הקצאת מקום להתפנות מחוץ למחנה
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ג |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת ברכות, דף כ"ה, עמוד א' |
| משנה תורה | הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה י"ד |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קצ"ב סמ"ג, עשה קי"ט ספר החינוך, מצווה תקס"ו |
  | |
הקצאת מקום להתפנות מחוץ למחנה היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה יש לקבוע מקום ייעודי מחוץ למחנה צבאי לעשיית צרכים, על מנת לשמור על ניקיון וקדושת המחנה. ממצווה זו למדו חז"ל שיש להיזהר מאמירת דברים שבקדושה ולהרהר בדברי תורה בסמוך לצרכים.
מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשעת מלחמה התורה מצווה להימנע מדברים רעים, ולשמור על טהרה, קדושה ונקיות:
כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ - וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה - וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ - וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ
המילה 'יד' המופיעה בציווי פירושה מקום.[1][2] כלומר אסור שכל אחד יעשה את צרכיו בכל מקום, אלא צריך להיות מקום מוגדר מחוץ למחנה שבו עושים צרכים.
הרמב"ם וספר החינוך מונים מצווה זו בנפרד ממצוות התקנת יתד לכיסוי הצואה.[3] רבי משה מקוצי, לעומתם, מונה שני ציווים אלו כמצוות עשה אחת.[4]
טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטעם המופיע כבר במקרא הוא שה' "מתהלך במחנה", ואם במחנה יהיה פגם כמו "ערוות דבר" ה' עלול לעזוב את המחנה ולא לסייע לצבא של ישראל במלחמתו.
ספר החינוך מנמק את הקדושה המיוחדת שיש במחנה בכך שהחיילים היוצאים לקרב הם צדיקים ביותר. הסבר זה מושתת על ההגדרה של רבי יוסי הגלילי לפטור ממלחמה שניתן למי שירא ורך לבב: ”ירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו” (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ה'). כלומר: כל מי שהיו לו עבירות קיבל פטור מהקרב, ורק הצדיקים ביותר נשארו, ולכן מן הראוי שינהגו בקדושה ובנקיות מוגברת.[5] בדומה לכך, חז"ל למדו מציווי זה שאין לומר דברים שבקדושה או להרהר בדברי תורה בסמוך לצואה, וניתן להבין מכך שלדעתם המצווה מבוססת על כך שבמחנה צבאי של ישראל כל הזמן עוסקים בתורה ובדברים שבקדושה, ולכן צריך שלא יעשו בו צרכים.[6]
הרמב"ם וספר החינוך מסבירים בנוסף שמטרת המצווה להבדיל בין אופיו של מחנה צבאי ישראלי לבין מחנה צבאי הנהוג באומות העולם. בצבא רגיל החיילים עושים את צורכיהם בכל מקום ובין מקומות השינה, ואילו אצל עם ישראל הצרכים נעשים מחוץ למחנה. ויש בכך שבח לעם ישראל, כיוון ששליחים של אומות העולם המבקרים במחנה הצבאי יראו את הניקיון ויתפעלו ממנו.[3]
דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חז"ל למדו מהמצוות הקשורות לנקיון וקדושת המחנה כי ככלל אסור לומר דברים שבקדושה או להרהר בדברי תורה בסמוך לצרכים, ולכן התורה ציוותה שבמחנה לא יהיו בכלל צרכים.[7] הרשב"ץ הבין שאין הבדל מהותי בין מחנה צבאי למקום אחר, אלא זו דוגמה בלבד לכך שיש להרחיק את עשיית הצרכים ממקום עיסוקיהם של ישראל, כיוון שהם מהרהרים בתורה תמיד. לעומת זאת, רבנו יונה הבין שבמחנה יש קדושה עצמית אפילו בלי שאומרים בו דברים שבקדושה או מהרהרים בדברי תורה, ולכן דינו חמור יותר והתורה מצווה לשמור בו על ניקיון הרמטי.[8] גם מהרמב"ם ורבי אליעזר ממיץ משמע שמדובר במצווה מיוחדת למחנה צבאי.[9]
לדעת הרמב"ם המצווה לא תלויה בכך שארון הברית נמצא במחנה, אלא במחנה עצמו יש קדושה שצריך לשמור עליה.[10] לעומתו, רבי אליעזר ממיץ סובר שהמצווה מדברת על מחנה בו נוכח ארון הברית, וכפי שכתוב: ”כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ו).[11]
כתב ספר החינוך שהמצווה נוהגת דווקא בזכרים ולא בנקבות, כיוון שהזכרים הם אלו שנלחמים.[12]
ספר החינוך כתב שהמצווה נוהגת רק בזמן שבית המקדש קיים.[12] אמנם, הרב אלישיב כתב שכנראה החינוך סובר כמו רבי אליעזר ממיץ שהמצווה תלויה בנוכחות של ארון, אך הרמב"ם חולק על כך כאמור, ולכן המצווה רלוונטית גם בימינו.[13]
ממקורות שונים משמע שמצווה זו נוהגת דווקא במחנה של מלחמת רשות,[14] ולפי זה במחנה של מלחמת מצווה אין חובה להקצות מקום לעשיית צרכים. אמנם מהרמב"ם משמע שמצווה זו רלוונטית גם במלחמת מצווה, וכך פסקו בעל ה'חסדי דוד' והרב אלישיב.[13]
כתב הרב אלישיב שמצווה זו מוטלת על הציבור ולא על היחיד, ואם לא נקבעו נהלים על ידי המפקדים ולכן רוב החיילים עושים את צורכיהם בתוך המחנה ובכל מקום - ניתן להקל בשעת הדחק ולהטיל שתן בתוך המחנה.[13]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כך למדו חז"ל והפרשנים על פי ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק י"ב
- ^ ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רנז
- ^ 1 2 ספר המצוות, עשה קצ"ב; ספר החינוך, מצווה תקס"ו
- ^ סמ"ג עשה קיט – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ ספר החינוך, מצווה תקס"ו
- ^ ועיין להלן במחלוקת הרשב"ץ ורבנו יונה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה, עמוד א'
- ^ דעותיהם הובאו בספר חרדים מצוות עשה פרק א
- ^ מכך שציינו שמדובר במחנה. הרמב"ם אף שיבץ הלכה זו בהלכות מלכים ומלחמותיהם.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה ט"ו
- ^ ספר יראים סימן תלב
- ^ 1 2 ספר החינוך, מצווה תקס"ו
- ^ 1 2 3 קובץ תשובות הרב אלישיב חלק א סימן רמג
- ^ כך עולה מהתוספתא במגילה פרק ג הלכה טו, וכן מטעמו של ספר החינוך שמושתת על דין הירא ורך הלבב שפטור ממלחמת רשות