הקיסר גאו דזו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: תרגמת בהיקף רחב, תיעתוק שגוי מסינית, ניסוחים תמוהים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הקיסר גאו דזו של שושלת האן (סינית: 漢高祖; חי בין 256/247 לפנה"ס - 1 ביוני 195 לפנה"ס), אשר נולד בשם ליו באנג, הוא קיסר סין הראשון של שושלת האן ששלט בין השנים 202-195 לפנה"ס, ונמנה מהאחדים שייסדו שושלת קיסרית מרקע איכרי.[1]

הקיסר גָאו דְזוּ
漢高祖
לְיוֹ בָּאנְג מייסד שושלת האן המערבית
הקיסר גָאו דְזוּ של שושלת האן
לידה 256 לפנה"ס או 247 לפנה"ס
עיירת פאנג, מחוז פי ממלכת צ'ו
פטירה 1 ביוני 195 לפנה"ס (בן 60-61/51-52)
צ'אנגאן, שושלת האן
שם מלא ליו באנג
מדינה שושלת האן
מקום קבורה צ'אנגלינג, שיאניאנג, שאאנשי
עיסוק שליט עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג ראו קשרי שארות
שושלת האן
תואר קיסר סין
כינוי גאודזו
אב ליו טאיגונג
אם ליו או
צאצאים ראו קשרי שארות
יורש העצר ליו יינג
קיסר סין
28 בפברואר 202 לפנה"ס1 ביוני 195 לפנה"ס
(7 שנים ו-13 שבועות)
→ אין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי המיתוס של קיסרות האן, ליו באנג הוא צאצא של הקיסר המיתי יאו, אשר בתורו צאצא של הקיסר הצהוב.[2] התופעה הייתה שגורה בקרב האצולה הסינית העתיקה לטעון את קשרי השארות שלהם עם הקיסר הצהוב, כדי לטעון לגיטימיות שלטונית קדושה.[3][4]

ליו באנג נולד למשפחת איכרים בכפר פניו (枌榆社) ליד העיירה ז'ונגיאנג (中陽里) בתוך העיירה פאנג (丰邑) של מחוז פיי (沛郡) של מדינת צ'ו בשנים האחרונות של תקופת המדינות הלוחמות.[5] שמות הוריו לא תועדו, שנקראו במקום "ליו טאיגונג" (劉太公; מילולית "אדון ליו הזקן") ו"ליו או" (劉媪; "מילולית גברת ליו הזקנה"). על פי האגדה, לפני הולדת ליו באנג, אמו נכלאה תחת מבול ונאלצה לתפוס מחסה תחת גשר. באותו רגע, ברק הכה והשמיים החשיכו. אביו של ליו באנג הלך להביא את אשתו הביתה וראה דרקון מרחף מעליה. היא הרתה והולידה מאוחר יותר את ליו באנג.[6]

מאוחר יותר, ליו באנג הצעיר תואר כמוחצן, כריזמטי ועם אדיבות וצניעות בולטים. אולם, הוא נהנה מבטלה, נמנע מלקרוא, לא הביע כל עניין בחקלאות ועבודת כפיים ולעיתים תכופות התעמת מול החוק, מה שגרם לאביו לכנותו "פרחח קטן" בגין חייו העצלים. ליו באנג התעקש על חייו הבטלים ונתלה על משפחת אחיו בשביל מגורים ומזון. בעת התבגרותו, הוא נהיה לחבר טוב ושותף מגורים של אחד מהמשרתים לשעבר של האדון שינלינג, שנקרא ז'אנג אר (סינית: 張耳, מת ב-202 לפנה"ס), אשר באותו זמן היה שופט מחוז וואיחואנג.

לאחר שצ'ין כבשה את צ'ו, ז'אנג אר נכנס למחבוא, וליו באנג חזר לעיר מולדתו. הוא מאוחר הומלץ ומונה לשריף המקומי של ביתן סישוואי (泗水亭) במחוז פיי השכנה, שם עבד תחת הפיקח של ידידיו הקרובים שיאו חה וצ'או שן, אשר עזרו בלכפות על התנהגותו העבריינית. הוא אולם קשר קשרים קרובים עם רוב הפקידים המקומיים, וצבר לעצמו שם טוב במחוז. ליו באנג הועבר לבירה שיאניאנג לעבודת קורווה, ונתקל בקיסר הראשון בעת שסייר ברחבי הקיסרות.

לוו וואן, חבר עשיר ומשפיע בקרב האצולה של מחוז שאנפו, אשר לאחרונה עבר למחוז פיי, החל בהכנת משתה בשביל לערך את האליטה המקומית. שיאו חה, אשר היה אחראי בלעזור ללו וואן באיסוף המתנות של האורחים, הצהיר ש"מי שלא מביא מתנה בשווי אלף מטבעות יושב מחוץ לאולם". ליו באנג הלך לשם ללא כל כסף ואמר, "אני מציע עשרת אלפים מטבעות". לו וון התרשם מליו באנג כל כך עד שעמד באופן מיידי ואירך[דרושה הבהרה] אותו פנימה, אף על פי ששיאו חה אמר לו שליו באנג אינו רציני. לו וון שוחח עם ליו באנג, ואמר, "אני נהגתי לחזות בהצלחותם של אנשים אבל אף פעם לא ראיתי אישיות כל כך מיוחדת כמוך". הוא מאוחר יותר הציע את ביתו לו ז'י לנישואים עם ליו באנג. לאחר שהתחתנו, לו ז'י הולידה את ליו יינג (לימים הקיסר חווי) ואת ביתו (לימים הנסיכה יואן של לו).

ההתקוממות נגד שושלת צ'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקוממויות של שושלת צ'ין. מערכתו של ליו באנג מסומנת בסגול.

על ליו באנג הוטל המשימה של ליווי אסירים להר לי כדי לבנות את המואוזוליאום של הקיסר הראשון. כאשר כמה אסירים ברחו במהלך המסע, ליו באנג פחד על חייו משום שלתת לאסירים לברוח הוא עונש מוות לפי חוקי צ'ין. הוא נתן לשאר האסירים לברוח ונהפך למבוקש נמלט. חלק מהאסירים המשוחררים התרשמו עד שהצטרפו אליו מתוך יוזמתם.

לפי האגדה, הם נתקלו בפני נחש ענקי שהרג כמה אנשים עם נשיפתו הרעילה. ליו באנג, בעודו שיקור, קטל את הנחש בעישון הלילה ונתקל באישה זקנה שבוכה בצד הדרך בבוקר שלמחרת. כאשר אנשיו של ליו באנג שאלו אותה על מה היא בוכה, היא ענתה, "בני, בנו של הקיסר הלבן, נהרג על ידי בנו של הקיסר האדום." היא לאחר מכן נעלמה באופן מסתורי, אולם אנשיו של ליו באנג האמינו שדבריה מעידים על גורלו של ליו באנג להיות שליט בעתיד. האירוע הזה כונה "ההתקוממות של קטילת הנחש הלבן" (סינית: 斬白蛇起義).

ליו באנג, איור מעת האמן של שושלת צ'ינג שאנג-גואן ז'ואו 上官周 (1665-1749)

ליו באנג ואנשיו לקחו מחסה בהר מאנגדאנג (芒碭山; ביונגצ'אנג, שאנצ'יו, חנאן של היום) וחי כפושע במעוז שם. ליו באנג שמר על קשרים סודיים עם ידידיו הוותיקים כשיאו חה וצאו שן ממחוז פיי. בשנת 209 לפנה"ס, צ'ן שנג וו גואנג הסיטו את התקוממות דאדזהשיאנג להפלת שושלת צ'ין. השופט של מחוז פיי תהה אם להשתתף במרד, ולכן, בהמלצתם של שיאו חה וצאו שן, הוא שלח את פאן קוואי (מקורבו של ליו באנג) כדי להזמין את ליו ואת אנשיו בחזרה למחוז פיי למען ויתמכו בו. אולם, הוא שינה את דעתו מאוחר יותר ומנע מליו באנג להיכנס למחוז. הוא חשש פן שיאו חה וצאו שן יפתחו את השערים בשביל ליו באנג רק כדי שיהרוג אותם, אבל שיאו וצאו ברחו והצטרפו לליו. ליו באנג האזין לעצתו של שיאו חה והורה לאנשיו לכתוב מכתב, לעתפו על חץ, ולירות את החץ לתוך המחוז. במכתב, הוא העיץ באנשים לעזור להם. הם ענו לקריאתו בכך שהרגו את השופט וקיבלו את פני ליו באנג לתוף מחוז פיי. ליו באנג הכתיר את עצמו "הדוקס של פיי" (沛公) ונהיה ידוע לאחרים בעזרת התואר הזה.

ב-208 לפנה"ס, במלך שלטונו של צ'ין אר שי, צאצאיהם של המשפחות המלכותיות של מדינות יאן, ז'או, צ'י מדינת ווי לשעבר התקוממו נגד הקיסרות כדי להחזיר את מדינותיהם, שנכבשו על ידי מדינת צ'ין לפני שני עשורים. במדינת וו (ג'יאנגסו של היום), שיאנג ליאנג החל גם הוא בהתקוממות והציב את שיונג שין על כס השלטון של מדינת צ'ו לשעבר בתור "המלך חוואי המאוחר" (楚後懷王). ליו באנג הצטרף לשיאנג ליאנג ושירת בצ'ו באותו זמן. לאחר ששיאנג ליאנג מת בקרב דינגטאו, המלך חוואי השני שלך את אחיינו של שיאנג ליאנג שיאנג יו וסונג יי להוביל צבא כדי לתגבר את מדינת ז'או, שהותקפה על ידי כוחות צ'ין. ליו באנג קיבל את התואר "המרקיז של וואן" (武安侯) על ידי המלך ונפקד על להוביל צבא כדי לתקוף את צ'ין. המלך הבטיח למי שיכנס לגוואנז'נג (שממוקם בלב צ'ין) לקבל את התואר "המלך של גוואנז'ונג". ב-206 לפנה"ס, ליו באנג הביס את שיאנג יו במרוץ לגוואנז'ונג והגיע לשיאניאנג, הבירה של צ'ין. דזהיינג, השליט האחרון של צ'ין, נכנע לליו באנג ובכך הפיל את שושלת צ'ין. ליו באנג לאחר מכן הטיל פקודות נוקשות על אנשיו שאוסרות על הריגת אזרחים חפים מפשע ובזיזה של הערים הכבושות. שלום ויציבות הוחזרו לשיאניאנג בזמן שכוחותיו של ליו באנג הוצבו שם. שיאו חה הורה על כל המסמכים של הארמון של צ'ין ושל כל המוסדות הממשלתיים להיאסף ולהישלח בבטחה משם.[7]

התעמתות נגד צ'ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משתה בשערי חונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור מתקופת האן המזרחית המאוחרת (25–220 לספירה) על קבר

שיאנג יו לא היה מרוצה מכך שהובס במירוץ לגוואנז'ונג. בעצתם של יועצו פאן זנג (范增) וצאו וושאנג (曹無傷), שהוא מודיע ממחנה ליו באנג, שיאנג יו החליט לתון מלכודת ולהרוג את ליו באנג. הוא העמיד פנים שהוא מזמין את ליו באנג למשתה, אולם בחשאי תכנן לרצוח את ליו בזמן המשתה. אבל, דודו של שיאנג יו, שיאנג בו, שהוא חבר קרוב של האסטרטג של ליו באנג ז'אנג ליאנג, הצליח לשכנע את אחיינו לא להורות על הוצאתו הוצאתו להורג של ליו באנג בזמן המשתה. כשהוא מעוצבן מהססנותו של שיאנג יו, פאן זנג הורה לבן דודו של שיאנג יו שיאנג ז'ואנג להעמיד פנים שהוא מבצע ריקוד חרבות ולהשתמש בהזדמנות הזאת להרוג את ליו באנג, אך שיאנג בו התנדב להצטרף לריקוד ולחסום את אחיינו כל פעם שהוא הניף בחרבו לכיוון ליו באנג.

ציור של ארמון אפאנג

כשהוא ראה שליו באנג נמצא בסכנת חיים, ז'אנג ליאנג התגנב החוצה וזימן את גיסו של ליו באנג ושומר ראשו פאן קוואי, אשר התפרץ למסיבה בשריון מלא והטיח בשיאנג יו על מזימתו. בהיותו מובח בהאשמתו של פאן קוואי, שיאנג יו הורה על להפסיק את ריקוד החרבות ותגמל את פאן קוואי על אמיצותו. ליו באנג לאחר מכן העמיד פנים שהוא הולך לנצפנות והשתמש בהזדמנות לברוח ממחנה שיאנג יו ללא שישימו לב. הוא וכוחותיו לאחר מכן ברחו לשיאניאנג, שם הם בזזו את העיר ושרפו את ארמון אפאנג.

רשומות ההיסטוריון מציינות אירוע במהלך הקונפליקט הזה, אשר נשמט מהביוגרפיה של הקיסר עצמו אך נמצא בביוגרפיה של שיאנג יו, שבה הוא דחף את ילדיו לתוך העגלה כדי להציט אותה מתוך ניסיון נועש לברוח במקרה ויירדף על ידי אנשיו של שיאנג יו.[8]

הכיבוש של שלישיית צ'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שכבש את שיאניאנג, שיאנג יו הכתיר את עצמו "המלך-הגמון של צ'ו המערבית" ופיצל את קיסרות צ'ין לשעבר לשמונה עשר ממלכות. אזור גוואנז'ונג, שהיה חלק מהבטחתו של ליו באנג למלך חוואי השני, ניתן לשיאנג יו על ידי שלושה גנרלים לשעבר של שושלת צ'ין - ז'אנג חאן, סה-מא שין ודונג יי. ליו באנג עבר לחאנז'ונג הנידח באזור בא-שו (בסצ'ואן של היום) וקיבל את התואר "המלך של האן" (漢王). כאשר התפרץ מרד בממלכת צ'י ב-206 לפנה"ס, שיאנג יו עזב את צ'ו המערבית כדי לדכא את המרד. ליו באנג ניצל את ההזדמנות לפלוש ולכבוש את גוואנז'ונג ואחר כך לתקוף מספר אזורים של צ'ו, הכוללים את הבירה פאנגצ'אנג (彭城; שוז'ואו, ג'יאנגסו של היום).

קרב גאישיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 202-206 לפנה"ס, ליו באנג התמודד מול שיאנג יו במאבק כוחות - אשר נודע היסטורית כעימות צ'ו-האן - על השליטה של סין, כשבו זמנית הוא תוקף ומכניע ממלכות אחרות. ב-203 לפנה"ס, שיאנג יו וליו באנג הגיעו להסכם, שנודע בשם הסכם מיצר חונג, שהפריד בין את סין בין מזרח למערב לאורך מיצר חונג תחת צ'ו והאן בהתאם. מספר חודשים מאוחר יותר, ליו באנג הפר את ההסכם ותקף את שיאנג יו שוב. ב-202 לפנה"ס, שיאנג יו הפסיד לליו באנג בקרב גאישיה, שם שיאנג יו התאבד. לאחר כניעת צ'ו להאן, ליו באנג הצליח לשלוט על רוב סין.[6]

ייסוד שושלת האן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-202 לפנה"ס, ליו באנג הוכתר כקיסר עם תמיכת נתיניו אף על פי שהביע הסתייגות לקחת את הכס. הוא קרה לשושלת "האן", והוא נודע היסטורית כ"קיסר גאודזו" או "הקיסר גאו". הוא ייסד הבירה צ'אנג-אן (שמאוחר יותר הועבר לוו-יאנג)[9]והגדיר את אשתו הרשמית לו ז'י כקיסרית ובנם ליו יינג כיורש עצר.

בשנה שלאחר מכן, הקיסר גאודזו רצה לתגמל את נתיניו אשר תרמו להיווסדות קייסרות האן, אבל התהליך נמשך כשנה מפני שהם לא הסכימו על חלוקת הפרסים. הקיסר חשב שהתרומה של שיאו חה הייתה הכי גדולה, ולכן העניק לו את התואר "המרקיז של זאן" ונתן לו את הכמות הגדולה ביותר של מזון. אחרים הביאו התנגדות מפני שהם חשבו ששיאו חה לא היה מעורב ישירות בקרבות, ולכן תרומתו לא אמורה להיות הכי משמעותית. הקיסר הגיב ששיאו אמור לקבל את התרומה הכי משמעותית מפני שהו תכנן את כל האסטרטגיה של המלחמה נגד שיאנג יו. הוא קרא לצאו שן כמי שנתן את התרומה הכי משמעותית בקרב ולכן תגמל אותו בהתאם.[7]

ציור של הקיסר גאו של האן (ליו באנג) מאלבום של המאה ה-18 של שושלת צ'ינג של קייסרי סין.

שלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפחתת מיסים וקורווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר גאודזו פירק את צבאותיו והרשה לחיילים לחזור לבתיהם. הוא העביר פקודה שבה כל האנשים שנשארו בגואנז'ונג יהיהו פטורים ממס וקורווה לשתים עשרה שנים בעוד אילו שחזרו לאזורי מולדיתם יהיו פטורים לשש שנים, ולשלטון המרכזי הוא נתן פתור של שנה. הוא גם נתן חופש לכל אלו שהשתעבדו כדי להימנע מרעב בזמן המלחמות. ב-195 לפנה"ס, הקיסר העביר שני צווים: בראשון הוא העביר באופן רשמי את ההורדה במיסים ובקורווה; ובשני הוא הגדיר סדרה של מנחות שישולמו על ידי מלכי החסות לכס הקיסרי בחודש העשירי של כל שנה. את מס הקרקעות על התפוקה החקלאית הוא הוריד לשער של חמישית מתוצר היבולים. הוא כמו כן הפריט את הטבעת המטבעות.

דגש על קונפוציאניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימיו המוקדמים, הקיסר גאודזו סלד מלקרוא וגינה את הקונפוציאניזם. לאחר שנהיה לקיסר, הוא שמר על השקפותיו בנוגע לקונפוציאניזם כפי שהוא נהג עד שנפגש עם המלומד לו ג'יה (או לו גו). לו גו כתב ספר באורך של שנים-עשר כרכים המכונה שיניו (新語), שם קידם את התועלת של שלטון לפי מוסר על פני השימוש בחוקי ענישה (כפי שהיה תחת שושלת צ'ין). לו גו קרא כל כרך לקיסר לאחר שסיים לכתוב אותו. הקיסר התרשם למדי, ותחתיו הקונפוציאניזם פרח והחליף את הלגליזם של צ'ין כאידאולוגיה המדינית. מלומדים קונפוציאנים, ולו גו ביניהם, גויסו לשרת את שלטון. הקיסר החל גם ברפורמה חוקית של הקלה בחלק מהחוקים שירשו משלטון צ'ין והפחתה בחומרה של חלק מהעונשים. ב-196 לפנה"ס, לאחר שדיכא את המרידה של יינג בו, הוא עבר בשאנדונג, ארץ מולדתו של קונפוציוס, והכין באופן אישי טקס כדי לחלוק כבוד לפילוסוף.[10]

מחלוקת על הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו המאוחרים, הקיסר גאודזו העדיף את הפילגש צ'י על פני הקיסרית לו ז'י. הוא חשב שליו יינג, היורש הגלוי (שנולד לקיסרית), חלש מידי מכדי להיות שליט. לכן, הוא התכוון להחליף את ליו יינג עם בנו האחר, ליו רויי, אשר נולד לפילג צ'י. לו ז'י נהייתה מודאגת, ולכן ביקשה מז'אנג ליאנג לעזור לה לשמור על עמדת בנה. ז'אנג ליאנג המליץ על ארבעה חכמים מתבודדים, "רביעיית חאו של הר שאנג", כדי לעזור לליו יינג.

ב-195 לפנה"ס, כאשר בריאותו של הקיסר גאודזו הדרדר, הוא רצה אפילו עוד יותר שליו יינג יוחלף על ידי ליו רויי כיורש העצר. ז'אנג ליאנג נישה לשכנע אותו אחרת, אבל הקיסר התעלם, ולכן הוא פרש בגין מחלה. שוסוון טונג (המורה של יורש העצר) וז'ואו צ'אנג התנגדו גם הם להחלטתו של הקיסר להחליף את ליו יינג עם ליו רויי. ז'ואו צ'אנג אמר, "אני לא מנוסה בריבים, אבל אני יודע שאין הדבר צודק. אם הוד מעלתך תדיח את יורש העצר, אני לא אעקוב אחרי פקודותיך יותר". ז'ואו צ'אנג דיבר באופן מוחצן אך סבל מגימגום, אשר גרם לדבריו להיראות כמשעשעים בפני הקיסר, שצחק לכך בתגובה. לאחר מכן, רביעיית חאו של הר שאנג הופיעו בחצר הקיסר. הקיסר גאודזו הופתע מלראות אותם משום שלפני כן הם סירבו להשתתף בשירות האזרחי כאשר הוזמנו. ארבעת האנשים הבטיחו לעזור לליו יינג בעתיד אם הוא יישאר יורש העצר. הקיסר שמח לשמוע שליו יינג קיבל את תמיכתם ולכן הוא זנח את הרעיון להחליף יורשים.[11]

מערכות צבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שייסד את שושלת האן, הקיסר גאודזו מינה נסיכים ומלכי חסות שיעזרו לו לנהל את קיסרות האן ולתת לכל אחד מהם חלקת אדמה. היו מספר מלכי חסות שלא היו קשורים למשפחה הקיסרית: זאנג טו, מלך יאן; האאן שין, מלך האאן; האן שין, מלך צ'ו; פאנג יוה, מלך ליאנג; יינג בו, מלך חואינאן; ז'אנג אר, מלך ז'או; וו רוי, מלך צ'אנגשה. אולם, מאוחר יותר, הקיסר דאג שמלכי החסות ימרדו נגדו מפני שאין להם שום קשרי דם איתו. האן שין ופאנג ופאנג יוה הואשמו אשמות כוזבות על בגידה, נעצרו, והוצאו להורג עם כל משפחותיהם. יינג בו וזאנג טו מרדו נגדו אולם הם הובסו ונהרגו. רק וו רוי וז'אנג אר נשארו.

השיונגנו מצפון נשארו איום מאז שושלת צ'ין. צ'ין שי חואנג שלך את הגנרל מאנג טיין לפקח על ההגנה של הגבול הצפוני ולבנות את החומה הגדולה כדי להדוף את הפולשים. מאנג טיין הצליח להרתיע את השיונגנו מלהתקדם מעבר לגבול. אולם, לאחר ששולת צ'ין קרסה, השיונגנו לקחו את ההזדמנות להתקדם דרומה ולפשוט על הגבול שוב פעם. ב-201 לפנה"ס, האאן שין הובס על ידי המנהיג של השיונגנו, מודו. בשנה שלאחר מכן, הקיסר גאודזו הוביל צבא לתקוף את השיונגנו אולם הוא הוקף ונלכד על ידי האויב בקרב באידאנג. לפי עצתו של צ'ן פינג, הקיסר שיחד את אשתו של מודו עם מתנות והורה לה לבקש מבעלה להסיג את כוחותיו, מה שמודו אכן עשה. בחוזרו לבירה, הקיסר גאודזו הורה על מדיניות חהצ'ין, שבה נשים אצילות ישלחו להינשא לשליטי השיונגנו וישלמו את המנחות השנתיות שלהם לשיונגנו בתמורה לשלום בין קיסרות האן והשיונגנו.[7]

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אנגלינג (長陵), מקום קבורתו של הקיסר גאודזו בשיאניאנג, שאנשי

הקיסר נפצע על ידי חץ תועה במערכה נגד יינג בו. הוא נהיה חולה באופן חמור ונשאר במגוריו הפנימיים למשך תקופה ארוכה והורה על שומריו למנוע כניסה לכל מי שירצה לבקרו. לאחר כמה ימים, פאן קוואי התפרץ לתוך חדרו וראה את הקיסר עם נתיניו מאחוריו. הם ראו את הקיסר גאודזו שוכב על המיטה תחת טיפולם של הסריסים. מצבו הבריאותי של הקיסר החמיר מאוחר יותר והקיסרית שכרה רופא מפורסם שיטפל בו. כאשר הקיסר שאל על מצבו, הרופא אמר שאפשר לרפא את המחלה, אבל הקיסר הטיח ברופא וסירב להמשיך את הטיפול, והרופא נשלח משם. לפני מותו, הקיסר אמר שצאו שן יכול להחליף את שיאו חה לאחר ששיאו ימות, ושוואנג לינג יכול להחליף את צאו שן. הוא גם אמר שוואנג לינג יכול להיות צעיר מידי מכדי לעשות את חובותיו, ולכן צ'ן פינג יכול לעזור לוואנג, אך צ'ן גם הוא התאים לקחת את האחריות של השר בעצמו. הוא מינה את ז'ואו בו כמועמד אפשרי בשביל התפקיד של המפקד העליון. הוא מת בארמון צ'אנגלה ב-1 ביוני 195 לפנה"ס, והוחלף על ידי ליו יינג, שלימים יהיה ידוע בשם הקיסר חווי.[7]

קשרי שארות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הורים:
    • ליו טואן, הקיסר הפורש (太上皇帝 劉煓; בין 271-197 לפנה"ס)
    • הקיסרים ז'אולינג, משפחת וואנג (昭靈皇后 王氏), שם פרטי חאנשי (含始)
  • נשים וצאצאים:
    1. הקיסרית גאו ממשפחת לו (高後 呂氏; בין 241-180 לפנה"ס), שם פרטי ז'י (雉)
      1. הנסיכה לויואן (魯元公主; מתה ב-187 לפנה"ס)
      2. ליו יינג, הקיסר שיאוחווי (孝惠皇帝 劉盈; בין 210-188 לפנה"ס)
    2. הקיסרית גאו, משפחת בו (高皇后 薄氏; מתה ב-155 לפנה"ס)
      1. ליו חנג, הקיסר שיאוון (孝文皇帝 劉恆; בין 203-157 לפנה"ס)
    3. פורן, משפחת צאו (夫人 曹氏)
      1. ליו פיי, הנסיך צ'ידאוחווי (齊悼惠王 劉肥; בין 221-189 לפנה"ס)
    4. פורן, משפחת צ'י
      1. ליו רויי, נסיך ז'אויין (趙隱王 劉如意; בין 208-194 לפנה"ס)
    5. גברת ממשפחת ז'או (趙氏; מתה ב-198 לפנה"ס)
      1. ליו צ'אנג, הנסיך חוואינאנלי (淮南厲王 劉長; בין 199-174 לפנה"ס)
    6. לא ידוע
      1. ליו חווי, הנסיך ז'אוגונג (趙共王 劉恢; מת ב-181 לפנה"ס)
      2. ליו יואו, הנסיך ז'אויואו (趙幽王 劉友; מת ב-181 לפנה"ס)
      3. ליואו ג'יאן, הנסיך יאנלינג (燕靈王 劉建; מת ב-181 לפנה"ס)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Needham, Joseph (1986). Science and Civilization in China: Volume 4, Part 2. Taipei: Caves Books, Ltd.
  • Sima Qian. Records of the Grand Historian, Volume 8.
  • Ban Gu et al. Book of Han, Volume 1.
  • Hing Ming Hung The Road to the Throne: How Liu Bang Founded China's Han Dynasty
  • Patricia Ebrey, Cambridge Illustrated History - China, Second edition, Chapter 3: The creation of the Bureaucratic Empire: The Qin and Han Dynasties

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הקיסר גאו דזו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gaozu | emperor of Han dynasty, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  2. ^ Patricia Ebrey, Women and the Family in Chinese History, Routledge, 2003-09-02. (באנגלית)
  3. ^ The encyclopedia of Taoism, Volume 1, Routledge, 2011, עמ' 505
  4. ^ Heritage of China: Contemporary Perspectives on Chinese Civilization, עריכה: Paul S. Ropp, לונדון, אנגליה: University of California Press, 1990, פרק The Evolution of Government in China, עמ' 64,ISBN 0-520-6441-0
  5. ^ 李祖德, 刘邦祭祖考——兼论春秋战国以来的社会变革, 中国史研究 [Journal of Chinese Historical Studies]. CNKI. 34 (3), עמ' 11-58
  6. ^ 6.0 6.1 Robert Eno, The Rise of the Han, History G380
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Hung, Hing Ming, The Road to the Throne : How Liu Bang Founded China's Han Dynasty, New York: Algora Publishing, 2011, ISBN 978-0-87586-837-0
  8. ^ סה-מה צ'יין, רשומות ההיסטוריון, עריכה: ברטון ווטסון, Columbia University Press, 1958, עמ' 95-98
  9. ^ Twitchett, Denis;Loewe, Michael, The Cambridge History of China, Cambridge University Press: Cambridge, 1986, פרק The Former Han Dynasty, כרך Volume I: the Ch'in and Han Empires, 221 B.C. – A.D. 220, עמ' 103-222, ISBN 978-0-521-24327-8
  10. ^ Tu Wei-Ming, Heritage of China: Contemporary Perspectives on Chinese Civilization, עריכה: Paul S. Ropp, לונדון, אנגליה: University of California Press, 1990, פרק The Confucian Tradition, עמ' 122-125,ISBN 0-520-6441-0
  11. ^ ז'י ין ז'אן, Hsun Yueh and the Mind of Late Han China: A Translation of the SHEN-CHIEN, Princeton University Press, 14 July 2014, עמ' 171, ISBN 978-1-4008-5348-9