הרביא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הִרִבְּיָא (יישוב לשעבר)
هربيا
ZIKIM01.jpg
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז מחוז עזה
נפה נפת עזה
שפה רשמית ערבית
תאריך ייסוד לפני המאה ה-16
שטח 23,312 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה 3 בנובמבר - 5 בנובמבר 1948
יישובים יורשים קיבוץ כרמיה, קיבוץ זיקים
דת מוסלמים סונים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 2,300 (1945)
קואורדינטות 31°36′21″N 34°32′47″E / 31.60576667°N 34.54635833°E / 31.60576667; 34.54635833 
אזור זמן UTC +2
מפת מבצע יואב, הרביא הייתה ממוקמת סמוך ליד מרדכי

הִרִבְּיָאערבית: هربيا) היה כפר ערבי במישור החוף הדרומי, כשישה קילומטרים מדרום לעיירה אל-מג'דל (אשקלון).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ממצאים ארכאולוגים, שנמצאו בחפירות באזור הכפר, המקום היה מיושב החל מתקופת הברזל בארץ ישראל. ב"ח'ירבת א-שרף" (או ח'ירבת אום שרף), גבעה החולשת על הכפר מצפון נערכה חפירה ארכאולוגית ב-1987[1].

התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב הירביה

בתקופת ממלכת ירושלים היה בהרביא מבצר צלבני קטן בשם לה-פורבי (La Forbie).

ביום 4 באוקטובר 1244 יצא הצבא הצלבני מעכו לכוון עזה. הצבא כלל את האבירים הארץ ישראליים וצבאות המסדרים הצבאיים. 312 אבירים טמפלרים ועימם 324 טורקופולים, 328 אבירי מסדר ההוספיטלרים ועימם 200 טורקופולים, 400 אבירים של המסדר הטבטוני ומספר לא ידוע של אבירים מצורעים ממסדר סנט לזרוס. נתמכים על ידי מספר גדול של חיילים רגליים - בסך הכל בין 12,000 ל 11,000 לוחמים, שהיו עיקר הכוח הלוחם של המדינה הצלבנית בפיקוד העליון של גוטייה הרביעי מבריין הרוזן של יפו ואשקלון ולצידו פיליפ ממונפורט הקונטבל - (המפקד העליון) של צבא ממלכת ירושלים.

ביום ה-17 באוקטובר נפגשו הצבאות בהרביא. הקרב החל בהתקפה צלבנית על הצבא המצרי שנמשכה עד לשעות הערב של אותו יום מבלי שהצלבנים יכולים להכריע את הקרב או לגרום לצבא המצרי לסגת. בשעות החשיכה הופסקו הקרבות וחודשו ביום המחרת עם התקפה מאסיבית של הצבא המצרי ובני בריתו. כבר בהתנגשות הראשונה נשבר מרכז המערך הנוצרי- מוסלמי במרכזו, הכוחות הדמשקאים נלחמו עד שהושמדו ברובם ואדונם - אל מנסור- ברח משדה הקטל מלווה ביתרת כוחו הצבאי כ 280 לוחמים. בשלב זה, הצבא הצלבני נותר לבדו בשדה הקרב.

מספר האבידות של הצבא הצלבני לא ידוע במדויק, ומקורות שונים מצטטים מספרים שונים. בספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל מציין ההיסטוריון כי הוא מעריך את מספר האבירים שנהרגו בקרב ב 2000 ואת מספר החיילים הרגלים שנהרגו ב 10,000. בספר מצוין כי מכלל האבירים 50 הצליחו להמלט משדה הקרב. ובהמשך מציין הכותב כי 100 לוחמים נוספים ברחו משדה הקרב עם פיליפ ממונפורט[2] בספר לא מצוין מספר הצלבנים שנלקחו בשבי. בספרו "היסטוריה של הצלבנים" ("Histoire Des Croisades") מציין ז'אן רישרד (Jean Richard) את המספרים הבאים: מתוך 348 טמפלרים שיצאו לקרב 36 נותרו בחיים, מתוך 351 הוספיטלרים 26 נותרו בחיים ומתוך 400 אבירים טבטוניים 3 נותרו בחיים.

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי התקופה העות'מאנית בארץ-ישראל הכפר היה חלק מנאחייה (תת-הנפה) של ח'אן יונס שבסנג'ק עזה (נפה). רוב הבתים בכפר היו בדרך כלל בתי חימר. תושבי הכפר התפרנסו מגידולי אבטחים, מלפפונים ועצי פרי. בכפר הייתה באר ובריכת אגירה[3].

בשנת 1863, ביקר חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן בכפר, תיעד את השרידים העתיקים באזור, ואת חציית נחל שקמה (לו הוא קרא "נהר אריביה"). גרן כתב:"בשעה וחמש עשרה דקות הגענו לשפך נהר אריביה המכונה גם נהר עסקלאן. במקום הזה, בתוך חצי עיגול נרחב למדי שמתקבל כאן מתוואי החוף, הוא יוצר כמין ברכה המפותלת כמה נפתולים צפופים, ומימיה נראים עומדים...בשעה שמונה וחמש עשרה דקות עברנו חורבות בשם ח'רבת אמאריס. הן לא בולטות לעין ומכסות גבעת חול החולשת על החוף מגובה שנים עשר מטר בקירוב...בשעה שמונה ושלושים דקות הגענו לעוד ח'רבה, ונאמר לי כי שמה ח'רבת אם אשקף. על פני כל האתר הזה פזורים חרסים מעורבים עם כתית"[4].

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1920 הסתיימה בנייתו של "בית מוסא עלמי" על גבעה ממערב לכפר. את הבית בנה חאפז אל-עלמי, שהיה גיסו של מוסא אל-עלמי (ממנהיגי התנועה הלאומית הפלסטינית וחבר הוועד הערבי העליון). הבית שימש בעיקר כבית קיט למשפחת אל-עלמי, שהייתה במקור מירושלים, אך אחזה בבעלות על אדמות רבות באזור זה ובאזורים אחרים בארץ. בנוסף היה בבעלותה בית קיט ביריחו, אך כדי לסבול פחות מחום הקיץ שבבקעת יריחו הייתה המשפחה עוברת לבית הזה שתמיד נהנה בחודשי הקיץ מרוח ים קרירה[5].

במפקד 1922, שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי, בהרביא הייתה אוכלוסייה של 1,037 נפש, כולם מוסלמים למעט 6 נוצרים. במפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל היו בכפר 234 בתים מאוכלסים, בהם התגוררו 1,520 תושבים, כולם מוסלמים למעט 10 נוצרים[6].

בשנת 1933 אירח חאפז אל-עלמי את שר המושבות הבריטי בביתו שבכפר, לאחר שנכבדי עזה סירבו לפגוש אותו כאות מחאה על "תמיכת הבריטים בציונים"[7].

בשנת 1943 הוקם בצמוד להרביא, על קרקעות שרכשה הקק"ל בשטח של 1,705 דונם, הקיבוץ "מצפה הים", שאחר שונה שמו ליד מרדכי[8]. היחסים בין הקיבוץ והכפרים הערביים השכנים : בית נ'ירג'יה , דיר סניד , הרביא וברייר היו טובים. לחברי הקיבוץ היה רצון כן לפתח יחסי שכנות טובים, ו"מוכתר" הקיבוץ מונה לתפקידו בעיקר למטרה זו. בכניסה ליישוב נבנה אוהל אירוח ובו שטיחים וכלים להגשת קפה, לפי המסורת הערבית. המתיישבים החדשים למדו מהשכנים בכפר ברברה להשביח גפנים שהיו נפוצות באזור ולטפל בהן. הנשים הערביות נעזרו ברופא המקומי, ד"ר קלר, בטיפול רפואי בילדיהן בתרופות שהיו חדשות להן, והכפריים שאלו משכניהם סוס ליום חריש או זרעי עגבניות מזן מובחר. ילדי הקיבוץ טיילו לכפרים הערביים השכנים, והיו הזמנות הדדיות לשמחות משפחתיות מצדם כמו גם השתתפות נכבדי הכפרים בחגי המשק, כאורחים של כבוד[9].

בסקר הכפרים בשנת 1945 האוכלוסייה בכפר הייתה 2,300 תושבים, 2,200 מוסלמים, 40 נוצרים ו-60 יהודים (תושבי יד מרדכי). שטח הקרקע הכולל של הכפר היה 22,312 דונם. אשר מתוכם הוקצו 6,106 לחקלאות שלחין, 2,765 לגידולי הדרים ובננות ו-2,037 לגידולי דגנים[10].

לפי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היישוב נכלל בשטח המדינה הערבית.

במלחמת השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הישגי צה"ל במבצע יואב, הצבא המצרי החל בנסיגה מאיסדוד, ובתחילת נובמבר נצפה נסוג גם מאל-מג'דל (אשקלון). ב-3 בנובמבר 1948 דיווח העיתון על המשמר כי תושבי הרביא והכפרים הסמוכים החלו בורחים[11]. בעקבות כך חטיבת גבעתי פתחה ב–5 בנובמבר במבצע 'מגע', שנועד לחזק את המצור על כיס פלוג'ה ממערב ולהשתלט על מג'דל וסביבותיה. באותו יום נשלחו כוחות מגדוד 55 לעבר הכפרים ברברה, אל ג'ורה, נעליה, אל ג'יה, חרביה ובית ג'רג'א, שנתפסו ללא קרב וללא תושבים, לאחר שכבר ברחו דרומה לעזה[12]. לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, גבולה של רצועת עזה נקבע כקילומטר מדרום למקום שבו עמד הכפר. רוב תושבי הכפר עברו לגור במחנה הפליטים א-שאטי הממוקם פחות מ-4 קילומטר מדרום למקום שבו עמד הכפר[13].

ב-15 בפברואר 1949, עלה קיבוץ זיקים על הקרקע על אדמותיה של משפחת עלמי, בית המשפחה שימש כחדר האוכל של הקיבוץ[14].

ב-21 באפריל 1950 הוקם על הגבעה בה עמד הכפר קיבוץ כרמיה[15].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרביא בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חדשות ארכיאולוגיות, גיליון פ"ט, 1987
  2. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 300
  3. ^ יהושע בן-אריה, ארץ בראי עברה : מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, עורכים: רן אהרונסון וחגית לבסקי, יד יצחק בן-צבי האוניברסיטה העברית בירושלים, 2001, עמוד: 340
  4. ^ ויקטור גרן,תיאור גאוגרפי, היסטורי וארכאולוגי של ארץ - ישראל - כרך שני : יהודה (ב), ירושלים: יד יצחק בן צבי, 1982, עמוד: 108
  5. ^ משה גלעדבזיקים החליטו שלא לטשטש את העבר הערבי של הקיבוץ, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2019
  6. ^ Mills, Census of Palestine, 1931, page 48
  7. ^ עזה ווזיר המושבות, דואר היום, 18 באפריל 1933
  8. ^ גרשון גבעוני, דפים מן האלבום, על המשמר, 12 בנובמבר 1968
  9. ^ זאב ענר, סיפורי קיבוצים : סיפורם של ארבעים קיבוצים, רעננה, הוצאת משרד הבטחון. שנת ההוצאה: 1998, עמוד: 96
  10. ^ Government of Palestine, Department of Statistics, 1945, p. 26
  11. ^ האויב מתכונן לפינוי מגדל, על המשמר, 3 בנובמבר 1948
  12. ^ הרביא באתר "מיזם אתרי מלחמת העצמאות"
  13. ^ מירון רפופורטנפרדים מהים של עזה, באתר הארץ, 21 ביוני 2005
  14. ^ קיבוץ זיקים נאחז בקרקע, על המשמר, 15 בפברואר 1949
  15. ^ ש. קפלן, חניכי השוה"צ מטוניס וצרפת התנחלו בדרום, על המשמר, 21 באפריל 1950