשק 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס השני התכנס בחשאי, עקב המגבלות שהטיל שלטון המנדט על כינוסים פוליטיים ערביים. החלטות הקונגרס גינו את החלטות ועידת סן רמו ובפרט את החלת הצהרת בלפור בכתב המנדט.

הקונגרס השלישי, חיפה 1920[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס השלישי התכנס בחיפה בין ה-4 ל-14 בדצמבר 1920. נשיאו היה מוסא כאט'ם אל-חוסייני, שנבחר עם לכהן עד יום מותו כיו"ר הוועד הפועל הערבי, המוסד הפוליטי העליון של הפלסטינים שייצג את ערביי ארץ ישראל אל מול שלטונות המנדט הבריטי ושהוקם כאחת מהחלטות הקונגרס. הוועידה גינתה את הצהרת בלפור כנוגדת "חוקי אלוהים ואדם".[1] החלטות נוספות אליהן הגיע הקונגרס:

הקונגרס הרביעי, ירושלים 1921[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס הרביעי נערך בירושלים ביוני 1921. הקונגרס שיגר משלחת בת שישה חברים להפגש עם שר המושבות, וינסטון צ'רצ'יל בלונדון. בדרכה חזרה ביקרה המשלחת אצל האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר, אך לא הצליחה להפגש כמתוכן עם צירי חבר הלאומים בז'נבה. הנציב העליון הרברט סמואל הבטיח לקונגרס כי בריטניה לעולם לא תכפה מדיניות בניגוד לאינטרסים הכלכליים, הדתיים או הפוליטיים של הערבים.

הקונגרס החמישי, שכם 1922[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס החמישי נפתח בשכם ב-22 באוגוסט 1922, עם שובה על המשלחת מאירופה. טרם כינוס הקונגרס נערכו פעולות לגיוס כספים והעלאת מודעות כגון שביתה כללית בין ה-21 ל-22 ביולי ומכירת בולים ועליהם איור של כיפת הסלע וכנסיית הקבר והסיסמה "פלסטין לערבים" בערבית ובאנגלית.

נשיא הקונגרס ומנהיג המשלחת לאירופה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, גינה את התסיסה האנטי-בריטית וכל שימוש באלימות, מתוך אמונה שהערבים יכולים להשיג הישגים באמצעות דיפלומטיה.

בשנת 1921 חל גידול עצום ברכישת קרקעות על ידי יהודים, מה שהביא מספר צירים להעלות את הנושא לדיון בוועידה, אולם לא נתקבלה שום החלטה, מלבד מינוי ועדה שתבחן את שאלת העברת קרקעות ליהודים.[2]

החלטות הקונגרס כללו:

הקונגרס השישי, יפו 1923[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיסמת הקונגרס השישי, שהתכנס ביפו בין ה-16 ל-23 ביוני 1923 הייתה "אין מיסוי ללא ייצוג" אך הקריאה למרד מסים שנדונה בו, לא הוכרעה ולא התקבלה כהחלטה. הקונגרס החליט לשלוח משלחת נוספת ללונדון. למרות ניסיונות חוזרים, לא הצליח הוועד הפועל הערבי לכנס ועידה שביעית במשך מספר שנים. גרמו לכך חוסר התוצאות של המשא ומתן הערבי-בריטי בשנים 1923-1921; התנהלות הממשל הארץ-ישראלי שנכנסה לשגרה, בהשתתפותו ובהסכמתו השקטה של רוב הקהל הערבי, על אף התנגדות מנהיגיו; המאבקים הקשים בין תומכי הקו המתון לבין הקיצוניים ובין סיעות ההמג'ליסיון והמעארדיון, שהקשו על גיבוש אחדות על-מפלגתית וממשלו התקיף של הנציב הרברט פלומר, שתגמל שקט והעניש בחומרה מפירי סדר[4].

הקונגרס השביעי, ירושלים 1928[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס השביעי והאחרון התכנס בירושלים ב-28 ביוני 1928. הקונגרס החליט על הקמת ועד פועל בן 48 חברים ועל שליחלת משלחת נוספת ללונדון, אולם לא הצליח להתגבר על חוסר האחדות הפנימית.

סופו של הקונגרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקו המדיני המוסלמי-נוצרי המתון יחסית של הקונגרס קמו מתנגדים רבים שדרשו פעולה רדיקלית יותר. המסגרת העיקרית בה מצאו בית ארגוני הייתה המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני שריכזה עוד ועוד כוח וסמכויות. ב-1934, עם מותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני, שעמד בראש הקונגרס והיה הדמות המרכזית בו, לא נמצא לו יורש מוסכם. יעקוב פראח הנוצרי, שנבחר כנשיא מכהן, לא התקבל והקונגרס התפורר למעשה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 101.
  2. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, פרק רביעי: בעיית הקרקע; התגובה הפוליטית הערבית, עמ' 118.
  3. ^ מבית לאומי למדינה בדרך: היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם, עמ' 122
  4. ^ יעקב שמעוני, ערביי ארץ ישראל, תל אביב תש"ז, עמ' 282