הקיסרות הגרמנית
 |
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
.svg)
.jpg)
.svg){kind=small}
הקיסרות הגרמנית או האימפריה הגרמנית (בגרמנית: Deutsches Reich; ידועה גם בתור "הרייך השני") הוא שמה המקובל של גרמניה בתקופה שראשיתה בכינונה כמדינת לאום לאחר איחוד מדינות גרמניה השונות ב-18 בינואר 1871, וסופה בהתפטרותו של הקייזר (קיסר) וילהלם השני ב-9 בנובמבר 1918. בעקבות התפטרות הקיסר בגלל מהפכת נובמבר ותבוסת המדינה במלחמת העולם הראשונה, הוקמה בגרמניה רפובליקת ויימאר.
שמה הרשמי של המדינה בגרמנית, "הרייך הגרמני", נותר גם לאחר הקמת רפובליקת ויימאר הדמוקרטית וכן במשך מרבית תקופת גרמניה הנאצית. ב-1938 עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, שונה שמה ל"הרייך הגרמני הגדול" (Großdeutsches Reich).
הקיסרות הגרמנית הייתה מדינת הלאום הראשונה של הגרמנים. במשך 47 שנות קיום הקיסרות חוקקה רפורמות חברתיות והיו בה חיי תרבות פורחים, שהפכו אותה למעצמה מהמובילות בעולם באותה עת. ההצלחות החברתיות, הכלכליות והמדעיות של הקיסרות גרמו לעידן זה להיחשב לעיתים כתור הזהב בהיסטוריה של גרמניה.
שם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגרמנית מתייחס המונח "קייזרייך" (Kaiserreich) לתקופה זו. במונח זה משתמשים גם היסטוריונים שאינם דוברי גרמנית. כינוי אחר לתקופה, המקובל בשפות זרות, אך בגרמנית מופיע רק לעיתים נדירות, הוא הרייך השני. כינוי זה מתבסס על התפיסה המתייחסת לאימפריה הרומית הקדושה בתור הרייך (קיסרות או אימפריה) הראשון (גרמניה הנאצית היא הרייך השלישי). ההתעלמות הגרמנית מהמונח "הרייך השני" היא פועל יוצא מתהליך הדה-נאציפיקציה שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה[3].
השם Deutsches Reich, "דויטשֶס רייך", הרייך הגרמני, הוא שמה הרשמי של המדינה בתקופת האימפריה הגרמנית והן בתקופה שלאחריה, עד לכיבושה של גרמניה הנאצית על יד בעלות הברית ב-1945 בסיום מלחמת העולם השנייה. כך שגם בתקופת רפובליקת ויימאר וגם בתקופת גרמניה הנאצית שמה הרשמי של המדינה היה "Deutsches Reich".
ביסמרק וכינונה של האימפריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עלייתו של הקנצלר הפרוסי אוטו פון ביסמרק בשנת 1862 הייתה נקודת מפנה בתהליך עיצובה של הלאומיות הגרמנית, שהושתתה עד אז על האידיאליזם הרומנטי של מהפכת "אביב העמים" בשנת 1848. באמצעות גישתו האינטרסנטית והסמכותנית לניהול הפוליטיקה והדיפלומטיה ברוח ה"ריאלפוליטיק", ביקש ביסמרק לקדם את ההגמוניה הפרוסית, על ידי חתירה לאיחוד הנסיכויות הגרמניות למדינה גרמנית שמרנית אחת – הקיסרות הגרמנית. שלושה ניצחונות צבאיים אפשרו לו לממש יעד זה:
- ראשית, ביסמרק כרת ברית עם אוסטריה כנגד דנמרק, ובתום המלחמה הקצרה שפרצה בעקבות זאת (מלחמת שלזוויג השנייה) בשנת 1864, הועברה שלזוויג-הולשטיין לשליטה פרוסית.
- כעבור שנתיים, תוך כדי שיתוף פעולה עם איטליה גרם ביסמרק לפרוץ המלחמה האוסטרו-פרוסית, שבה ניצבה קואליציה של מדינות גרמניות בהנהגת פרוסיה מול קואליציה יריבה בהנהגת אוסטריה. הפרוסים זכו לניצחון מוחץ לאחר קרב קוניגראץ. ניצחון זה אפשר לביסמרק להדיר את אוסטריה, יריבתה המסורתית של פרוסיה, בבואו לייסד את הקונפדרציה הצפון-גרמנית, אליה חברו הנסיכויות שתמכו בפרוסיה במלחמה האוסטרו-פרוסית. הקונפדרציה הצפון-גרמנית הייתה ליבת הקיסרות שנוצרה ב-1871.
- אחרי הניצחון על צרפת במלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871); הקונפדרציה הייתה לאימפריה, ולקיסרה הוכתר המלך הפרוסי וילהלם הראשון בארמון ורסאי, במטרה להשפיל את צרפת.
-he.svg)
עוד לפני הקמת הקמת הקיסרות הגרמנית, חיבר ביסמרק בשנת 1866 את החוקה הצפון גרמנית, מתוך כוונה שתהיה, עם תיקונים קלים, חוקת האימפריה הגרמנית כשזו תקום. גרמניה, כמו המשטרים האוטוריטריים באיטליה ובאימפריה היפנית, כללה בחוקתה מספר יסודות דמוקרטיים, רייכסטאג, פרלמנט שנבחר בבחירות כלליות אך סמכויותיו צומצמו לאישור תקציבים בלבד. החקיקה דרשה את אישור ה"בונדסראט", המועצה של נציגי הנסיכויות, שבה נהנתה פרוסיה מרוב ברור. עיקר ההשפעה הפרוסית, נבעה מעובדת שליטתה בגופי הסמכות המבצעת בגרמניה: ה"קייזר" והקנצלר הקיסרי שמונה על-ידו – אוטו פון ביסמרק. בעוד שיתר הנסיכויות הורשו לנהל ממשלות משל עצמן, כל כוחות הצבא היו בסמכותה של הממשלה הקיסרית, למעשה של פרוסיה. הגם שבהיבטים רבים הייתה האימפריה אוטוריטרית, הותר בה קיומן של מפלגות.
עלייתה של הקיסרות הגרמנית האוטוריטרית מקבילה במידת מה להתפתחויות שאירעו באיטליה וביפן באותה תקופה. בדומה לביסמרק, השתמש הרוזן קמילו בנסו די קאבור באיטליה בדיפלומטיה ובמלחמה כדי להשיג את היעדים שהציב לעצמו: הוא כרת ברית עם צרפת לפני שתקף את אוסטריה, והבטיח את איחודה של איטליה כולה (מלבד ונציה ומדינת האפיפיור) בשנת 1861. קאבור, שהתנגד לאופייה המהפכני של הלאומיות הליברלית-רפובליקנית שכוננו ג'וזפה גריבלדי וג'וזפה מציני, ביקש לאחד את איטליה ולשוות לה אופי שמרני. יפן אף היא עברה תהליך של מודרניזציה שמרנית החל מנפילת השוגונים לבית טוקוגאווה ורסטורציית מייג'י ועד ל-1918. עובדה היא, כי בשנת 1882 יפן שיגרה משלחות לרחבי העולם במטרה ללמוד דפוסי שלטון ממשלתיים, ושליטיה התרשמו במיוחד מאופי השלטון הקיים בגרמניה של ביסמרק[4]. בשנת 1889 פרסמו היפנים חוקה הדומה לזו הגרמנית. בנוסף, בכל שלוש המדינות ניתן כוח פוליטי ניכר למעמד בעלי הקרקעות.
איחודה של גרמניה כלל סיפוח מלא של ממלכת פרוסיה למדינה החדשה. שלוש הפרובינציות החדשות: מזרח פרוסיה, מערב פרוסיה ופרובץ פוזן, שנותרו בעבר מחוץ לקונפדרציה הגרמנית, סופחו עתה לגרמניה הלאומית. פרובינציות נוספת, שלזיה ובוהמיה, היו נחלת האימפריה הרומית הקדושה, ובשטחי שלזיה ישבה אוכלוסייה פולנית גדולה. סיפוח ארבע הפרובינציות הללו גרם לחיכוכים גוברים עם הפולנים. כיוון שקצב הריבוי הטבעי של הפולנים היה מהיר יותר משל הגרמנים, החלו גרמנים רבים להגר ממזרח גרמניה למערבה באוסטפלוכט (Ostflucht), כך השתנה הרכבן הדמוגרפי של הפרובינציות המזרחיות, והן הפכו לפולניות יותר.
מודרניזציה שמרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]המדיניות הפנימית שהנהיג ביסמרק בגרמניה שיחקה תפקיד חשוב ביצירת התרבות הפוליטית האוטוריטרית של הרייך השני. לאחר האיחוד ב-1871 פחת העיסוק הגרמני בפוליטיקה היבשתית, מה שאפשר לממשלה הפרלמנטרית-למחצה להעביר באופן חלק למדי שורת רפורמות מדיניות וכלכליות – בבחינת "מהפכה מגבוה" – אשר הפכו את המדינה החדשה לאחת המעצמות התעשייתיות המובילות בעולם.
לא זו בלבד שהתוצרת המקומית הגרמנית דחקה את מוצרי היבוא הבריטיים מהשווקים הגרמניים, החל משנות השבעים של המאה ה-19, חוו היצרנים הבריטים תחרות של ממש מול המוצרים הגרמניים בשווקים בינלאומיים. התיעוש התפשט במהירות בגרמניה כמו גם בארצות הברית, ואפשר להן לגבור על כלכלותיהן המיושנות של צרפת ובריטניה. תעשיות הטקסטיל והמתכת של גרמניה, לדוגמה, עלו בארגונן וביעילותן הטכנית על אלו הבריטיות כבר ב-1870[5]. בשלהי המאה ה-19, התעשיות הגרמניות ייצרו באופן מסיבי מוצרים שיעדם היה בריטניה – שהייתה בעבר "מפעל התעשייה של העולם".
לאחר שהשיג את האיחוד הרשמי ב-1871, הקדיש ביסמרק את עיקר מאמציו לשימור האחדות הלאומית, וזאת עשה באמצעות טיפוח אידאולוגיית הפרוסיאניזם. באותה תקופה, פלגים שונים בחברה הגרמנית אשר חרדו למעמדם בעקבות השינוי המהיר מכלכלה המבוססת על חקלאות לכלכלה קפיטליסטית המבוססת על תעשייה מודרנית, החלו לדבוק באידאולוגיות שונות: הן שיבה ריאקציונית לשמרנות הקתולית ולאמונה מוחלטת בעליונותו של האפיפיור פיוס התשיעי; והן תמיכה גוברת ברדיקליזם של מעמד הפועלים, שהלך וקיבל את ביטויו במפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה. ביסמרק, שהבין כי דיכוי חסר פשרות של הקתולים או הסוציאליסטים יהיה בעוכריה של גרמניה, נקט כלפיהם בגישת "המקל והגזר", דבר שהפחית באופן ניכר את ההתנגדות מקרב שתי הקבוצות.
ניתן לסכם את יעדיו של ביסמרק בשלוש מילות מפתח: קולטורקאמפף (Kulturkampf, "מאבק התרבות"), רפורמה חברתית ואיחוד לאומי[6].
- קולטורקאמפף: לאחר סיפוח הנסיכויות הקתוליות בדרום, הקתוליות, כפי שיוצגה על ידי מפלגת המרכז הגרמנית, נתפסה כאיום העיקרי על הלאומיות הפרוסית צבאית-אריסטוקרטית שטיפח ביסמרק. בתפיסתו, נאמנותם הראשונה של הקתולים, הייתה נתונה לאפיפיור ולא למדינה[7]. הקתולים הדרומיים, שבסיס חייהם עדיין היה אגררי ושחלוקתם המעמדית מנתה בעיקר איכרים, בעלי מלאכה, אנשי כמורה ואצילים מסורתיים, התקשו בתחילה להתמודד עם היעילות התעשייתית ועם הפתיחות המסחרית של הצפון הפרוטסטנטי.
- מטרת הקולטורקאמפף הייתה להחליש את הלך הרוח הקתולי בגרמניה. בין פעולותיו של ביסמרק נמנו איסור על אנשי דת קתוליים לדון בענייני פוליטיקה; פיקוח הדוק של המדינה על הכשרתם ותעסוקתם של כמרים; סילוק מסדר הישועים מגרמניה והוצאתו אל מחוץ לחוק ב-1872; והחשוב מכל, הפקעת טקס הנישואין מסמכות הכנסייה והפיכתו לטקס אזרחי לכל דבר ב-1875.
- בשנת 1878 איחדו ביסמרק ומפלגת המרכז הקתולית את כוחותיהם במטרה להיאבק בסוציאליסטים, במה שסימל את סוף הקולטורקאמפף. בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לומר שהקולטורקאמפף הוביל בסופו של דבר לחוסר שקט במדינה. רבים מהקתולים באזורי מזרח גרמניה, פולנים במוצאם, התחזקו באמונתם הקתולית, חשו ניכור כלפי המדינה וכיוצא מכך, התעוררה בקרבם הלאומיות הסלאבית, בניגוד לכוונתו המקורית של ביסמרק[8].
- רפורמה חברתית: במסגרת התמודדותו עם מעמד הפועלים ועם הסוציאליזם, כונן ביסמרק מדינת רווחה מתקדמת למדי, אשר העצימה את הרגש הלאומי הגרמני בקרב הפועלים. הצעדים החברתיים שבהם נקט (שירותי רפואה ב-1883, ביטוח תאונות ב-1884, קצבת בריאות וזקנה ב-1889) היו המתקדמים ביותר בעולם באותה תקופה, ובמידה מסוימת עודם קיימים בגרמניה של ימינו.
- איחוד גרמניה (המאה ה-19): מאמציו של ביסמרק הביאו גם לצמצום הפערים האדירים בתחום החקיקה בין הנסיכויות הגרמניות שהתפתחו באופן עצמאי במשך מאות שנים.
- המסורות החוקיות והמערכות המשפטיות, שהיו שונות לחלוטין בין נסיכות לנסיכות, יצרו סיבוכים קשים, במיוחד בתחומי המנהל והסחר הלאומי. בשנת 1871 הוצג חוק עונשין משותף לכל הנסיכויות (Reichsstrafgesetzbuch); ב-1877 נוסדו נהלים משפטיים אחידים, הכוללים את ה-Gerichtsverfassungsgesetz (מערכת בתי המשפט), ה-Zivilprozessordnung (הליכים אזרחיים) וה-Strafprozessordnung (הליכים פליליים). ארבע שנים קודם לכן תוקנה החוקה באופן שיאפשר לאימפריה להחליף את הקודקס האזרחי השונה בכל מדינה. ב-1881 התקיים המושב הראשון של הוועדה לקביעת הקודקס האזרחי של האימפריה כולה, מאמץ עילאי אשר הוביל בסופו של דבר ליצירתו של הקודקס האזרחי הגרמני Bürgerliches Gesetzbuch, מהמרשימות שביצירות המשפטיות שידע העולם; הקודקס נכנס לתוקפו ב-1 בינואר 1900.
בסופו של דבר, המודרניזציה השמרנית הביאה לתוצאות משמעותיות, בהתחשב בעובדה שהייתה בעיקר "מהפכה מגבוה". בהכירו בעובדה כי הכוח הפוליטי הממשי מצוי בידיהם של האריסטוקרטים בעלי האדמות, הממשל הפרלמנטרי-למחצה בגרמניה ביקש לשמור ככל הניתן על המסגרת החברתית המקורית, אף שכוחם הכלכלי של בעלי האדמות דעך בהשוואה לזה של התעשיינים. תקופת הרייך השני מאופיינת בפרקי זמן ארוכים של שלטון שמרני, ריכוזי מאוד ואוטוריטרי. לראשונה אוחדו הישויות המדיניות המסורתיות לכדי מדינה עצמאית אחת מאוחדת. דבר זה חייב את ההנהגה להקים מנגנון מנהלי מסועף, אחיד ורב עוצמה; קודקס משפטי אחיד; זרועות ביצועיות (משטרה וצבא) חזקות דיין, שיאפשרו למדינה להוציא לפועל את מדיניותה, כלפי פנים וחוץ; ולבסוף, טיפוח לאומיות גרמנית תוך הכפפת הקבוצות השונות במדינה לאיחוד הכלל גרמני.
המשבר הפיננסי של 1873
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשבר הפיננסי של 1873 עורר את התסיסה האנטישמית החמורה ביותר בגרמניה מאז מסעות הצלב או מגפת המוות השחור.[9] לדברי ההיסטוריון של ביסמרק, פולקר אולריך, התפרצות האנטישמיות הייתה התוצאה "החמורה והמתמשכת ביותר" של המשבר הכלכלי הזה, והפכה ל"מרכיב עיקרי בתרבותה הפוליטית" של האימפריה עד סופה ב-1918.[10]
מיליטריזם ואימפריאליזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד מתוצרי הלוואי של המודרניזציה השמרנית היה מיליטריזם. על מנת לאחד את המעמדות העליונים – האריסטוקרטיה הלוחמת מזה והתעשיינים מזה – היה צורך בטיפוח הלך רוח מיליטריסטי, אשר יאפשר את המשך המודרניזציה מבלי לשנות את המבנה החברתי-פוליטי של המדינה. כל חברי ההנהגה של הרייך השני סברו כי התפשטות אימפריאליסטית מעבר לים תניב יתרונות רבים. תעשייני הענק הגרמניים דחפו להתפשטות מעין זו מתוך עניין בערובות ובשווקים זרים למקרה של תחרות כלכלית בלתי צפויה או מתיחות פנימית; הפקידים רצו משרות רבות יותר; קציני הצבא חשקו בקידום; ואילו האריסטוקרטיה ביקשה תוארי כבוד. העלייה בתפוצתם של איגודי סחר, והתחזקות הסוציאליזם ותנועות מחאה נוספות בעידן החברה ההמונית באירופה, הייתה כר פורה עבור האריסטוקרטיה, אשר קראה למסעות אימפריאליזם לאומי בנימוק שכך ייטב לכל, ובפרט למעמד הפועלים. האימפריאליזם החדש, אשר נשען על הרומנטיקה של שלהי המאה ה-19, שלהב את כל שכבות החברה ותרם להיווצרותם של גלי לאומיות עזים. עוד בתקופתם של פרידריך וילהלם הראשון ופרידריך הגדול הצליחה פרוסיה ליצור צבא חזק דיו, שאיים על יריבותיה (צרפת ואוסטריה), ואף הקנה לה שם עולמי כמעצמה רבת חשיבות בזירה הבינלאומית. אך בניגוד למעצמות שממערב לה, פרוסיה לא נהנתה מעוצמה רבה מחוץ לאירופה, ונעדרה מסורת קולוניאלית ממשית כזו של בריטניה, צרפת, הולנד וספרד.
האימפריאליסטים הגרמנים השתמשו בעובדה זו לצורך ביסוס תעמולתם. אחת מטענותיהם הייתה, למשל, כי מעמדה הבינלאומי של בריטניה הקנה לה יתרון כלכלי בלתי-הוגן בשווקים הבינלאומיים, דבר שמגביל את צמיחתה הכלכלית של גרמניה ומאיים על ביטחונה. מדינאים ותעשיינים רבים באירופה ביקשו להאיץ את חלוקתה הקולוניאלית של אפריקה ולתפוס קולוניות לפני שיהיה בהן צורך ממשי. הם הצדיקו בקשתם זו בטענה כי השווקים האירופיים עלולים להגיע למצב של עודף היצע, וכי היכולת להבטיח את הישרדותה הכלכלית של המדינה תלויה בזמינותם של שווקים זרים, אליהם ניתן יהיה לייצא את העודף.
לצד שיקולים כלכליים אלו, גם התמורות הגדולות במאזן הכוחות באירופה עמדו ביסודו של האימפריאליזם החדש והקלו על ההתפשטות המעצמתית הגרמנית מעבר לים. לאחר קריסת הסדר האירופי של קונגרס וינה, לא נתפס עוד האימפריאליזם כנחלתן הבלעדית של המעצמות המסורתיות, היינו צרפת ובריטניה. מדינות הלאום החדשות – גרמניה ואיטליה – שוב לא שקעו בסכסוכים פנימיים ויבשתיים, כפי שאירע פעמים רבות לפני המלחמה הפרנקו-פרוסית.
אף שביסמרק התנגד בעברו להרפתקאות חוץ-אירופיות, הוא הבין את ערכן של הקולוניות כערובות ל"שווקים חדשים עבור התעשייה הגרמנית, התפשטות המסחר, ותחום נוסף לפעילות, לציוויליזציה ולהון הגרמניים." גרמניה, שעברה תיעוש מהיר ושגודל הצי שלה הוכפל בין 1871 ל-1914, הלכה והסתמנה כאיום אסטרטגי על שוקיהן של יתר המעצמות. עם זאת, מאמציהם הקולוניאליים של הגרמנים באפריקה, שנפתחו רשמית בשנת 1884, לא הניבו הישגים טריטוריאליים גדולים כדוגמת אלה של צרפת ובריטניה, שנכנסו למירוץ לפניה.
האימפריה הקולוניאלית הגרמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האימפריה הקולוניאלית הגרמנית
האימפריה הגרמנית באפריקה כללה מושבות בדרום-מערב אפריקה, במערב אפריקה ובמזרח אפריקה. באזור האוקיינוס השקט כללה האימפריה את המושבות סמואה המערבית וגינאה החדשה הגרמנית, שאליה השתייכו מספר קבוצות איים וחלקו הצפון-מזרחי של האי הגדול גינאה החדשה. נוסף לכך החזיקו הגרמנים שטחי השפעה בסין.
בראשית המאה ה-20 דיכאה גרמניה מרידות של שבטים מקומיים בשתיים ממושבותיה, מרד המאג'י מאג'י במזרח אפריקה ומרד ההררו והנאמה בנמיביה. במהלך דיכוי המרד השמידה גרמניה במכוון חלק ניכר מבני העמים המורדים, מה שנחשב לאחד מהמקרים הראשונים של רצח עם במאה ה-20.
השאיפות הקולוניאליות הגרמניות (גם לגבי מרוקו), אשר הובילו בין היתר ליצירת צי-קרבי רב עוצמה, כמו גם החשש הבריטי הגובר מפני הכוח העולה באירופה, גרמו לבריטים לעמוד לצד צרפת עם החתימה על ההסכמה הלבבית (Entente Cordialle) בשנת 1904. עוד קודם לכן כוננו צרפת ורוסיה ברית חשאית ביניהן, שהייתה אנטי גרמנית במהותה.
לאחר ביסמרק
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה הגרמנית צמחה תחת הנהגתו של ביסמרק עד למותו של הקייזר וילהלם הראשון במרץ 1888. בשנה זו, המכונה "שנת שלושת הקיסרים" (Dreikaiserjahr בגרמנית). בנו של הקייזר, פרידריך השלישי, מת 99 ימים בלבד לאחר שהוכתר כקיסר. הדבר הביא להכתרתו של בנו הבכור של פרידריך, קייזר וילהלם השני, אשר פיטר את ביסמרק ממשרת הקנצלר במרץ 1890.
בגרמניה עצמה הלכה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והתעצמה, עד שהייתה לגדולה בעולם: בבחירות לרייכסטאג שנערכו בינואר 1912 גרפה כשליש מהמושבים. עם זאת, הממשלות הגרמניות באותה תקופה נותרו שמרניות ונשענו על תמיכתם של הליברלים והקתולים. גם לקייזר נודעה השפעה רבה על החלטותיהן.
מאזן הכוחות המעורער באירופה קרס לחלוטין עם החלטתה של אוסטריה, בת בריתה הקרובה של גרמניה מאז 1879, להכריז מלחמה על סרביה (יולי 1914) לאחר ההתנקשות ביורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, במהלך ביקורו בסרייבו. גרמניה תמכה בצעדיה של אוסטריה ואף העניקה לה "צ'ק פתוח" לפעול כפי שהיא רואה לנכון בסרביה. סרביה זכתה לתמיכתה של רוסיה, שכאמור הייתה בת בריתה של צרפת. לאחר שהחליטה ממשלת הצאר לבצע גיוס כללי של צבא רוסיה (במטרה לתקוף את אוסטריה ובת בריתה, גרמניה), הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה וצרפת, בבחינת "מלחמת מנע". יש לזכור, כי החשש מפני כיתור צרפתי-רוסי של האימפריה, שיביא למלחמה בשתי חזיתות, היה המרכיב הראשי בחרדת הביטחון הגרמנית כבר בעשורים הראשונים לקיומה.
אירועים אלה הביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. חרף הצלחות ראשוניות, גרמניה ובנות בריתה (הברית המשולשת) הקיזו דמן בקיפאון הצבאי של המלחמה, ובסופו של דבר נוצחו על ידי בריטניה, צרפת ורוסיה (ההסכמה המשולשת) שזכו לתגבורת מרשימה בשנת 1917 עם התערבותה של ארצות הברית לטובתן. הקייזר וילהלם השני גורש מהמדינה בנובמבר 1918 על ידי יסודות סוציאליסטים וקומוניסטים גרמניים, אשר ניסו אף הם (ינואר 1919) לתפוס את השלטון במדינה, ללא הועיל.
ביוני 1919 נחתם הסכם ורסאי, והמלחמה הסתיימה באופן רשמי. ההסכם נחתם באולם המראות בוורסאי, מקום ייסודו של "הרייך השני" כחמישים שנים קודם לכן. גרמניה איבדה שטחים רבים שהועברו לצרפת, לבלגיה ולאומה החדשה שהוקמה בעקבות המלחמה, פולין. כמו כן, מושבותיה באפריקה ובאוקיאניה נמסרו על ידי חבר הלאומים כשטחי מנדט למדינות המנצחות. בנוסף, גרמניה נדרשה ליטול אחריות לפרוץ המלחמה, וחויבה בשל כך לשלם פיצויי מלחמה גדולים למנצחות. נוסף לכך, נאסר עליה להקים כוח צבאי בן יותר ממאה אלף חיילים, כמו גם להחזיק בצי ובאווירייה. הסכם ורסאי גרם להתמרמרות קשה בקרב הציבור הגרמני, שתפס את החוזה כתכתיב דרקוני ובלתי הוגן. האידאולוגיה הנאצית מבית מדרשו של אדולף היטלר השכילה לנצל תסכול זה מאוחר יותר, באופן שהביא לקריסתה של רפובליקת ויימאר.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]את שלטונו האוטוריטרי של ביסמרק, כמו גם את תפיסותיו המסורתיות בדבר מיליטריזם והיררכיה, ניתן להבין על רקע העובדה שהמדינה הגרמנית הייתה צעירה מאוד, ושאיחודה היה במובנים רבים רופף; שהמעצמה השכנה מהמערב, צרפת, ניסתה לאורך מאות שנים לשמר את חולשתן ופילוגן של הנסיכויות הגרמניות; ושגרמניה הייתה פעם אחר פעם זירת למאבקים בין ממלכות ומדינות אירופיות, דבר שהיו לו השלכות שליליות מרחיקות לכת על אזורים רבים במדינה[דרוש מקור]. מנהיגים גרמנים בני דורו של ביסמרק עוד שימרו בזכרונם את המלחמות הנפוליוניות ואת ההשפלות הלאומיות שנחלה פרוסיה מידי מעצמות זרות. הם חשו, אפוא, כורח תפיסתי להימנע מהפגנת חולשה כלפי חוץ ופנים, ולכן נמנעו מקיום שלטון ליברלי[דרוש מקור].
מורשתו של ביסמרק, שצברה תאוצה בימיו של הקייזר המיליטריסטי וילהלם השני, תרמה להתפתחות התרבות הפוליטית הגרמנית שהצמיחה את הנאציזם. ביסמרק השתמש באסטרטגיה של דיכוי פלגים יריבים לצד עידוד מיליטריזם פרוסי. כתוצאה מכך, בגרמניה, כמו ביפן ובאיטליה, ניסיונות מאוחרים יותר לחולל מהפכות דמוקרטיות הביאו ליצירתם של משטרים דמוקרטיים בלתי יציבים ופגיעים (רפובליקת ויימאר, יפן בשנות העשרים ואיטליה מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד לעלייתו של מוסוליני בשנת 1922)[דרוש מקור]. הדמוקרטיות החוקתיות הללו לא השכילו להתמודד עם בעיות התקופה, ולא יכלו – או לא רצו – לחולל שינויים מבניים יסודיים בדפוסי הממשל ובתרבות הפוליטית[דרוש מקור].
נטיותיה המיליטריסטיות של גרמניה, כמו גם העובדה שאיחודה הושג "בדם וברזל", שימרו את הפן הדספוטי באופייה של המדינה, חרף ההתקדמות האדירה שחלה בתחומי המדע והתעשייה בעידן הרייך השני. כוחות הצבא שלה, שחונכו ברוח המיליטריזם הפרוסי – הערצת המלחמה וגילוי נאמנות בלתי מתפשרת כלפי המדינה, השליט והסדר החברתי – שמרו על נאמנותם העזה כלפי הקיסרים לבית הוהנצולרן. כמו כן, בעלי האדמות הגרמנים טיפחו תרבות מעמדית מובהקת, ופיתחו רעיונות בדבר עליונותו המושרשת של המעמד השליט, אף שהדבר היה במידה רבה מיושן לרוח המאה העשרים. הפקידות המלכותית היעילה בגרמניה אף היא תרמה לכך, בהציגה את אידיאל הצייתנות המוחלטת, ובהדגישה את כפיפותו של הפרט ואף של המעמד החברתי למוסד המדינה. רעיונות ואידיאלים אלו יפותחו מאוחר יותר לכדי דוקטרינות של עליונות גזעית. אפשר לסכם ולטעון כי ניצני המיליטריזם, הדספוטיזם ושנאת הזרים, שאפיינו את המשטר הנאצי שעלה בשנת 1933, נזרעו במידה רבה בתקופת האימפריה הגרמנית.
לאיחוד גרמניה נודעה השפעה משמעותית גם על מזרח אסיה. האיחוד הביסמרקי נתפס כמודל שיש לאמצו הן עבור המודרניזציה היעילה של יפן והן עבור המודרניזציה היעילה פחות של סין שהתפתחו בתחילת המאה ה-20. הקודקס האזרחי הגרמני אומץ כבסיס מערכות המשפט של יפן ושל הרפובליקה הסינית, ועודה משמשת כבסיס המשפטי של טאיוון.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תוצאות מלחמת העולם הראשונה
- היסטוריה של גרמניה
- האימפריה הרומית הקדושה, הידועה גם בתור הרייך הראשון
- גרמניה הנאצית, הידועה גם בתור הרייך השלישי
- האימפריה הקולוניאלית הגרמנית
- רפובליקת ויימאר
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]עודד היילברונר (עורך), "הרייך חסר המנוחה": הרייך הגרמני השני, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1997
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מפת האימפריה הגרמנית, 1871
עפרי אילני, כדי לנקות את המצפון (ולהסיר קללה) השיבו הגרמנים לטנזניה את השן של צ'יף מקוואווא, באתר הארץ, 4 במאי 2016- הקיסרות הגרמנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גרמניה, היסטוריה, 1871-1918, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ V. R. Berghahn, Imperial Germany, 1871–1914: Economy, Society, Culture, and Politics, 2005, עמ' 329–331
- ↑ Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich, 2003, עמ' 57
- ↑ Hans-Ulrich Wehler, The German Empire, 1871–1918, 1985, עמ' xv–xvi
- ↑ Marius B. Jansen, The Making of Modern Japan, 2000, עמ' 390–394
- ↑ Eric Hobsbawm, The Age of Empire: 1875–1914, 1987, עמ' 34–36
- ↑ Jonathan Steinberg, Bismarck: A Life, 2011, עמ' 217–260
- ↑ Jonathan Steinberg, Bismarck: A Life, 2011, עמ' 239–248
- ↑ Gordon A. Craig, Germany 1866–1945, 1978, עמ' 67–71
- ↑ עמוס אילון, רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר – 1743–1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004; עמ' 210
- ↑ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 212–213
| אימפריות קולוניאליות | |
|---|---|
|
| מלכים וקיסרים גרמניים | ||
|---|---|---|
| פרנקיה המזרחית (843–918) | לודוויג הגרמני (לודוויג השני) • קרלומן (אנ') • לודוויג הצעיר (לודוויג השלישי) • קרל השמן (קרל השלישי) • ארנולף • לודוויג הילד • קונראד הראשון |    |
| ממלכת גרמניה (919–962) | היינריך הצפר • אוטו הראשון | |
| האימפריה הרומית הקדושה (962–1806) | אוטו הראשון • אוטו השני • אוטו השלישי • היינריך השני • קונראד השני • היינריך השלישי • היינריך הרביעי • היינריך החמישי • לותאר השלישי • קונראד השלישי • פרידריך הראשון • היינריך השישי • פיליפ משוואביה • אוטו הרביעי • פרידריך השני • קונראד הרביעי • רודולף הראשון • אדולף • אלברכט הראשון • היינריך השביעי • לודוויג הרביעי • קרל הרביעי • ונצל • רופרכט • זיגיסמונד • אלברכט השני • פרידריך השלישי • מקסימיליאן הראשון • קרל החמישי • פרדיננד הראשון • מקסימיליאן השני • רודולף השני • מתיאס • פרדיננד השני • פרדיננד השלישי • לאופולד הראשון • יוזף הראשון • קרל השישי • קרל השביעי • פרנץ הראשון • יוזף השני • לאופולד השני • פרנץ השני | |
| הקונפדרציה של הריין (1806–1813) | נפוליאון בונפרטה | |
| הקונפדרציה הגרמנית (1815–1848) | פרנץ השני • פרדיננד הראשון • פרנץ יוזף הראשון | |
| הקונפדרציה הצפון-גרמנית (1867–1871) | וילהלם הראשון | |
| הקיסרות הגרמנית (1871–1918) | וילהלם הראשון • פרידריך השלישי • וילהלם השני | |
| פורטל גרמניה | ||
| היסטוריה של גרמניה | ||
|---|---|---|
| היסטוריה מוקדמת | שבטים גרמאניים • נדידת העמים • הממלכות הברבריות • האימפריה הפרנקית |  |
| גרמניה של ימי הביניים | פרנקיה המזרחית • ממלכת גרמניה • האימפריה הרומית הקדושה | |
| תחילת התקופה המודרנית | מדינות גרמניה במאה ה-18 • פרוסיה | |
| הדרך לאיחוד | הקונפדרציה של הריין • הקונפדרציה הגרמנית • אביב העמים בגרמניה • הקונפדרציה הצפון-גרמנית | |
| האיחוד והרייך הגרמני | הקיסרות הגרמנית • רפובליקת ויימאר • גרמניה הנאצית | |
| גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה | אזורי הכיבוש בגרמניה • גירוש גרמנים לאחר המלחמה • היסטוריה של גרמניה המזרחית • היסטוריה של גרמניה המערבית • בריחת המוחות מגרמניה המזרחית • הגבול בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית • חומת ברלין • איחוד גרמניה המחודש | |
| פורטל גרמניה | ||
