הקרנבל הדומיניקני
הקרנבל הדומיניקני נחגג מדי שנה מאז אמצע המאה ה-16, והוא כולל תחפושות ססגוניות עם מוטיבים מהמסורת המקומית ומהנצרות. ברוב הערים במדינה נערך הקרנבל במהלך חודש פברואר, ואולם בחלק מהערים הוא מתקיים במרץ, באוגוסט או במהלך השבוע הקדוש.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורו של הקרנבל במנהגים פגאניים באירופה. הכנסייה הקתולית אימצה מנהגים אלה, אך יצקה לתוכם תכנים דתיים. באופן מסורתי, נערך הקרנבל בימים שלפני יום רביעי של האפר, אז החלה תקופת 40 ימי התענית, בהם נהגו הנוצרים מנהגי אבלות שונים, ובהם הימנעות מאכילת בשר. לאחר הגעתו של כריסטופר קולומבוס ליבשת אמריקה ב-1492, החלו המעצמות האירופיות - ספרד, פורטוגל, בריטניה צרפת והולנד - בכיבוש היבשת וביישובה. המתיישבים החדשים הביאו עמם את מנהגיהם.
גם לתושבים הילידים ביבשת היו חגים שונים, ואף שהקונקיסטאדורים הספרדים פעלו לדיכוי תרבויותיהם ולהתנצרותם, הייתה להם השפעה על אופיים של הקרנבלים. תושביה הילידים של היספניולה, בני הטאינו, חגגו את הארייטוס (Areitos) באירועים חשובים כמו תחילת עונת נטיעת היוקה, עונת הקציר, נישואים, טקסי התבגרות, ועוד. החג כלל שירה וריקודים, והרקדנים קישטו את גופם בתכשיטים, ציורי גוף ועכסים עשויים צדפים. הצ'יפים נהגו לעטות גם מסכות עשויות עץ מעוטרות בזהב, חגורות מעוטרות בצדפים, זהב וחרוזים. המוזיקה שליוותה את הרוקדים כללה תופים, חלילים, מאראקס ופוטוטו (Fotuto, כלי נשיפה עשוי מקונכייה).
אוכלוסייה נוספת שהשפיעה על אופיו של הקרנבל הייתה אוכלוסיית העבדים שהובאו ליבשת מאפריקה מאז תחילת המאה ה-16. באזורים שונים באפריקה נהוג היה לערוך תהלוכות שבהן צעדו תושבי הכפר כשהם מחופשים, לצלילי מוזיקה, כטקס שמטרתו גירוש רוחות והבאת מזל לכפר. בשל אלמנט גירוש הרוחות, המסכות, גם אלו שנעשה בהן שימוש באמריקה, כללו התייחסות למוות. המסכות כללו עיטורים מחומרים טבעיים, שעל פי האמונה העניקו כוחות לנושאיהן, ובפרט נוצות. מנהגים נוספים שהובאו מאפריקה כללו הליכה על קביים, שימוש בבובות וקרבות מקלות.
אין עדויות חד-משמעיות לגבי ראשיתו של הקרנבל, אך חוקרים מעריכים כי הוא החל בעשורים הראשונים של המאה ה-16, ובאותה תקופה נערך בסנטו דומינגו, בכיכר שמול הקתדרלה. ביומנו של נוסע ספרדי נמצא תיאור של קרנבל שנערך בפברואר 1520 בקונספסיון דה לה וגה לרגל הגעתו של ברטולומה דה לאס קסאס לעיר, אך התיעוד הידוע הראשון של הקרנבל כאירוע ממוסד הוא רק מ-1578.
בדומה לאירופה, גם בעולם החדש עודדה הכנסייה את קיומו של הקרנבל. ההיבט הדתי של הקרנבל הקל גם על המושלים ועל בעלי האחוזות לאפשר כמה ימים של חופש יחסי לעבדים, ובכך גם לאפשר להם לשחרר לחצים באופן שנתפש כלגיטימי, וכתחליף למחאות ומרידות. תפיסות אלה, במקביל לתפיסת "היפוך היוצרות" שמקורה באמונות הטאינו, הביאו לכך שבהדרגה העבדים הפכו למוקד הקרנבל. הם אלו שצעדו וחגגו ברחובות, בעוד שמעסיקיהם צפו בתהלוכות מהצד. דפוסי התנהגות שבימים רגילים היו בלתי מקובלים או אף אסורים בתכלית הפכו לגיטימיים בזמן הקרנבל: מוזיקה רועשת, שתייה לשוכרה, נשים בתלבושות אקסטרווגנטיות או מינימליות, גברים בלבוש נשים, ועוד.
ב-27 בפברואר 1844 הכריזה הרפובליקה הדומיניקנית על עצמאותה. מאחר שהקרנבל נערך ממילא בפברואר, הפך יום העצמאות לחלק בלתי נפרד ממנו. עם זאת, בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 החלה הממשלה לנסות וליצור הבחנה בין האירועים, כדי לשוות לאירועי יום העצמאות נופך ממלכתי יותר. צעד נוסף ננקט ב-2004. עד אז, נערך ביום העצמאות מצעד צבאי, וביום ראשון שלאחריו נערכה התהלוכה הלאומית של הקרנבל. מאז אותה שנה, נערכת תהלוכה זו רק באמצע חודש מרץ. התהלוכה הלאומית, שנערכת מאז 1983, נערכת בטיילת של סנטו דומינגו, לחוף הים הקריבי, בהשתתפות צועדים מכל רחבי המדינה, המתחרים על התחפושות המוצלחות ביותר.
מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרנבל כולל תהלוכות בהן צועדים אנשים מחופשים, לצלילי מוזיקה המבוססת הן על המרנגה המסורתית והן על מוזיקה מודרנית יותר. חלק מהצועדים מאורגנים בקבוצות שלהן תחפושות זהות או תחפושות בנושא מסוים. לאורך הרחובות בהן עוברת התהלוכה, נאספים אנשים כדי לחזות בה. רבים מהצועדים נושאים עמם
דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק מהתחפושות מבוססות על דמויות קבועות, שמקורן בתרבויות האירופיות, האינדיאניות או האפריקאיות, או שהתפתחו באופן מקומי לאורך השנים. בין הדמויות הבולטות:
- השד הצולע (Diablo Cojuelo). הדמות המרכזית בקרנבל, מבוססת על אגדה מקומית לפיה השד גורש מהשמיים בשל המתיחות הילדותיות שלו. בנחיתתו על האדמה, נפגע ברגלו, וזה מקור צליעתו. מאפייני הדמות משתנים מעיר לעיר, אך יש לה מספר מאפיינים כלליים הדומים בכל המדינה. המסכה מייצגת את דמותם של הספרדים עם הגיעם לאי, שבפעולותיהם נגד הילידים נתפשו כשדים. המסכות מאופיינות בפיות גדולים, אפים ארוכים וקרניים. התחפושת עצמה עשויה סאטן ססגוני, ולעיתים מחוברים אליה פעמוני מזחלת. השדים אוחזים גם בלונים קשיחים הקשורים בחבל, ומכונים וחיגה (Vejiga; מילולית: שלפוחית), באמצעותם הם מצליפים בישבניהם של צועדים אחרים ושל עוברי אורח. ככל הנראה, פעולה זו מדמה את הצלפתם של הספרדים בעבדיהם.
- גנוב את התרנגולת (Roba la Gallina). מקורה של דמות זו בסן קריסטובל, והיא סאטירה על הדרך בה נהגו בעבר לגנוב תרנגולות. הדמות כוללת גברים הלבושים כנשים, שגופם מכוסה בכריות ובשקים, המדמים את האופן בו נשאו את התרנגולות.
- קאליפה (Califé, "הח'ליף"). דמות זו קוראת דברי שירה במהלך הקרנבל. השירה היא בעלת אופי מחאתי נגד הממשלה או נגד בעיות אחרות, והיא מייצגת את קולו של הציבור הרחב. הקאליפה לובש חליפה שחורה וכובע צילינדר גבוה באופן גרוטסקי.
- רבקה מתה (Se me muere Rebeca). דמות זו התפתח בסנטו דומינגו בשנות ה-40 של המאה ה-20. זוהי דמות נשית מהמעמד הנמוך, שבתה, המיוצגת בבובה גדולה שהיא אוחזת, חולה והיא אינה מסוגלת לממן את התרופות שהיא זקוקה להן. האישה זועקת וממררת, ונראית סובלת מפסיכוזה. לצד הביקורת החברתית הברורה שמעבירה דמות זו, כחלק מעיקרון היפוך העולמות, יש לה גם אלמנט הומוריסטי: הגבר הלבוש בתחפושת זו הוא אימפוטנט, וזעקותיו בשמה של רבקה העומדת למות מתייחסות למעשה לאיבר מינו שחדל לתפקד.
- לה סיגואפה (La Ciguapa). דמות זו אף היא נשית. היא מסתובבת במה שנחזה כעירום, שערה ארוך, וכפות רגליה הפוכות.
- האינדיאנים (Los Indios). דמויות אלה מסתובבות בקבוצות, כשהן לבושות בתלבושות המסורתית של הטאינו. החוקר תומאס מורל סבור שדמויות אלו התפתחו בסנטיאגו דה לוס קביירוס בתקופת הכיבוש האמריקני בין 1916 ל-1924, במחאה על מה שכינו "הפיכת הדומיניקנים לעבדיו של צבא ארצות הברית".
מאפיינים מקומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סנטו דומינגו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעבר, נחגג הקרנבל של סנטו דומינגו לא רק בחודש פברואר, אלא בכל חג או מועד חשוב. בלילות שלפני הקרנבל, הוארו הרחובות ברובע הקולוניאלי בתאורה צבעונית, וכלי השיט ששטו בנהר אוסאמה קושטו בפרחים. הקהילות השונות בעיר התחפשו ביחד ונעו בקבוצות, שניהלו קרבות בהן השליכו זו על זו תפוזים ואוחוס דה סרה (ojos de cera, "עיני שעווה") - קליפות ביצים ממולאות במים מבושמים שנאטמו בשעווה. המעמדות הגבוהים התכנסו מאוחר יותר לנשף שנערך בבתים המלכותיים. בהדרגה, הקרנבל ברובע בקולוניאלי הפך מזוהה יותר עם האליטות, ואילו המעמדות הנמוכים יותר חגגו בפארק אנריקיו שמצפון לו. חלק מהקרנבל כלל אלמנטים סאטיריים, בהם הושמו ללעג מנהיגי המדינה ובכירי הכנסייה. מנהג זה נאסר בתקופת שלטונו של הרודן רפאל טרוחיו, ששלט במדינה בין 1930 ל-1961.
עם התפתחותה של סנטו דומינגו כמרכז הפוליטי והכלכלי של הרפובליקה דומיניקנית, עברו להתגורר בה תושבים מכל רחבי המדינה. תושבים אלה הביאו אליה את המנהגים המקומיים שלהם, וכך ניתן בקרנבל ייצוג למאפיינים תרבותיים מכל האזורים. מסכות השדים בקרנבל כוללות קרניים גדולות ושיניים מחודדות, והן עשויות כיום בעיקר מחומרים סינתטיים כלטקס וצבעי אקריליק. רבות מהתחפושות מקושטות בפעמונים או בבובות, המסמלות שני דברים מנוגדים - ילדים מתים ופוריות.
הקרנבל של סנטו דומינגו כולל מספר דמויות ייחודיות. לה מוארטה אן ז'יפה (La Muerte en Yipe, "המוות בג'יפ") היא דמות הכוללת אלמנטים מורבידיים כמו מסכה דמוית גולגולת ו"דם" המטפטף מפצעיה. מקור השם בכך שבעבר נהגו המחופשים בדמות זו לקפוץ על כלי הרכב, ובפרט הג'יפים, שנסעו בקרנבל. לוס אפריקנוס (Los Africanos, "האפריקאים") הם דמויות המייצגות את העבדים השחורים שהובאו לאי במאות הקודמות. המחופשים צובעים את גופם בשחור, לובשים חצאית קש בלבד (כיום גם מחומרים אחרים) והם מסתובבים יחפים. לוס טיסאנוס (Los Tizanos, "המוכתמים") מכסים את גופם בשמן מנוע, ונוהגים גם לבקש כסף או מתנות מהקהל. לוס טרווסטיס (Los Travestis, "הטרנסווסטיטים"), באופן מסורתי, הטרווסטיס היו גברים שהתחפשו לנשים, אך כחלק מאלמנט היפוך העולמות, נוהגים באופן מאצ'ואיסטי מוקצן. כיום, בשל האווירה החופשית והפתוחה של הקרנבל, קרוס-דרסרים וטרנסקסואלים רבים חשים בנוח בלבוש אישה בתקופת הקרנבל.
קונספסיון דה לה וגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרנבל בקונספסיון דה לה וגה נערך בכל יום ראשון במהלך חודש פברואר, והוא נחשב לססגוני ביותר במדינה, והוא מושך אליו מבקרים מחוץ לעיר ותיירים. ייתכן שלססגוניות זו אחראים בין היתר אמנים קובנים שעברו לעיר במהלך מלחמת העצמאות הקובנית, ב-1897. עד ראשית המאה ה-20, הדמות הפופולרית ביותר בקרנבל הייתה דמות נחש, אך מאז תפס את מקומו השד הצולע. המסכות של השדים עשויות עיסת נייר, וניכרת בהן השקעה רבה. הן מאופיינות באוזניים גדולות ובפיות גדולים שבהם שיניים חדות. בעבר, נעשה שימוש בשיני פרה אמיתיות, אך כיום הן עשויות שרף. מאז סוף המאה ה-20 ניכרת גם השפעתן של דמויות מסרטי מדע בדיוני על מראה המסכות.
סנטיאגו דה לוס קביירוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז 1867, נערך הקרנבל בסנטיאגו דה לוס קביירוס פעמיים בשנה: פעם אחת בפברואר, כביתר המדינה ופעם אחת באוגוסט, בסמוך ל-16 באוגוסט, המועד בו פרצה ב-1863 מלחמת השבת העצמאות, לאחר הסיפוח הזמני לספרד. סנטיאגו דה לוס קביירוס מזוהה עם מלחמה זו, שכן רוב הקרבות נערכו בה או בסביבתה.
באופן מסורתי, יש תחרות בין שכונות העיר השונות, ובפרט לה חויה ולוס פפינס, על התחפושות הססגוניות ביותר. תחרות זו החלה בשנות ה-60 של המאה ה-20, מתוך שאיפה ליצור עניין מחודש בקרנבל, שהלך ודעך.
השדים בקרנבל מכונים לצ'ונס (Lechónes), על שם הלצ'ון, תבשיל בשר חזיר שנהוג לאכלו בתקופת הקרנבל. תחפושות השדים הן בסגנון המקובל בכל רחבי המדינה, אך נבדלות משכונה לשכונה בעיצוב הקרניים. הקרניים של הפפינרוס (תושבי לוס פפינס) חלקות בעוד שהקרניים של החוירוס (תושבי לה חויה) מעוטרות בקוצים. תושבי שכונת פואבלו נואבו נוהגים לעטר את הקרניים בפרחים, וסגנונות אחרים כוללים קרניים דמויות ידיים או ראשי ציפורים. דמות נוספת שהתפתחה בסנטיאגו, ואומצה גם בערים נוספות היא ניקולאס דן דן: דב שמן הקשור בשלשלאות לאדונו. הדמות מבוססת על דובים שהשתתפו במופעי קרקס.
בונאו[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמות השד בקרנבל בבונאו מכונה מקראו ("Macarao"), והיא התפתחה מתחפושות בעלי חיים שהיו נהוגות בעבר, בעיקר תנינים, נחשים ודבורים. דמות בולטת נוספת היא הטראפוס (Trapus), המאופיינת בלבישת רצועות צבעוניות דמויות שטיח. חלק מהטראפוסס חובשים גם מסכת מקראו, ואחרים צובעים את פניהם. תחפושת נוספת נהוגה בידי קבוצות נערים שמסתובבים בבגדי ים, וגופם צבוע בבוץ זהוב.
בסיום הקרנבל, נהוג בבונאו להעניק את התחפושות לעניים, כדי שיוכלו להשתמש בהן בשנה הבאה.
בראונה וקבראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבראונה ובקבראל מצוין הקרנבל בימים שישי, שבת וראשון בשבוע של חג הפסחא, וביום שני שלאחריו. דמות השד מכונה קצ'ואה (Cachúa), והמסכה האופיינית כוללת עיטורים דמויי מסמרים ו"שיער" עשוי רצועות של נייר קרפ, והן מזכירות במראיהן בעלי חיים כתנינים, פרות, חזירים ועופות מים. החוקר פדרו מואמבה סבור כי דמויות בעלי החיים מייצגות את תחושתם של העבדים כי תנאי העסקתם הם כשל בהמות. חלק מהתחפושות כוללות גם כנפי עטלף עשויות בד.
ביום שני האחרון של הקרנבל, נאספים החוגגים בבית הקברות, חובטים בבובת קש בדמותו של יהודה איש קריות, ואחר כך שורפים אותה. אפר הבובה מפוזר בשדות, במה שמזכיר מנהג מקומי עתיק שלפי האמונה שיפר את היבול. במהלך הטקס שרים הנוכחים שירים עממיים, שברבות השנים החלו לכלול גם שירי מחאה נגד משטרו של הרודן רפאל טרוחיו, ששלט במדינה בין 1930 ל-1961.
סלסדו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדומה לבונאו, גם בסלסדו מכונה דמות השד מקראו, ואף הוא מבוסס על דמויות של בעלי חיים, במיוחד פיל. בסיום הקרנבל נוהגים המשתתפים לקרוע את תחפושותיהם, מעשה שמסמל את המעבר מישן לחדש ואת מעגל החיים.
סן פדרו דה מקוריס[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרנבל בסן פדרו דה מקוריס מאופיין בריקודים מקומיים ייחודיים כמומיסה (Momise) וגולויה (Guloya), לצלילי תופים וחלילים. אחת הדמויות שהתפתחו בסן פדרו דה מקוריס מכונה עלי באבא, והתחפושת כוללת לבוש ססגוני בסגנון ערבי.
סן קריסטובל[עריכת קוד מקור | עריכה]
סן קריסטובל סמוכה מאוד לסנטו דומינגו, והאירועים בהן מאוד דומים, אך מספר מאפיינים מייחדים את הקרנבל של סן קריסטובל מזה של סנטו דומינגו, והבולט שבהם הוא אלמנט הסאטירה הפוליטית המאפיין את החגיגות. הקרנבל נושא אופי תחרותי, והזוכה נבחר בהחלטה משותפת של הקהל וצוות שופטים.
קוטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרנבל בקוטוי נערך מדי שנה ב-27 בפברואר, מאז שנות ה-50 של המאה ה-20.
הקרנבל מאופיין בשתי דמויות עיקריות, המבוססות על עיקרון היפוך העולמות, שבמקרה זה בא לידי ביטוי בשימוש בזבל כלבוש. הפלאטאנוס (Platanus) מכסים את כל גופם בעלי בננה, חובשים מסכות עשויות קליפת דלעת ואוחזים בווחיגה. הפאפלוס (Papelus, מהמילה papel, שפירושה "נייר") לובשים תחפושות עשויות רצועות נייר ואף הם חובשים מסכות עשויות קליפת דלעת ואוחזים בווחינה. בעבר, נהגו הפאפלוס להשתמש בנייר ששימש את שקי הסוכר, ולאחר מכן בנייר עיתון, אך כיום, לשם יצירת תחפושות ססגוניות יותר, מקובל להשתמש בנייר קרפ. פאפלוס אחרים כלל אינם משתמשים עוד בנייר לשם יצירת התחפושת, כי אם בשקיות פלסטיק. גם המסכות, הן של הפלאטאנוס והן של הפאפלוס, השתנו עם השנים. בעבר, היו המסכות חלקות, אך כיום נהוג לצבוע אותן.
בנוסף לשתי דמויות אלו, דמויות נוספות ייחודיות לקוטוי כוללות בין היתר את חנרל קוקוטיקו, הלובש "שריון" עשוי עלי דקל מלכותי, ואת אל מדיודיה ("הצהריים"), דמות גבר הלבוש כאישה שפניה צבועות בצבעי הדגל הדומיניקני, כחול, לבן ואדום.
מחוז אליאס פיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
הקרנבל במחוז אליאס פיניה נחגג גם בפברואר וגם בשבוע של חג הפסחא ומכונה גה-גה (Ga-Gá), על שם ריקוד חושני אך הומוריסטי המאפיין אותו. התחפושות באליאס פיניה מאופיינות בשימוש בחומרים טבעיים כגון נוצות, זרעים, פחם עץ או גולגולות פרות. בסיום הקרנבל, נוהגים התושבים לשרוף את התחפושות.
מחוז מונטה קריסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
דמו השדת בקרנבל של מחוז מונטה קריסטי מכונה אל טורו (El Toro, "השד"). המסכה היא בדמות בעל חיים, אך לאו דווקא שור, המעוטרת באיורי נקודות. התחפושת מרופדת היטב, כדי להגן על השד מה"סיווילס" (Los Civiles, "האזרחים"). הסיווילס מסתובבים בבגדיהם הרגילים, אוחזים בשוט המשמש את הבוקרים, ומנסים להכניע את ה"שור". המנצח הוא השור שהחזיק מעמד זמן רב יותר מבלי להיכנע.
מחוז סמאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושביו הראשונים של מחוז סמאנה היו עבדים משוחררים מארצות הברית, והדבר בא לידי ביטוי בקרנבל, הנערך מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. חלק מהמשתתפים בקרנבל צובעים את גופם בצבע שחור מבריק, שנועד לייצג את העבדים האפריקאים, ואחרים לבושים כבני טאינו. דמות השד כוללת מסכה עם קרניים מפוארות והתחפושת כוללת כנפי עטלף, שהיה סמל לעולם הרוחות בתרבות הטאינו.
