הקרב על שדה הנדרסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קרב שדה הנדרסון
מערכה: המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
GuadMatanikauDeadJapanese.jpg
גופות חיילים יפנים לאחר המתקפה ב-25–26 באוקטובר
תאריך התחלה: 23 באוקטובר 1942
תאריך סיום: 26 באוקטובר 1942
משך הסכסוך: 4 ימים
מקום: גוודלקנל, איי שלמה
9°25′44″S 160°03′07″E / 9.42889°S 160.052°E / -9.42889; 160.052 
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים

ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית

מפקדים

הצבא הקיסרי היפניהצבא הקיסרי היפניהארוקיצ'י היאקוטאקה

חיל הנחתים האמריקניחיל הנחתים האמריקניאלכסנדר ונדגריפט

כוחות

20,000 חיילים[1]

23,000 חיילים

אבידות

3,500-3,000 הרוגים[2]

פחות מ-200 הרוגים[2]

הקרב על שדה הנדרסוןאנגלית: Battle for Henderson Field; נקרא גם קרב לונגה פוינט על ידי היפנים) היה קרב במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, שהתרחש ב-23-26 באוקטובר 1942, ובו התעמתו הצבא היפני הקיסרי וחיל הנחתים האמריקני באי גוודלקנל שבאיי שלמה. קרב זה היה המתקפה הקרקעית השלישית והאחרונה שערכו היפנים כנגד כוחות הנחתים באי במהלך קרב גוודלקנל.

בקרב זה הדפו נחתים וחיילי צבא ארצות הברית, בפיקודו של מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את חיילי הארמייה ה-17, בפיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. הנחתים הגנו על מתחם לונגה השוכן לחופו הצפוני של גוודלקנל, הכולל בתוכו את שדה התעופה שדה הנדרסון, שנכבש מידי היפנים ב-8 באוגוסט 1942. כוחותיו של היאקוטאקה היו בגוודלקנל במטרה לכבוש את שדה התעופה בחזרה ולסלק את הנחתים מהאי.

חיילי הארמייה ה-17 ערכו מספר התקפות על מתחם לונגה, אך כולן נהדפו במחיר אבידות רבות. במקביל, סיפקו מטוסים שהמריאו משדה הנדרסון הגנה לעמדות האמריקניות באי ותקפו כלי שיט של הצי הקיסרי היפני במימי האזור.

בקרב זה נערכה ההתקפה הקרקעית הגדולה האחרונה שערכו היפנים בגוודלקנל. אחרי שניסיון נוסף לתגבר את הכוחות בגוודלקנל סוכל על ידי צי ארצות הברית בקרב הימי על גוודלקנל בנובמבר 1942, הודו היפנים בתבוסה, ועד פברואר 1943 פינו את כל חייליהם מהאי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הנדרסון בגוודלקנל באוגוסט 1942

ב-7 באוגוסט 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בגוודלקנל, באי טולאגי ובאיי פלורידה שבאיי שלמה. מטרת הנחיתות הייתה כיבוש האיים ומניעת השימוש בהם בידי היפנים לשיבוש קווי השיט והתקשורת בין ארצות הברית ואוסטרליה, וכן כיבוש אי שיהווה נקודת פתיחה לכיבוש איי שלמה, שנועדה להגן על אגפן של בעלות הברית שהתקדמו צפונה בגינאה החדשה. הנחיתה פתחה מערכה שנמשכה שישה חודשים.

היפנים לא היו מוכנים להגעת בעלות הברית, ולכן צלחו הנחיתות בטולאגי ובסביבותיו, והנחתים האמריקנים כבשו את שדה התעופה שהקימו היפנים בגוודלקנל עד שעות הערב, ה-8 באוגוסט. לאחר מכן פרס מפקד הנחתים בגוודלקנל, מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט, את נחתיו בקווי הגנה סביב רמת לונגה, ששכנה לחופו הצפוני של גוודלקנל וכללה את שדה התעופה. ב-12 באוגוסט שינו בעלות הברית את שמו של שדדה התעופה לשדה הנדרסון, על שם טייס הקרב מייג'ור לופטון הנדרסון, שנהרג בקרב מידוויי, וב-20 באוגוסט נחתו בו המטוסים הראשונים של כוח האוויר של גוודלקנל, שנקרא כוח אוויר קקטוס, על שום שם הקוד שנתנו בעלות הברית לגוודלקנל.

כדי לכבוש מחדש את גוודלקנל, שלח הפיקוד העליון של האימפריה היפנית את הארמייה ה-17 של הצבא היפני הקיסרי שחנתה ברבאול, והייתה תחת פיקודו של לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה. באותה עת נלחמו רוב יחידות הארמייה ה-17 בגינאה החדשה, ולכן הוחלט לשלוח רק חלק מהארמייה לאיי שלמה, והאלמנט הראשון נחת בגוודלקנל ב-19 באוגוסט.

בשל האיום ממטוסי כוח אוויר קקטוס, לא יכלו היפנים להשתמש בספינות תובלה איטיות כדי להוביל תגבורות לגוודלקנל, ולכן החלו להשתמש בסיירות ובמשחתות במקום. אוניות אלה היו מהירות דיו כדי להפליג מהבסיס היפני באיי שורטלנד שבאיי שלמה המערביים לגוודלקנל ובחזרה בתוך לילה אחד, בנתיב שכונה "החריץ" ("The Slot"), וכך נמנעו מלחשוף עצמן להתקפת מטוסי בעלות הברית, שלא פעלו בלילות. עם זאת, במשחתות לא היה די מקום כדי לשאת ציוד כבד, כלי רכב, ארטילריה ואספקה, והחיילים נאלצו לצד לקרב עם ציוד קל וכל אספקה שיכלו לשאת עליהם בלבד. משימות הפלגה מהירות אלה במורד איי שלמה ולגוודלקנל וחזרה זכו לכינוי "טוקיו אקספרס" על ידי חיילי בעלות הברית, ו"תחבורת עכברושים" בפי היפנים.[3] היפנים היו מיומנים ביותר בלחימת לילה, ולכן שלטו במימי איי שלמה במהלך הלילות, ובעלות הברית לא העזו לקרוא תגר על שליטה זו. אולם כל כלי שיט יפני שהיה בטווח 320 קילומטרים מגוודלקנל עם שחר היה בסכנה חמורה מצד מטוסי בעלות הברית בשדה הנדרסון. מצב טקטי זה נותר על כנו למשך מספר חודשים.

חיילים יפנים עולים ל"טוקיו אקספרס"

הצבא היפני הקיסרי ניסה לכבוש את שדה הנדרסון לראשונה ב-21 באוגוסט בקרב טנרו, ופעם נוספת ב-12‏-14 בספטמבר בקרב רכס אדסון, אך שני הניסיונות נכשלו במחיר אבידות רבות. היפנים תכננו לערוך מתקפה גדולה נוספת על שדה הנדרסון ב-20 באוקטובר, ולשם כך העבירו לרבאול את דיוויזיית הרגלים השנייה ואת דיוויזיית הרגלים ה-38, והכינו אותם להעברה לגוודלקנל. בין ה-14 בספטמבר ל-9 באוקטובר ערכו המשחתות היפניות מספר גיחות טוקיו אקספרס והובילו את הדיוויזיה השנייה ואת גנרל היאקוטאקה לאי. גם נושאת המטוסים הימיים "נישין", שבניגוד לאוניות המלחמה יכלה לשאת כלי רכב וארטילריה, השתתפה במספר גיחות, שכן הצי הקיסרי היפני הבטיח לצבא היפני שיתמוך במתקפה בכל אופן, בין אם בליווי שיירות או בהפגזת שדה הנדרסון.[4]

בעוד היפנים נסוגים מערבית לנהר המטניקאו, עמלו האמריקנים על חיזוק קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה. ב-14 בספטמבר העביר ונדגריפט את הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השני מטולאגי לגוודלקנל, וב-18 בספטמבר הגיעו לאי 4,157 נחתים נוספים, חלק מרגימנט הנחתים השביעי, ביחד עם ציוד ואספקה. התגבורת איפשרה לוונדגריפט לחזק את קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה, ולראשונה להקיף אותו בשלמותו.

ונדגריפט ואנשי מטהו ידעו שקווגוצ'י נסוג מערבית לנהר מטינקאו, ושחיילים יפנים עדיין נמצאים בשטח שבין מתחם לונגה לנהר, ולפיכך החליט ונדגריפט לשלוח מספר יחידות לסיור אלים באזור. בין ה-23 וה-27 בספטמבר פעלו שלושה גדודי נחתים אמריקנים מערבית למטניקאו, אך הם נהדפו על ידי חייליו של קווגוצ'י, בפיקודו של קולונל אקינוסוקה אוקה, שהיו מחופרים היטב, ואף כבשו עמדות בגדה המזרחית של הנהר. בין ה-7 וה-9 באוקטובר תקף כוח נחתים גדול יותר את עמדות היפנים בנהר, והסב להם אבידות רבות.

באותה עת יצא מקלדוניה החדשה כוח שמנה 2,850 חיילים מרגימנט הרגלים ה-164 של דיוויזיית "אמריקל" של צבא ארצות הברית, בפיקודו של קולונל רובט הול, בדרכו לגוודלקנל, לאחר שמפקד כוחות הצבא בדרום האוקיינוס השקט, מייג'ור גנרל מילארד הרמון, שיכנע את הפיקוד העליון שללא תגבורת לא יוכלו הנחתים להגן על שדה התעופה כנגד ההתקפה היפנית.[5]

מייג'ור גנרל אלכסנדר ונדגריפט בעמדת הפיקוד שלו בגוודלקנל

עד ה-17 באוקטובר נחתו בגוודלקנל כ-17,000 חיילים יפנים, וכן ציוד רב וארטילריה. ב-11 באוקטובר שלח מפקד הצי השמיני היפני ברבאול, תת-אדמירל גונאיצ'י מיקווה, שני כוחות ימיים לגיחת טוקיו אקספרס, שמטרתם הובלת תגבורות נוספות והפגזת שדה הנדרסון. בקרב כף אספרנס שנערך באותו לילה סיכל צי ארצות הברית את משימת ההפגזה, אך התגבורות הצליחו לחלוף על פני הכוח האמריקני.

לוטננט גנרל הארוקיצ'י היאקוטאקה, מפקד הארמייה ה-17 ברבאול

היפנים החליטו להתסכן בהתקפות אוויר, וב-13 באוקטובר יצאה מאיי שורטלנד שיירה של שש ספינות תובלה שנשאו 4,500 חיילים בחסות שמונה משחתות. במקביל שלח אדמירל איסורוקו יממוטו, מפקד הצי היפני המשולב שתי אוניות מערכה מלגונת טרוק להפגיז את שדה הנדרסון. ב-14 באוקטובר, בשעה 01:33, פתחו אוניות המערכה באש על שדה התעופה, והפגיזו אותו במשך 83 דקות, שבסיומן נגרם נזק כבד למתקנים ולמאגרי הדלק.

למרות הנזק הכבד, הצליחו אנשי שדה הנדרסון לשקם את אחד המסלולים ולהשיבו לשימוש בתוך שעות אחדות. שבעה עשר מפציצי צלילה SBD דונטלס ועשרים מטוסי קרב מסוג F4F ויילדקט מאספיריטו סנטו הגיעו במהרה לגוודלקנל, והצבא וחיל הנחתים החלו בשינוע דלק למטוסים מאספיריטו סנטו. כעת היו האמריקאים מודעים לשיירת התגבורת שעשתה דרכה לגוודלקנל, ועשו מאמצים ליירטה. באמצעות שימוש בדלק ששרד את התקפת אוניות המערכה ובמצבורים שהוחבאו בג'ונגל, תקף כוח אוויר קקטוס את השיירה פעמיים ב-14 באוקטובר, אך לא גרם לנזק. בשלב זה ידעו האמריקנים שליפנים כוחות גדולים בגוודלקנל, והבינו שמתקפה קרקעית גדולה היא בלתי נמנעת.

תנועת כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל אובדן עמדותיהם מזרחית לנהר מטניקאו הבינו היפנים שמתקפה לאורך החוף תהיה קשה בצורה יוצאת דופן, ולכן החליט היאקוטאקה שהכוח המרכזי ינוע לשדה הנדרסון מדרום. על הדיוויזיה השנייה, שמנתה 7,000 חיילים תחת פיקודו של לוטננט גנרל מסאו מרויאמה, היה לנוע בשלוש קבוצות ולתקוף את שדה הנדרסון מדרום, סמוך לגדה המזרחית של נהר לונגה: הקבוצה השמאלית, שכללה את הרגימנט ה-29 בפיקודו של מייג'ור גנרל יומיו נאסו, הקבוצה הימנית, שכללה את הרגימנט ה-230 (של הדיוויזיה ה-38) בפיקודו של קווגוצ'י, וקבוצת העתודה, שכללה את הרגימנט ה-16 בפיקודו של מוריאמה. כדי להסיט את תשומת לב האמריקאים מהמתקפה המתוכננת מהדרום, הורה היאקוטאקה לארטילריה ולחמישה גדודי רגלים (כ-2,900 חיילים) תחת פיקודו של מייג'ור גנרל טדאשי סומיושי לתקוף את מתחם לונגה מכיוון מערב, לאורך החוף. על פי ההערכות היפניות שהו בגוודלקנל 10,000 חיילים אמריקאים, בעוד שלמעשה הגיע מספרם ל-23,000.[6][7]

בערב הקרב הגנו על מתחם לונגה ארבעה רגימנטים שהתחלקו ל-13 גדודים. רגימנט הרגלים ה-164 הגן על האגף המזרחי; רגימנט הנחתים השביעי הגן על האגף הדרומי, מקצה האגף של ה-164 מערבה, לאורך רכס אדסון; והרגימנטים הראשון והחמישי של חיל הנחתים הגנו על האגף המערבי. שני גדודים — השלישי של הרגימנט הראשון והשלישי של הרגימנט החמישי — בפיקודו של לוטננט קולונל ויליאם מקאייבי הגנו על שפך המטניקאו.

קרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם לונגה בספטמבר 1942. במרכז זורם נהר לונגה ונהר המטניקאו נמצא מחוץ למפה ומשמאל

ב-12 באוקטובר החלה פלוגת הנדסה יפנית לפלס שביל מנהר מטניקאו לחלק הדרומי של מתחם לונגה, שנקרא "דרך מרויאמה". השביל, שאורכו הגיע ל-24 קילומטרים, עבר דרך תנאי השטח הקשים ביותר בגוודלקנל, בהם מספר נהרות, גאיות עמוקים ובוציים, רכסים תלולים וג'ונגלים סבוכים. בין 16 באוקטובר ל-18 באוקטובר החלה הדיוויזיה השנייה במסעה לאורך דרך מרויאמה, שכל חייל נושא על גבו פגז ארטילריה או פצצת מרגמה.[8]

בבוקר ה-20 באוקטובר הגיעו חייליו של מוריאמה לנהר לונגה. הוא האמין שהוא נמצא 6.4 קילומטרים מדרום לשדה הנדרסון, ולכן הורה לשלוש השדרות להסתדר זו לצד זו ולהתחיל לנוע צפונה במקביל לנהר, מתוך כוונה לפתוח במתקפה על שדה התעופה בשעה 18:00 ב-22 באוקטובר, אך למעשה נמצאו מרויאמה וחייליו 13 קילומטרים מדרום למתחם לונגה. כשהתחוור למרויאמה שחייליו לא יהיו בעמדותיהם בזמן לפתיחת המתקפה המתוכננת, דחה את מועדה פתיחתה ליום המחרת. בליל ה-22 באוקטובר עדיין היו מרבית חיילי הדיוויזיה השנייה על דרך מרויאמה.[9]

באותה עת הכין סומיושי את כוחותיו להתקפה מכיוון מערב. ב-18 באוקטובר הוא החל להפגיז את שדה הנדרסון בתותחי הוביצר 150 מ"מ, ושאריות הרגימנט הרביעי, בפיקודו של קולונל נומסו נקגומה, נאספו מערבית למטניקאו. יום לאחר מכן חצה קולונל אקינוסוקה אוקה עם 1,200 חיילי הרגימנט ה-124 שלו את נהר המטניקאו, והחל לצעוד מזרחה.

ב-23 באוקטובר עדיין נאבקו חיילי הדיוויזיה השנייה בג'ונגל הטרופי וטרם הגיעו לקווי האמריקנים. בשלב זה החל קווגוצ'י להסיט את כוחותיו מזרחה, מכיוון שחשב שההגנה סביב מתחם לונגה חלשה באזור זה. מרויאמה הורה לו לשוב לנתיב המתוכנן, ומשסרב, הודח קווגוצ'י ואת מקומו תפס הקולונל טושינרי שוג'י, מפקד הרגימנט ה-230. באותו ערב הורה היאקוטאקה על דחיית מועד פתיחת המתקפה לשעה 19:00 ב-24 באוקטובר, לאחר שנודע לו על עיכוב הדיוויזיה השנייה.[10] בשלב זה טרם נודע לאמריקנים על נוכחות היפנים בסמוך למתחם לונגה.

באותו יום שלח צי האוויר ה-11 היפני גל מטוסים להפציץ את שדה הנדרסון. 16 מפציצי מיצובישי G4M ("בטי") ו-27 מטוסי קרב A6M זירו תקפו את שדה התעופה, ומולם התייצבו 24 מטוסי ויילדקט וארבעה מטוסי P-400 איירקוברה מכוח אוויר קקטוס. בקרב האוויר שהתפתח איבדו האמריקנים 10 מטוסים, ואילו אבידות היפנים 17 מטוסי זירו וארבעה מפציצי בטי.[11]

התקפת נקגומה במטניקאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי טנקים יפנים בשפך המטניקאו

המטה של היאקוטאקה עדכן את סומיושי בדבר דחיית המתקפה, אך האחרון לא הצליח ליצור קשר עם נקגומה וליידע אותו. בשעות הערב של ה-23 באוקטובר תקפו שני גדודים מהרגימנט הרביעי בליווי תשעה טנקים מפלוגת הטנקים הראשונה את עמדות הנחתים האמריקנים בשפך נהר המטניקאו.

הטנקים חצו את הנהר בזוגות לאורך שרטון סמוך לשפך הנהר, בחיפוי אש ארטילרית כבדה, אך תותחי נ"ט 37 מ"מ וארטילריה אמריקנית השמידו במהירות את כל תשעת הטנקים. במקביל, טיווח רגימנט הארטילריה של הנחתים את האזור שבין המטניקאו לפוינט קרוז, והסב לגדודיו המתקדמים של נקגומה אבידות רבות. ההתקפה נהדפה לחלוטין עד השעה 01:15 ב-24 באוקטובר.[12]

בתגובה להתקפתו של נקגומה, התפרסו נחתי הגדוד השני של רגימנט הנחתים השביעי בפיקודו של לוטננט קולונל הרמן הנקן לאורך הנהר, בציפיה למתקפה יפנית נוספת. לאחר שתצפיתנים זיהו את הכוח של אוקה מתקדם לעבר הקווים האמריקנים מדרום, נפרס הגדוד של הנקן על רכס סמוך שפנה דרומה, שהיה המשך של קווי ההגנה באזור המטניקאו, שהתפתלו בצורת פרסה, אך לא היו רציפים.

התקפתו הראשונה של מרויאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקרב. כוחו של אוקה תקף במערב בנהר המטניקאו, והדיוויזיה השנייה תקפה מדרום לשדה הנדרסון

עם פריסת הגדוד של הנקן במטניקאו, הוטלה משימת הגנת החזית הדרומית של מתחם לונגה, שאורכה 2,300 מטרים, על הגדוד הראשון של רגימנט הנחתים השביעי, בפיקודו של לוטננט קולונל לואיס "צ'סטי" פולר. בשעות הערב ב-24 באוקטובר איתרו סיורי נחתים את חיילי הדיוויזיה השנייה היפנית בהתקדמם צפונה, אך בשלב זה לא היה מספיק זמן כדי לשנות את היערכות כוחות ההגנה.

בשעה 14:00 באותו היום החלו חיילי הדיוויזיה השנייה להתכונן להתקפה. בשל הקושי בתנועה בג'ונגל הסבוך, הורה מרויאמה להשאיר מאחור את כלי הארטילריה הכבדים ואת חימושם, ולפיכך לא נהנו חייליו מסיוע ארטילרי ואש מרגמות במהלך הקרב. גשם כבד שירד בין 16:00 ל-21:00 עיכב את ההכנות וגרם לאי סדר בשורות היפנים, שבשלב זה היו תשושים מהמסע בדרך מרויאמה. האגף הימני של הכוח פנה לכיוון הלא נכון, והתייצב במקביל לקווי האמריקנים, ולכן רק גדוד אחד יצר מגע עם הנחתים. הגדוד הראשון של הרגימנט ה-230 נתקל בעמדה קדמית שהקימו נחתי הגדוד של פולר בשעה 21:30, אך תוך זמן עקפו את העמדה והמשיכו לכיוון שדה התעופה.

במקביל הגיעו חייליו של נאסו באגף השמאלי לקווי ההגנה של הנחתים. בשעה 00:30 תקפה הפלוגה ה-11 של הגדוד השלישי של נאסו בפיקודו של קפטן ג'ירו קצומטה את פלוגה A של הגדוד של פולר, אך כבלי תיל שפרסו הנחתים סביב עמדותיהם עיכבו את התקדמות היפנים. אש ארטילריה ומרגמות בליווי אש מקלעים עשו שמות בקווי היפנים, ועד השעה 01:00 נהרגו כמעט כל חיילי הפלוגה.

מערבה משם ערכה הפלוגה התשיעית של הגדוד השלישי של נאסו התקפה חזיתית על קווי פלוגה C של הגדוד של פולר בשעה 01:15. בתוך חמש דקות חיסלה יחידת מקלעים, בפיקודו של סמל ג'ון בזילון, את כל הפלוגה היפנית. בשעה 01:25 החלו פגזים שירתה יחידת הארטילריה של הנחתים לנחות באזור ההיערכות של כוחותיו של נאסו, והסבה אבידות רבות.[13]

לאחר שהבין שהוא תחת מתקפה יפנית על ידי כוחות גדולים, ביקש פולר תגבורת. בשעה 03:45 החלו להגיע לקווי ההגנה חיילי הגדוד השלישי של רגימנט הרגלים ה-164, שהיו בעתודה, ועד עלות השחר נפרסו בכל הגזרה.

שתי פלוגות מהגדוד השלישי של הרגימנט ה-29 הצליחו לחצות את שדה האש שיצרה הארטילריה האמריקנית, ובשעה 03:30 הגיעו לקווי ההגנה. רוב חיילי הפלוגות נעצרו עוד לפני כן, אך כמאה חיילים יפנים הצליחו לפרוץ, ויצרו בליטה באורך 91 מטרים ורוחב 140 מטרים במרכז קו ההגנה של פולר. מעט לפני הזריחה דיווח מטהו של מרויאמה להיאקוטאקה, מסיבה לא ידועה, שהרגימנט של שוג'י נכנס לשדה התעופה.[14]בשעות הבוקר המוקדמות הצטרף הגדוד השני של הרגימנט ה-29 ללחימה, אך ההתקפה נהדפה על ידי הנחתים. בשעה 07:30 החליט נאסו להסיג את שארית כוחותיו לאחור, ולהתחיל להתכונן להתקפה נוספת במהלך הלילה.

במהלך יום ה-25 באוקטובר תקפו נחתיו של פולר את הבליטה, וישרו בחזרה את קו ההגנה. במהלך ההתקפות הראשונות על מתחם לונגה נהרגו כ-800 חיילים יפנים, ורבים נפצעו.[15] בשעה 04:30 ביטל היאקוטאקה את המסר האחרון ששלח לרבאול, והודה שתוצאות ההתקפה טרם ידועות.

התקפות אוויר וים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי השמיני ברבאול שלח את כל הכלים הפנויים שלו כדי לתמוך במבצע הקרקעי של הצבא לגוודלקנל. עם קבלת הדיווח אודות הצלחת ההתקפה בשעה 00:50 ב-24 באוקטובר, יצאו לדרכו כוח משימה. הסיירת הקלה "סנדאי" ושלוש משחתות סיירו במים מערבית לגוודלקנל כדי ליירט על אונייה אמריקנית שעשויה לסייע לכוחות על הקרקע. יחידת תקיפה אחת של שלוש משחתות, ויחידת תקיפה נוספת של הסיירת הקלה "יורה" וחמש משחתות, סיירו מצפון לגוודלקנל, ושמרו על המבואות המזרחיים לאי, וסיפקו סיוע ארטילרי לכוחותיו של היאקוטאקה.

בשעה 10:14 התקרבה יחידת התקיפה הראשונה לחוף לונגה, והבריחה שתי שולות מוקשים אמריקניות שהובילו דלק מטוסים לשדה הנדרסון. לאחר מכן טיבעו המשחתות היפניות גוררת וסירת סיור, ואז החלו בהפגזת מתחם לונגה. בשעה 10:35 פגע תותח חוף במשחתת "אקאצוקי", ויחידת ההתקפה נסוגה תחת התקפות מטוסים מכוח אוויר קקטוס. גם יחידת התקיפה השנייה נאלצה לסגת מגוודלקנל, לאחר שחמישה מפציצי דונטלס תקפו אותה והסבו נזק כבד ליורה. התקפות אוויר נוספות הסבו נזק נוסף לסיירת, ובשעה 21:00 היא שקעה.

באותו יום תקפו את שדה הנדרסון תשעה גלי מפציצים ומטוסי קרב שהמריאו מנושאות המטוסים ג'וניו והיו. בקרבות האוויר שהתפתחו בשמי גוודלקנל הפיל כוח אוויר קקטוס 22 מטוסים יפנים, לעומת שלושה מטוסים אמריקנים שהופלו, אך צוותיהם ניצלו. יום זה זכה לכינוי "יום ראשון בחפירות" ("Dugout Sunday") בפי האמריקנים בשל התקפות האוויר, הים והארטילריה, שאילצו אותם להישאר בשוחותיהם במשך כל היום.[16]

התקפתו השנייה של מרויאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמריקנים ציפו להתקפה יפנית נוספת במהלך הלילה, ולכן עסקו ביום ה-25 באוקטובר בחיזוק קווי ההגנה מסביב למתחם לונגה. במערב סגרו הרגימנט השביעי והרגימנט החמישי את המרווח ביניהם, ובדרום עיבו חיילי דוויזיית אמריקל את שורות הגדוד של פולר, כשהנחתים אבטחו את הגזרה המערבית שאורכה 1,300 מטרים, והחיילים אבטחו את הגזרה המזרחית שאורכה 1,000 מטרים. הגדוד השלישי של רגימנט הנחתים השני היה בעתודה, וחנה מעט מאחורי קווי ההגנה.

מרויאמה הורה לרגימנט ה-16, שהיה בעתודה, להצטרף לנאסו באגף השמאלי. מהשעה 20:00 ב-25 באוקטובר ועד שעות הבוקר המוקדמות ב-26 באוקטובר, ערכו חיילי הרגימנט ה-16 ושרידי הרגימנט ה-29 מתקפות חזיתיות כנגד קווי האמריקנים, אך נהדפו פעם אחר פעם. אש נשק קל, מקלעים, מרגמות, ארטילריה ושימוש נרחב בקלע קופסה מתותחי 37 מ"מ הסבו ליפנים אבידות קשות. נאסו נהרג בשעות הראשונות של המתקפה, ועמו רוב הקצינים הבכירים בשטח, ובסך הכל נהרגו בחילופי האש כ-250 חיילים יפנים.[17]

התקפתו של אוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ההתקפה של אוקה

ב-26 באוקטובר בשעה 02:30 הגיע הכוח של אוקה לעמדות הקרב שלו בגדה המזרחית של המטניקאו ופתח במתקפה על קווי הנחתים. פלוגה F של הגדוד השני של הרגימנט השביעי, שהגנה על הקצה השמאלי של קו ההגנה, עמדה בחזית ההתקפה היפנית, אף על פי שנסוגה לעמדות הגנה על רכס לונגה, הצליחה להדוף שני גלי מתקפות חזיתיות, בעיקר הודות לשימוש בפגזי רסס בכינון ישיר. סמל צוות מיטצ'ל פייג', מקלען בפלוגה, זכה בעיטור מדליית הכבוד על תפקודו בקרב, ועל סיועו בהדיפת המתקפה היפנית. בשעה 03:00 הצליחו חיילי הגדוד השלישי של הרגימנט הרביעי של אוקה לדחוק את פלוגה F מהרכס.

קצין המבצעים של הגדוד השני, מייג'ור אודל קונולי, אסף יחידה שמנתה 17 נחתים, חלקם טבחים, עובדי מטבח, וטכנאים, ויצא לכבוש את הרכס בחזרה מידי היפנים. ליחידתו הצטרפו פלוגות C ו-G של הנקן, ושרידי פלוגה F, ויחד הם תקפו את עמדות היפנים, לפני שיספיקו להתארגן. עד השעה 06:00 כבשה יחידתו של קונולי את הרכס בחזרה, ובכך תמה המתקפה של אוקה.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחת אמריקני נח בהפסקה בין קרבות

בשעה 08:00 הורה היאקוטאקה לכל היחידות לסגת. חיילי הדיוויזיה השנייה אספו את הפצועים ונסוגו לג'ונגל בשעות הלילה. האמריקנים פנו לקבור את אלפי גופות החיילים היפנים שהיו פזורות בשדה הקרב, בעיקר מול קווי הגדוד השני מזרחית למטניקאו.

חיילי האגף השמאלי של הדיוויזיה השנייה נסוגו לכיוון החוף המערבי של גוודלקנל, שם שכנה מפקדת הארמייה ה-17, וחיילי האגף הימני, בפיקודו של טושינורי שוג'י, נסוגו לקולי פוינט (Koli Point), מזרחית למתחם לונגה. במהלך הנסיגה מתו רבים מחיילי הדיוויזיה השנייה מתשישות, לאחר שאספקת המזון אזלה מספר ימים לפני כן, ורבים נקברו בצידי דרך מוריאמה.

היחידות המובילות של הדיוויזיה השנייה הגיעו למפקד הארמייה ה-17 בכפר קוקומבונה ב-4 בנובמבר, ובאותו יום הגיעו חיילי האגף הימני לקולי פוינט. בשלב איבדה הדיוויזיה השנייה את היוזמה ההתקפית, ואבידות רבות, מחלות, תשישות ומחסור באספקה ובמזון אילצו אותה לעבור למגננה את סוף המערכה על גוודלקנל. בנובמבר תקף כוח אמריקני את כוחו של שוג'י בקולי פוינט ואילץ אותו לסגת לקוקומבונה, תוך שהוא תוקף אותו לאורך כל הדרך. מעל 1,000 חיילים יפנים נהרגו במהלך נסיגה זו.

קרב איי סנטה קרוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שתקפו חייליו של היאקוטאקה את מתחם לונגה, נעו נושאות מטוסים וספינות מלחמה יפניות נוספות לכיוון איי שלמה הדרומיים. משם, קיוו היפנים, יוכלו לפגוש ולהשמיד כל כוח ימי של בעלות הברית (ובעיקר של ארצות הברית) שעשה דרכו לגוודלקנל בעקבות התקפתו של היאקוטאקה. נושאות המטוסים של בעלות הברית באזור, שעברו לפיקודו של אדמירל ויליאם הלסי, קיוו אף הן לפגוש ביפנים. הלסי החליף את גורמלי ב-18 באוקטובר בפיקוד על כוחות בעלות הברית בדרום האוקיינוס השקט.

שני הכוחות הימיים נפגשו והתעמתו בבוקר 26 באוקטובר, במה שנקרא לאחר מכן קרב איי סנטה קרוז. לאחר מספר התקפות אוויריות משני הצדדים נאלצו בעלות הברית לסגת מהאזור לאחר אובדן נושאת המטוסים הורנט ונזק כבד לנושאת המטוסים אנטרפרייז. נושאות המטוסים היפניות נאלצו לסגת גם הן בשל אובדן מטוסים רבים ונזק שנגרם לשתיים מנושאות המטוסים. אף על פי שבמונחים של נזק שנגרם השיגו היפנים ניצחון טקטי, אובדן המטוסים וצוותיהם היה בלתי הפיך עבור היפנים, בעוד שמספר המטוסים וצוותי האוויר שאיבדו בקרב היה נמוך בקרב בעלות הברית, ונתן להם יתרון אסטרטגי ארוך-טווח.

השלכות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה הנדרסון באוגוסט 1944, לאחר שהפך לבסיס מרכזי עבור בעלות הברית

אף על פי שנחלו תבוסה בקרב על שדה הנדרסון, לא איבדו היפנים תקווה לכבוש בחזרה את האי. מיד בתום הקרב החלו הצבא היפני הקיסרי והצי הקיסרי בהכנות להעברת שאר הדיוויזיה ה-38 ואת דיוויזיית הרגלים ה-51 לגוודלקנל, במטרה לערוך מתקפה נוספת על שדה הנדרסון בנובמבר 1942.[18]

היפנים תכננו להפגיז את שדה הנדרסון באמצעות אוניות מערכה בזמן שאוניות תובלה תפרוקנה חיילים וציוד באי. בזמן שאוניות המערכה התקרבו לגוודלקנל, הפליגו אוניות בעלות הברית ליירטן, ובקרב שהתפתח בין ה-13 בנובמבר ל-15 בנובמבר, שנודע בשם הקרב הימי על גוודלקנל, הצליחו בעלות הברית להדוף שני ניסיונות הפגזה על שדה הנדרסון, והשמידו כמעט את כל אוניות התובלה שנשאו את חיילי הדיוויזיה ה-38. לאחר שנכשל ניסיון התגבור לאי, הודה הפיקוד העליון בתבוסה בגוודלקנל, ועד השבוע הראשון של פברואר 1943 פינה את שרידי הארמייה ה-17 מהאי. לאחר הניצחון בקרב גוודלקנל, המשיכו בעלות הברית בהתקדמותן במעלה אסיה והאוקיינוס השקט, עד כניעת יפן באוגוסט 1945 וסוף מלחמת העולם השנייה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפסיפיק – הפרק השני של המיני סדרה עוסק בקרב על שדה הנדרסון, וגם מתאר את השתתפותו של ג'ון בזילון מהגדוד של צ'סטי פולר בקרב, עבורה קיבל את מדליית הכבוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ון טולנד, השמש העולה: שקיעתה ונפילתה של הקיסרות היפנית, 1936-1945, תל אביב: משרד הביטחון, 1970.
  • Frank, Richard B. Guadalcanal: The Definitive Account of the Landmark Battle. Penguin Books, 1992. ISBN 9780140165616.
  • Griffith, Samuel B. The Battle for Guadalcanal. Bantam Books, 1980. ISBN 9780252068911.
  • Jersey, Stanley C. Hell's Islands: The Untold Story of Guadalcanal. Texas A&M University Press, 2008. ISBN 9781585446162.
  • Morison, Samuel Eliot. The Struggle for Guadalcanal, August 1942 – February 1943. Vol. 5 of "History of United States Naval Operations in World War II", Little, Brown and Company, 1958. ISBN 0-316-58305-7.
  • Murray, Williamson and Allan Reed Millett. A War To Be Won. Harvard University Press, 2001. ISBN 9780674006805.
  • Prados, John. Islands of Destiny: The Solomons Campaign and the Eclipse of the Rising Sun. Penguin, 2012. ISBN 9781101601952

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הקרב על שדה הנדרסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hough, עמ' 323.
  2. ^ 2.0 2.1 Hough, עמ' 337.
  3. ^ Griffith, עמ' 113.
  4. ^ טולנד, עמ' 295.
  5. ^ Griffith, עמ' 169.
  6. ^ Hough, עמ' 328.
  7. ^ Jersey, עמ' 266-264.
  8. ^ Griffith, עמ' 188.
  9. ^ Jersey, עמ' 266.
  10. ^ טולנד, עמ' 305.
  11. ^ Griffith, עמ' 203.
  12. ^ Jersey, עמ' 280-279.
  13. ^ רוברט דאבס האינל, "ניצחון בשיא הגאות", מערכות, 1980, עמוד 280.
  14. ^ טולנד, עמ' 307-306.
  15. ^ Jersey, עמ' 288.
  16. ^ Hough, עמ' 336-335.
  17. ^ Jersey, עמ' 291.
  18. ^ Griffith, עמ' 205.