הקרב על פראג
 | ||||||||||||||||||
| המערכה בדרום-מרכז אירופה 1944-1945 | ||||||||||||||||||
| מערכה: הזירה האירופאית | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 6 במאי 1945 – 11 במאי 1945 (6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | הקרב על ברלין | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב אוג'ק | |||||||||||||||||
| מקום | צ'כיה של ימינו | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לברית המועצות | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב על פראג היה הקרב הגדול האחרון במלחמת העולם השנייה בחזית האירופאית. הקרב התנהל בין 6 במאי - 11 במאי 1945 והוא נמשך גם לאחר כניעת גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945.
במהלך הקרב שוחררה העיר פראג מידי הגרמנים וכל חיילי קבוצת ארמיות מרכז נהרגו או נשבו.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחויות פוליטיות וצבאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד תחילת מאי 1945, גרמניה הובסה באופן מכריע על ידי הקואליציה של בעלות הברית המערביות וברית המועצות. בירת גרמניה, ברלין, עמדה על סף כניעה נוכח מתקפה סובייטית מסיבית וחלקה הגדול של גרמניה נכבש.
עם זאת, בדרום מזרח גרמניה, בחלקים מאוסטריה וצ'כוסלובקיה, עדיין היו יחידות גדולות של חיילים גרמנים פעילים של קבוצת ארמיות מרכז ושרידי קבוצת ארמיות אוסטמארק. ב-2 במאי 1945, הורה הגנרל אלפרד יודל, ראש המטה של ה-OKW לכוחות הגרמנים להימנע מלהיתפס על ידי רוסיה ולאפשר משא ומתן נפרד עם בעלות הברית המערביות. שרידי הכוחות הגרמניים המשיכו להתנגד לחזיתות האוקראיניות הרביעית והראשונה של ברית המועצות תוך קבלת שביתת נשק בחזית המערבית בלבד.
המשטר הנאצי ראה בצ'כוסלובקיה ובאזורים השכנים את המעוז האחרון שלהם במקרה שברלין נפלה. לכן, ב-1945 הם ריכזו באזור יחידות צבאיות רבות עוצמה, כולל רכיבים של ארמיית הפאנצר אס אס השישית, ארמיות הפאנצר הראשונה והרביעית, והארמיות ה-7, ה-8 וה-17. אלפרד יודל הורה למשטר הנאצי המקומי להכין מבנים מבוצרים רבים שיוכלו לשמש משרדים לממשלה הנאצית החדשה ולפיקוד העליון הגרמני.
מ-30 באפריל ל-1 במאי הודיע ברדיו בפראג קרל הרמן פרנק, גנרל הואפן אס אס וגנרל המשטרה, שאם יפרוץ מרד בעיר יהיה "מרחץ דמים". המצב בפראג היה לא יציב. פרנק ידע שמספר חזיתות של הצבא האדום מתקדמות לעבר פראג. מלבד זאת, הוא נאלץ להתמודד עם אוכלוסיית העיר שרצתה להשתחרר מעול הכיבוש.
במקביל, שתי דיוויזיות של צבא השחרור הרוסי (KONR) הגיעו לסביבת פראג. דיוויזיית KONR ה-1 חנתה מצפון לעיר בעוד שהדיוויזיה KONR ה-2 תפסה עמדות מדרום לעיר. לכאורה הן היו בעלות ברית עם הגרמנים, אך נאמנותם של כוחות KONR תתגלה כמשתנה בהתאם למצב שעמם הם התמודדו.
בצד בעלות הברית, גם וינסטון צ'רצ'יל וגם יוסיף סטלין ראו בפראג פרס משמעותי, שתפיסתו יכולה להשפיע באופן משמעותי על המבנה הפוליטי של צ'כוסלובקיה שלאחר המלחמה. ב-1 במאי 1945, לפני שברלין הוכנעה, הוציא סטלין צווים שהורו לחזית הבלארוסית הראשונה להקל על החזית האוקראינית הראשונה באזור ברלין, כך שהאחרונה תוכל להתאגד דרומה לאורך נהר המולדה ולעלות על פראג. החזית האוקראינית השנייה קיבלה גם פקודות ב-2 במאי לעלות על פראג מדרום מזרח. סטלין היה נחוש בדעתו שהצבא הסובייטי יהיה נוכח במערב צ'כוסלובקיה כאשר החיילים הגרמנים שם ייכנעו לבסוף.
שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
השטח שעליו נאלצו הסובייטים להתקדם היה מגוון, אך ברובו הררי ומיוער. נתיבי ההתקדמות של החזיתות האוקראיניות ה-1 וה-4 היו מאונכים לכיוון הרכסים בעוד שהחזית האוקראינית השנייה הצליחה לנוע בנתיב פחות מפרך באזורים נמוכים יותר שהובילו לפראג. במיוחד נאלצה החזית האוקראינית הראשונה לחצות את הרי האורה כדי להתקדם לפראג מהאזור שמצפון לדרזדן ולבאוצן. מכשול השטח הצבאי המשמעותי הנוסף היה אזורים עירוניים, שהשניים הגדולים שבהם היו דרזדן ופראג עצמה.
פריסת הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
עם כוחות סובייטים ואמריקאים שלחצו פנימה מכל עבר, הפריסה של קבוצת ארמיות מרכז דמתה לפרסה בין האזורים ההיסטוריים של בוהמיה ומוראביה. ממערב, הארמייה השביעית (לשעבר חלק מקבוצת ארמיות G) נדחקה מזרחה על ידי פעולות של קבוצת הארמיות השישית האמריקאית והוכפפה לקבוצת ארמיות מרכז. הארמייה השביעית נפרסה בערך לאורך ציר צפון-דרום במערב צ'כוסלובקיה. מלבד דיוויזיית פאנצר אחת ודיוויזיית פולקסגרנדיר אחת, לארמייה ה-7 היו רק עוד ארבע "דיוויזיות", ששתיים מהן נקראו קבוצות קרב (שולצה ובניקה) ואילו השתיים האחרות היו יחידות תחלופה שגויסו ללחימה וכללו צוותי בתי ספר צבאיים וחניכים.
מצפון מזרח לפראג ומצפון לדרזדן ולבאוצן, ארמיית הפאנצר הרביעית הגנה לאורך חזית שחלפה מעט לדרום מזרח. לארמיית הפאנצר הרביעית היו חמש דיוויזיות פאנצר או ממוכנות וכן 13 דיוויזיות או קבוצות קרב אחרות. יתר על כן, ארמיית הפאנצר הרביעית ניצחה זה עתה בקרב באוצן, וגרמה נזק לארמיות הסובייטית ה-52 והפולנית השנייה.
באגף הימני (המזרחי) של ארמיית הפאנצר הרביעית הייתה הארמייה ה-17. הארמייה ה-17 מנתה 11 דיוויזיות, בהן דיוויזיית פאנצר אחת ודיוויזיה ממונעת אחת. הדיוויזיות אורגנו בשלושה קורפוסים ונפרסו בקשת שהחלה כ-40 קילומטרים מערבה מברסלאו והובילה לדרום מזרח בסביבת אוסטרבה.
מכאן התקדמה החזית לדרום מזרח לאולומואוץ, שם נפרסה ארמיית הפאנצר הראשונה, כולל מבלט שבלט מזרחה סביב אולומואוץ. ארמיית הפאנצר הראשונה הוגדלה עם שש דיוויזיות פאנצר או ממונעות בנוסף ל-19 אחרות שאורגנו בחמישה קורפוסים; חמש דיוויזיות היו בשליטה ישירה של מפקדת הארמייה.
בדרום מוראביה, הארמייה השמינית של קבוצת ארמיות אוסטמארק נפרסה בחזית המובילה לדרום-מערב לאוסטריה, שם נפגש האגף הימני שלה עם ארמיית הפאנצר אס אס השישית באזור מצפון וממערב לווינה. הארמייה השמינית כללה דיוויזיית פאנצר ודיוויזיה ממונעת, כמו גם שש דיוויזיות נוספות.
מול חלק מהארמיות הגרמניות הפאנצר ה-1 וה-8 באזור ברנו, נפרסה החזית האוקראינית השנייה שמנתה 37 דיוויזיות רובאים, שש דיוויזיות פרשים וארבעה קורפוסי טנקים או קורפוסים ממוכנים. החזית האוקראינית השנייה הייתה צפויה להתקדם לצפון-מערב באזור הפחות הררי לפראג ותוביל את התקדמותה עם ארמיית המשמר המשוריינת השישית. כוחות בעלות ברית סובייטיות עם החזית האוקראינית השנייה היו הארמיות הרומניות ה-1 וה-4, בסך הכל 12 דיוויזיות חיל רגלים ושלוש דיוויזיות פרשים.
מול ארמיית הפאנצר הראשונה, החזית האוקראינית הרביעית פיקדה על 34 דיוויזיות רובאים וקורפוס טנקים אחד. החזית האוקראינית הרביעית התמודדה עם המכשולים הכפולים של אולומואוץ, עיר קטנה כמו גם רכסי גבעות מרובים שחתכו את קו ההתקדמות המתוכנן. בניגוד לחזית האוקראינית השנייה, לחזית האוקראינית הרביעית לא היו כבישים ישירים ועיקריים מאולומואוץ לפראג, גורם שהבטיח להאט את קצב התקדמותה. כוחות בעלות ברית סובייטיות עם החזית האוקראינית הרביעית כללו את קורפוס הצבא הצ'כוסלובקי עם ארבע חטיבות חי"ר וחטיבת טנקים אחת.
מהאזור שמצפון לדרזדן ולגרליץ על פני קשת גדולה לאזור ברסלאו, מנתה החזית האוקראינית הראשונה 71 דיוויזיות רובאים ושלוש דיוויזיות פרשים, וכן תשעה קורפוסי טנקים וקורפוסים ממוכנים. עיקר כוחות החזית האוקראינית הראשונה נאספו מצפון לדרזדן לצורך התקדמות ישירה לעבר פראג וכללו את ארמיות הטנקים ה-3 וה-4 של המשמר. הכוח המתנגד העיקרי להתקדמות זו הייתה ארמיית הפאנצר הרביעית. במזרח, חמש ארמיות סובייטיות והארמייה הפולנית השנייה היוו את האגף השמאלי (המזרחי) של החזית, שהתקדמותה לחצה בעיקר על הארמייה ה-17 הגרמנית. מול ההתקדמות הראשית של החזית האוקראינית הראשונה היו הרי האורה, כמו גם האזורים העירוניים של דרזדן ובאוצן.
הצירים העיקריים של המתקפה הסובייטית של סוף המלחמה סומנו מחד על ידי ארמיות טנקים ומאידך על ידי נוכחות של דיוויזיות ארטילריה של עתודת הפיקוד העליון. במאי 1945 מנתה החזית האוקראינית ה-1 שש דיוויזיות ארטילריה ודיוויזיית משגרי רקטות אחת (כמו גם דיוויזיית ארטילריה פולנית אחת), לחזית האוקראינית ה-4 היו שתי דיוויזיות ארטילריה, והחזית האוקראינית השנייה פיקדה על ארבע דיוויזיות ארטילריה ודיוויזיית משגרי רקטות אחת.
מול הארמייה השביעית הגרמנית במערב עמדו הקורפוסים ה-8 (מהארמייה התשיעית), ה-5 וה-12 (שניהם מהארמייה השלישית). הקורפוס ה-8 מנה דיוויזיית שריון אחת ושלוש דיוויזיות חי"ר ואילו הקורפוס ה-5 היה מורכב מדיוויזיית שריון אחת ושתי דיוויזיות חי"ר. דיוויזיית חי"ר נוספת בשליטת מפקדת הארמייה השלישית הייתה גם היא בגזרת הקורפוס ה-5, ואילו דיוויזיית שריון שנייה הוכפפה לקורפוס ה-5 לפני יום ה-VE. הקורפוס ה-12 פיקד על שתי דיוויזיות שריון ושתי דיוויזיות חי"ר. תוך הפעלת לחץ מסוים על הארמייה הגרמנית השביעית, הקורפוסים האמריקאים לא התקדמו לפראג אף על פי שנוכחותם במערב בוהמיה עוררה התנגדות צ'כית לכיבוש הגרמני, והשפיעה בעקיפין על מרד פראג. בהסכמה עם הסובייטים, כוחות האמריקאים לא התקדמו מזרחה לקו תיחום לא סדיר שנתחם בלייפציג, קרלובי וארי ופלזן.
כשהבין שהסובייטים יתקפו את קבוצת ארמיות מרכז בעקבות כניעת ברלין, ב-5 במאי הגה פילדמרשל שרנר תוכנית (מבצע בלומן) שבמסגרתה יחידות קבוצת ארמיות מרכז ינסו לבצע נסיגה תוך כדי קרב למערב שם הם ייכנעו לכוחות ארצות הברית ולא לכוחות ברית המועצות. שרנר חזה בקווי שלב הנסיגה והתכוון לכך שארמיית הפאנצר הרביעית תחזיק את החזית האוקראינית ה-1 מספיק זמן כדי ששאר הארמיות של קבוצת הארמיות ייסוגו מערבה.
מרד פראג[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפקודות מסטלין ב-1 במאי לשלוש החזיתות קראו להתחיל את המתקפה ב-7 במאי. ב-4 במאי סיפק מרשל קונייב פקודות מפורטות למפקדיו לשלושה מאמצים של החזית האוקראינית הראשונה. המאמץ העיקרי יתרחש באגף הימני (המערבי) עם שלוש ארמיות משולבות, שתי ארמיות טנקים (ארמיות המשמר המשוריינות השלישית והרביעית) וחמש דיוויזיות ארטילריה, בעמקים של נהרות האלבה והוולטאבה. מאמץ משני של הארמיות ה-28 וה-52 היה להתקדם בציר מזיטאו לפראג, ומאמץ אחרון של הארמייה השנייה הפולנית היה לנתק את הגישות הדרום-מזרחיות לדרזדן. דרזדן עצמה הייתה אמורה להילקח על ידי ארמיית המשמר החמישית כחלק מהמאמץ הראשי.
כשהציע הגנרל אייזנהאואר לגנרל אנטונוב שהתקדמות צבא ארצות הברית לפראג היא כעת אפשרית, הודיע לו אנטונוב שהסובייטים לא רוצים בכך. במהלך הפגישה עם המרשל איוואן קונייב ב-5 במאי, גם הגנרל עומר בראדלי הציע את אותה הצעה. עם זאת, המרשל קונייב – בעוד שהעריך את רצונו הטוב של המפקד האמריקני – סירב להצעה מכיוון שהצעתו של בראדלי הפרה את קו הגבול שנקבע בין הכוחות הסובייטיים והאנגלו-אמריקאים, ולכן לא הייתה לקונייב סמכות לקבלה. קונייב גם הבטיח שברית המועצות לבדה תשמיד את הכוחות הגרמניים המקומיים בהקדם האפשרי.
בשלב זה פרצו אירועים חיצוניים שהשפיעו על התוכניות הרשמיות. עד 5 במאי הגיעו היחידות המובילות של הקורפוס ה-5 האמריקאי לפלזן, כאשר השמועה על ההתקדמות האמריקנית הגיעה לתושבי פראג והשפיעה על החלטת אזרחי העיר הצ'כיים להתקומם נגד הכיבוש הגרמני.
המרד בפראג גרם לעימות מיידי עם כוחות הכיבוש הגרמניים. הצ'כים נלחמו בנסיבות נואשות, אולם הם השיגו שליטה על תחנת רדיו, ומלבד הקריאה לצ'כים להצטרף למרד, שידרו ב-5 במאי גם פנייה ברוסית ובאנגלית לסיוע אווירי להרחקת יחידות שריון גרמניות. התפתחויות אלו הניעו את סטלין לזרז את תחילתה של המתקפה הסובייטית והוחלט להתחיל אותה יום אחד קודם לכן, ב-6 במאי.
הוסיפה לבלבול בפראג אך סיפקה סיוע מועיל לצ'כים, הדיוויזיה הראשונה של צבא השחרור הרוסי (ROA) בפיקודו של הגנרל בוניאצ'נקו עברה לפראג והשתתפה בלחימה עם בעלת בריתם הגרמנית לשעבר. עד 7 במאי, הדיוויזיה הראשונה כבשה את שדה התעופה ואת תחנת הרדיו. המועצה הלאומית הצ'כית גינתה את ה-ROA. הממשלה הסובייטית תייגה את כל חיילי ה-ROA כבוגדים, וחבריהם נידונו למעצר במחנות הכלא.
בבוקר 9 במאי הגיעו לפראג הטנקים הסובייטיים הראשונים, הטנקים הראשונים של חטיבת הטנקים הצ'כוסלובקית ה-1 הגיעו לעיר ב-10 במאי, עד 11 במאי כבר טיהרו הכוחות את השטח משאר החיילים הגרמניים המסתתרים.
הצדדים המשתתפים בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברית המועצות ובעלות בריתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סך הכל: כשני מיליון חיילים.
גרמניה ובעלות בריתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קבוצת ארמיות מרכז
- קבוצת ארמיות אוסטמארק
- מספר גייסות אוסטריים
סך הכל: כ-900,000 חיילים
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
המתקפה הסובייטית החלה ב-6 במאי והסתיימה ב-11 במאי.
6 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
החזית האוקראינית הראשונה של קונייב פתחה את מתקפת פראג בהתקפה של ארמיות המשמר המשוריינות ה-3 וה-4, ה-13 וארמיות המשמר ה-3 וה-5. קבוצה זו של חמש ארמיות הייתה המתקפה העיקרית של קונייב ונדחקה דרומה מהאזור שסביב רייסה. מול כוחותיו של קונייב עמדו כוחות של ארמיית הפאנצר הרביעית. ההתקפה נפתחה בסיור אלים בבוקר, ולאחריה מטח ארטילרי קצר אך רב עוצמה. ארמיות המשמר ה-3, ה-13, ושתי ארמיות הטנקים (כמו גם שני קורפוסי טנקים נוספים) תקפו דרומה אחר הצהריים, כאשר הארמייה ה-13 וארמיית המשמר המשוריינת הרביעית דחפו קדימה כ-23 קילומטרים. עד הערב, ארמיית המשמר החמישית הצטרפה למתקפה במטרה לכבוש את דרזדן.
בסיום מבצע נפרד של החזית האוקראינית הראשונה, 40,000 חיילים גרמנים בברסלאו נכנעו לארמייה ה-6 הסובייטית לאחר מצור בן חודשיים. ב-6 במאי, החזית האוקראינית הרביעית תקפה מערבה, מתוך כוונה לכבוש את העיר אולומואוץ. הכוח שהגן מפני המתקפה הסובייטית מול אולומואוץ כלל את ארמיית הפאנצר הראשונה.
במערב תקפו הקורפוסים האמריקאים ה-5 וה-12 לתוך מערב צ'כוסלובקיה נגד ההגנות של הארמייה ה-7 הגרמנית. אלמנטים של דיוויזיית השריון ה-16 כבשו את פלזן בזמן שצוות הקרב של הדיוויזיה המשוריינת ה-4 כבשה את סטרקוניצה. בסך הכל התקדמו שני הקורפוסים לצ'כוסלובקיה בכוח של שבע דיוויזיות. מצפון, הקורפוס ה-8 הוכפף לארמייה התשיעית האמריקאית.
7 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהמשך להתקפה העיקרית של החזית האוקראינית הראשונה, ארמיית המשמר השלישית כבשה את מייסן, ביתה של החרסינה הגרמנית המפורסמת. הארמייה ה-13 וארמיית המשמר המשוריינת הרביעית התקדמו 45 קילומטרים נוספים דרומה והגיעו למדרון הצפוני של הרי האורה. ארמיית המשמר המשוריינת השלישית וארמיית המשמר החמישית החלו בקרב על כיבוש דרזדן. הארמייה הפולנית השנייה התקדמה לדרום מערב לתמיכה בפעולות נגד דרזדן. רחוק יותר מזרחה התפתחה המתקפה השנייה של החזית כאשר הארמיות ה-28 וה-52 תקפו דרומה.
לאחר מטח ארטילרי של 30 דקות, ארמיית המשמר השביעית וארמיית המשמר המשוריינת השישית הובילו מתקפה לצפון-מערב, ופתחו את המתקפה של החזית האוקראינית השנייה. בנוסף לקשיים של הארמייה ה-8 הגרמנית המגנה, ארמיית המשמר התשיעית הסובייטית והארמייה ה-46 חיזקו את המתקפה באגף השמאלי (הדרומי). עד סוף היום, החזית התקדמה 12 קילומטרים לתוך הקווים הגרמניים ברוחב 25 קילומטרים. בין החזית האוקראינית השנייה לראשונה המשיכה החזית האוקראינית הרביעית בהתקדמותה לעבר אולומואוץ.
בפראג הגיעו החיילים הגרמנים לכיכר העיר העתיקה, אחד ממרכזי המרד, אך מאוחר יותר נהדפו לאחור. בנייני בית העירייה, אף על פי שניזוקו קשות, נותרו בידי המורדים במשך כל המרד. הלחץ המוחץ על המרד והאוכלוסייה האזרחית נמשך.
ב-7 במאי, גנרל יודל, חתם על כניעת כל הכוחות הגרמניים ב-SHAEF. הכניעה הייתה אמורה להיכנס לתוקף בשעה 00:01 ב-9 במאי. במערב צ'כוסלובקיה, עם קבלת הידיעה על הכניעה, הפסיקו הכוחות האמריקאים את הפעולות ההתקפיות ותפסו עמדות הגנה. הקורפוס ה-5 כבש את קרלובי וארי ביום הכניעה.
8 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה-OKW שמע לאחרונה משרנר ב-2 במאי כאשר דיווח על כוונתו להילחם בדרכו מערבה ולהסגיר את קבוצת הארמיות שלו לאמריקאים. ב-8 במאי לווה אוברסט וילהלם מאייר-דטרינג, קצין קישור גרמני מה-OKW, דרך הקווים האמריקאיים כדי לראות את שרנר. מאייר-דטרינג אמר לשרנר שהכניעה הרשמית של גרמניה פירושה שכל נסיגה כהרכב גדול של כוחות קבוצת ארמיות מרכז אינה באה בחשבון, וכי על החיילים הגרמנים לנסות לעשות את דרכם מערבה ולהיכנע לכוחות האמריקאים. שרנר היה סקפטי שדבר כזה אפשרי. בשובו דיווח מאייר-דטרינג ששרנר הורה למטהו לבחון את הכניעה אך לא יכול היה להבטיח שיצייתו לו בכל מקום.
כשהיא דוחפת קדימה עוד 40 קילומטרים, המאמץ העיקרי של החזית האוקראינית הראשונה פרץ את ההתנגדות הגרמנית בהרי האורה והתקרב למרחק של 70–80 קילומטרים מפראג. התקדמותה של ארמיית המשמר המשוריינת הרביעית הגיעה למפקדת קבוצת ארמיות מרכז, לכדה או הרגה את אנשי המפקדה, אך לא את שרנר, שעזב את מפקדתו עשה את דרכו לפודבוראני, שם טס למחרת בלבוש אזרחי לבוואריה (תשעה ימים לאחר מכן הוא נעצר באוסטריה על ידי חיילים גרמנים שהעבירו אותו לידי האמריקאים).
בערב ה-8 במאי, דרזדן נפלה לארמיית המשמר המשוריינת השלישית וארמיית המשמר החמישית. באותו יום דחקה החזית האוקראינית הרביעית את הגרמנים מאולומואוץ. הסובייטים שידרו דרישה שהכוחות הגרמנים הנותרים בשטח אמורים להניח את נשקם עד השעה 23:00 באותו יום. לא התקבלה תשובה. ללא מפקדת קבוצת ארמיות מתפקדת וללא מפקדים, הארמיות המרכיבים את קבוצת הארמיות מרכז הושארו לנפשם. למרות תוכניותיו של שרנר לנסיגה מסודרת, עיקר החיילים של קבוצת ארמיות מרכז היו מיועדים להילכד על ידי הצבא הסובייטי.
המועצה הלאומית הצ'כית (ČNR), חסרת אספקה משמעותית לתמיכה במרד, עם חשש להרס רחב היקף של פראג, ובעקבות הכניעה הגרמנית הכוללת, הגיעה להסכם עם הגרמנים שבו יעזבו החיילים הגרמנים את פראג בתנאים של הפסקת אש. עם זאת, חלק מיחידות האס אס המשיכו בהתקפותיהן נגד המורדים הצ'כים בפראג. דיוויזיית KONR הראשונה, אשר יחסיה עם ה-ČNR נותקו והבינה שלא ניתן לצפות לרחמים מהכוחות הסובייטיים, הצטרפה לאס אס ולכוחות גרמנים אחרים בברית נוחות זהירה והחלה לנוע מערבה. הדיוויזיה השנייה של KONR כבר יצרה קשר עם האמריקאים והחלה בצעדה מערבה.
9 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הלילה של 8/9 במאי, יחידות שריון של ארמיות המשמר המשוריינות ה-3 וה-4 דחפו דרומה כ-80 קילומטרים, ונכנסו לפראג עם עלות השחר. אחרי כוחות החלוץ המשוריינים הגיעו תוך זמן קצר גורמים מהארמייה ה-13 ומארמיית המשמר ה-3. בעזרת האוכלוסייה הצ'כית שוחררה פראג מכוחות גרמניה בסביבות השעה 10:00. לכוחות הצבא האדום היו רק עשרה הרוגים, במה שתואר כ"ניצחונם הקל ביותר" במלחמה. בכל מקרה, חיילים גרמנים בפראג וסביבתה היו להוטים לברוח מערבה, אם כי טורים סובייטים, פרטיזנים צ'כים ואוכלוסייה צ'כית זועמת הפכו את המסע לקווים האמריקאים למאוד לא בטוח.
בשעות המאוחרות של היום (אחרי חצות) הגיעו לפראג גם יחידות מהחזית האוקראינית הרביעית והשנייה, כולל חטיבת השריון של הקורפוס הצ'כוסלובקי. הגעתם של החזיתות האחרות פירושה שחלק הארי של קבוצת ארמיות מרכז נותק וכותר בכיס ממזרח, צפון-מזרח ומדרום לפראג.
10–11 במאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם יחידות סובייטיות בפראג והתקדמות נוספת מערבה ודרומה לתוך בוהמיה, הושגו המטרות הצבאיות הסובייטיות של המתקפה. עיקר החיילים הגרמנים בקבוצת ארמיות מרכז נלקחו בשבי על ידי הסובייטים ביומיים שלאחר שחרור פראג, בעוד גורמים בחזית האוקראינית הראשונה והשנייה דחפו מערבה לקו התיחום קמניץ-קרלובי וארי-פלזן עם הכוחות האמריקאים.
מחשש לטיפולם בידי המקומיים או כוחות הצבא הסובייטי, שרידי הרכבים של מרכז קבוצות הצבא המשיכו בהתנגדותם עד 10/11 במאי, ובמקרים של כמה יחידות קטנות, מאוחר יותר למאי 1945. האגף השמאלי של החזית האוקראינית השנייה נפגשה עם חיילים של הארמייה השלישית האמריקאית בפיקודו של ג'ורג' פטון באזורי צ'סקה בודייוביצה ופיסק. מאוחר יותר, החזית האוקראינית הראשונה והשנייה נפגשו עם אמריקאים באזורים של קרלובי וארי וקלטובי. עם תנועות יחידות אלו, מתקפת פראג הסתיימה שלושה ימים לאחר יום הניצחון באירופה.
חיילים גרמנים, אזרחים גרמנים אתניים ומשתפי פעולה צ'כיים אתניים שנמלטו מפראג הופתעו מהסובייטים המתקדמים וכותרו לחלוטין. הפרטיזנים הצ'כים חידשו את פעולות האיבה נגד החיילים הגרמנים הנמלטים ללא קשר לכוונותיהם או ללאום שלהם, במה שזכרו ותיקי דיוויזיית הוואפן גרנדיר אס אס ה-20 (האסטונית ה-1) שהניחו את נשקם במאי 1945 כגיהנום הצ'כי.
היריות האחרונות נורו סמוך לכפר סלביצה, 4 קילומטרים דרומית-מזרחית לעיר Příbram.
לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוצאות צבאיות ופוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מתקפת פראג השמידה את קבוצת ארמיות מרכז וחלקים מקבוצת ארמיות אוסטמארק. קבוצות ארמיות אלו היו היחידות הצבאיות הגדולות האחרונות של גרמניה, ובעקבות המתקפה, כל החיילים הגרמנים ששרדו הפכו לשבויי מלחמה או נמלטים.
מספר השבויים הגרמנים שנלקחו על ידי ברית המועצות הגיע לכמעט 900,000 וחיילי מדינות הציר האחרים, שמספרם מנה לפחות עשרות אלפים, נכנעו לכוחות ארצות הברית במערב צ'כוסלובקיה ובאוסטריה, אם כי רבים מהם הועברו מאוחר יותר לידי ברית המועצות.
צ'כוסלובקיה הייתה חופשית ממשטר הכיבוש הגרמני לראשונה מאז סוף 1938. עם זאת, גבולותיה של המדינה מלפני המלחמה לא שוחזרו לחלוטין מאחר שהסובייטים סיפחו את רותניה הקרפטית לברית המועצות ביולי 1945.
מערב צ'כוסלובקיה פוצלה על ידי גבול צבאי של המעצמות, שמצדו האחד היה הצבא הסובייטי ומצדו השני צבא ארצות הברית. אף על פי ששני הצבאות עזבו את צ'כוסלובקיה עד סוף 1945, סטלין השיג את מטרתו להבטיח נוכחות צבאית סובייטית חזקה בפראג בזמן כניעת הכוחות הגרמניים בצ'כוסלובקיה.
ההשפעה הקומוניסטית בצבא ובממשלה הצ'כוסלובקית לאחר המלחמה גברה. חיילים צ'כים שלחמו עם בעלות הברית המערביות מצאו את עצמם יותר ויותר בצד, והמדינה עצמה נאלצה להפוך למדינת לוויין סובייטית ב-1948 בהפיכה קומוניסטית.
גורלם של דמויות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקרב נעצרו ראשי המשטר הנאצי בצ'כיה. אמיל האכה, נשיא הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, נעצר ונכלא ב-14 במאי ומת בכלאו ב-26 ביוני 1945. קרל הרמן פרנק נתלה בעוון פשעי מלחמה ב-22 במאי 1946. קורט דליגה, ששימש בפועל מנהיג הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, נשבה בידי האמריקאים במאי 1945, הוסגר לידי הצ'כים ואלו תלו אותו ב-24 באוקטובר 1946.
אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 11,997 הרוגים
- 40,501 פצועים וחולים
- סך הכל 52,498
- 373 טנקים ותותחים מתנייעים
- 1,006 כלי ארטילריה
- 80 מטוסים
גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האבדות בלוחמים משתי קבוצות הארמיות שנפלו בשבי על ידי הסובייטים הסתכמו בכ-860,000 איש. הסובייטים טענו שלכדו 9,500 תותחים ומרגמות, 1,800 כלי רכב משוריינים ו-1,100 מטוסים במהלך המבצע.
