הרברט פונטינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרברט ג'ורג' פונטינג עם סינמטוגרף באנטארקטיקה, ינואר 1912

הרברט ג'ורג' פּוֹנְטינְגאנגלית: Herbert George Ponting;‏ 21 במרץ 18701935) היה צלם בריטי מקצועי. הוא ידוע בעיקר כצלם והסינמטוגרף של משלחת טרה נובה של רוברט פלקון סקוט לים רוס ואל הקוטב הדרומי (1913-1910). בתפקידו זה, הנציח כמה מן התמונות הבלתי נשכחות ביותר מן העידן ההירואי של חקר אנטארקטיקה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטינג נולד בסולסברי, וילטשייר בדרום אנגליה. אביו היה בנקאי מצליח. מגיל 18 עבד הרברט בסניף בנק מקומי בליברפול. ארבע שנים בעבודתו זו הספיקו לשכנע אותו, שאיננו רוצה ללכת בעקבות אביו. סיפורי המערב האמריקאי שבו את לבו והוא עבר לקליפורניה, שם עבד בכרייה ואחר, בשנות ה-90' של המאה ה-19, קנה חוות פירות. ב-1895 נשא אישה קליפורנית, מרי בידל אליוט; בתם מילדרד נולדה באובורן, קליפורניה, בינואר 1897.

החומה הסינית הגדולה, צילום של הרברט פונטינג מ-1907.

עסקי החווה כשלו ב-1900 ופונטינג החל לעסוק ברצינות בצילום כעצמאי. בעקבות מפגש מקרי עם צלם מקצועי בקליפורניה, שפונטינג יעץ לו בנושאים מקומיים והראה לו צילומים שלו, הגיש את תמונותיו לתחרויות וזכה בפרסים. הוא עסק בהצלחה בצילום סטריאוסקופי. ב-1904 התגורר פונטינג בסוסליטו, צפונית לסן פרנסיסקו. הוא פעל ככתב במלחמת רוסיה-יפן בשנים 1904-1905 ואחר המשיך במסעות באסיה, עבד בבורמה, קוריאה, יווה, סין והודו כצלם עצמאי לכתבי עת באנגלית. שיפורים בתהליכי ההדפסה איפשרו, בפעם הראשונה, למגזינים בהפצה המונית להדפיס ולפרסם כתבות מאוירות בצילומים.

פונטינג מכר את עבודותיו לארבעה מן המגזינים הראשונים במעלה של לונדון, ה"גראפיק", ה"אילוסטריידט לונדון ניוז", ה"פירסון'ס" וה"סטראנד מגזין". ב"סטראנד" הופיעו צילומיו של פונטינג צד הצד עם סיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונאן דויל, מבני תקופתו של פונטינג.

פונטינג פיתח את תצלומי יפן שלו לספר "יפן ארץ הלוטוס", שיצא לאור בשנת 1910. הוא נבחר לחבר בחברה הגאוגרפית המלכותית. הודות לכשרונו לעיתונאות וליכולתו לעצב את האיורים המצולמים שלו לסיפור עלילה הוזמן להצטרף כצלם המשלחת שיצאה לאנטארקטיקה על סיפון האוניה "טרה נובה", הפעם הראשונה שצלם מקצועי נכלל במשלחת אנטארקטית.

"טרה נובה" ואנטארקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחבר בקבוצת החוף בראשית 1911, עזר פונטינג להציב את מחנה החורף האנטארקטי של משלחת טרה נובה בכף אוונס, באי רוס. המחנה כלל חדר חושך זעיר. אף על פי שהמשלחת יצאה יותר מ-20 שנה לאחר המצאת סרט הצילום, פונטינג העדיף תמונות באיכות גבוהה שצולמו על גבי לוחות זכוכית.

פונטינג היה אחד הראשונים לעשות שימחוש במצלמת קולנוע ניידת באנטארקטיקה. במתקן הפרימיטיבי, שנקרא סינמטוגרף, אפשר היה לצלם רצפי וידאו קצרים. כמו כן הביא עמו פונטינג כמה לוחות אוטוכרום לאנטארקטיקה וצילם שם כמה מצילומי הצבע הראשונים הידועים.

מדעני המשלחת חקרו את התנהגותן של החיות הגדולות באנטארקטיקה, בייחוד לווייתנים קטלנים, כלבי ים ופינגווינים. פונטינג ניסה להתקרב ככל האפשר אל בעלי החיים הללו, הן על סיפון ה"טרה נובה" בים הקרח והן, בהמשך, על האי רוס, ובמקרה אחד, בראשית 1911, ניצל בדוחק ממוות כשלהק של שישה או שבעה לווייתנים קטלנים הקיף את משטח הקרח הצף שעליו היו שני כלבי מזחלות קשורים ומלאי של דלק. פונטינג הוזעק לצלם את הלווייתנים, שהקיפו את משטח הקרח והרימו את חרטומיהם מעליו, וכשהתקרב אל שוליו כדי לצלם, צללו הלווייתנים בבת אחת וניפצו את הקרח לכמה שברים וכמעט הפילו אותו ואת מצלמתו מעל משטח קרח צף אל תוך מצר מקמרדו ואל מלתעותיהם האימתניות. בדרך נס נשארו הכלבים וחביות הדלק על קטעי קרח שלא התפוררו וכך ניצלו גם הם. הלווייתנים איבדו עניין בשלב זה והסתלקו, לרווחת הכל.[1]

במהלך חורף 1911 צילם פונטינג צילומי הבזק רבים של סקוט ושאר חברי המשלחת בצריף שלהם בכף אוונס. הרצאותיו, שלוו בשקופיות מארצות שונות, ריתקו את חברי המשלחת גם כשיתר ההרצאות הכבידו עליהם.[2] בראשית העונה של מסע המזחלות 1911-1912, החלה עבודת השדה של פונטינג להתקרב לקיצה. כאדם בגיל העמידה, לא ציפו ממנו לגרור צידה דרומה על פני מדף הקרח רוס במירוץ אל הקוטב הדרומי. פונטינג צילם חברים אחרים בקבוצת החוף בצאתם למסע, שנועד לנחול הצלחה. אחרי 14 חודשים בכף אוונס עלה פונטינג בפברואר 1912, עם עוד שמונה אנשים, על ה"טרה נובה" לחזור לציוויליזציה, לארגן את המצאי שלו, שהכיל יותר מ-1,700 לוחות צילום, ולעצב את סיפור המשלחת. הסיפור המצולם של פונטינג נועד להמתין לקפטיין סקוט, שיעשה בו שימוש בהרצאות וגיוס כספים ב-1913.

המשך חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחריתה הרת האסון של "המשלחת האחרונה של סקוט" השפיעה גם על חייו של פונטינג ועל הקריירה שלו בשנים הבאות. כשה"טרה נובה" הפליגה דרומה ב-1910, היא הותירה אחריה חובות כבדים. הציפייה הייתה, שקפטיין סקוט יחזור מן הקוטב הדרומי כגיבור נודע בשערים וישתמש בתמונות נעות ממשלחתו בהצגת היחיד שלו. רצפי תמונות הסינמטוגרף של פונטינג, בשילוב עם שקופיות פנס קסם, היו אמורים לשמש אלמנט עיקרי בכיסוי חובות המשלחת.

כשגופותיהם של סקוט ועמיתיו התגלו באוהלם על מדף הקרח רוס, בנובמבר 1912, נמצאו עמם גם היומנים והרשומות שניהלו. ברשומות אלה תוארו ימיהם האחרונים של חוקרי הקוטב, במצב של קפיאה בקור ורעב, לאחר שמאמציהם הנואשים להגיע אל מצבור המזון והדלק, שיכול היה להצילם, כשלו. סקוט ידע שגורלו נחרץ, וניצל את שעותיו האחרונות לכתוב עתירות לבני ארצו, לדאוג לרווחת אלמנות המשלחת וניצוליה.

המכתבים הרהוטים ועתירי הרגש התפרסמו בעיתונות הבריטית וחילצו תרומות נדיבות מן הציבור. התרומות כיסו את מלוא עלות המשלחת, סיפקו קצבאות שנתיות גדולות (שחולקו בתשומת לב לפי המעמד והדרגה במשלחת) לאלמנות ולניצולים, ועוד נותר עודף ניכר לשימוש עתידי כמימון ראשוני למכון סקוט לחקר הקוטב, הנספח לאוניברסיטת קיימברידג'.

בנסיבות אלה, לא היה עוד צורך בעבודתו של פונטינג באנטארקטיקה. זמן קצר לאחר זאת, החלה מלחמת העולם הראשונה.

עם סיום המלחמה, עורר הארכיון של פונטינג מידה של עניין. ב-1921 פרסם פונטינג את "הדרום הלבן רחב הידיים". סיפור המשלחת בתמונות, שנחל הצלחה פופולרית וסיפק שני סרטים, שהתבססו על רצפי הסינמטוגרף שלו ששרדו, "הדממה הלבנה הגדולה" (1924 - אילם) ו"תשעים מעלות דרום" (1933 - מדבר). הוא גם הרבה להרצות על אנטארקטיקה. אולם היצירות הללו הניבו לו מעט מאוד תמלוגים, ושאר יצירתו הצילומית לא עלתה יפה. פונטינג מת בשנת 1935 בלונדון.

מכון סקוט לחקר הקוטב רכש את האוסף של פונטינג בשנת 2004, תמורת 533,000 ליש"ט. בשנת 2009 הדפיסו בהדפס פלטינום והוציאו לאור מבחר מן האוסף. הסרט "הדממה הלבנה הגדולה" שוקם במכון הקולנוע הבריטי ויצא מחדש לאקרנים בשנת 2011.

נוסף לכך, אחד מחדרי החושך הפוטוגרפיים של פונטינג שוחזר באוספים של פארק המורשת פרימיד בכרייסטצ'רץ', ניו זילנד.

תערוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Die Eroberung des Südpols – Fotografien von Herbert Ponting ("כיבוש הקוטב הדרומי: תצלומיו של הרברט פונטינג") גלריית פלו פטרס, המבורג, גרמניה.

שירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונטינג הוא מחבר הפזמון ההיתולי "שק השינה", המובא בסרט "סקוט באנטארקטיקה" מ-1948.

THE SLEEPING BAG
Herbert George Ponting

On the outside grows the furside. On the inside grows the skinside.

So the furside is the outside and the skinside is the inside.

As the skinside is the inside (and the furside is the outside)

One ‘side’ likes the skinside inside and the furside on the outside.

Others like the skinside outside and the furside on the inside

As the skinside is the hard side and the furside is the soft side.

If you turn the skinside outside, thinking you will side with that ‘side’,

Then the soft side furside’s inside, which some argue is the wrong side.

If you turn the furside outside – as you say, it grows on that side,

Then your outside’s next the skinside, which for comfort’s not the right side.

For the skinside is the cold side and your outside’s not your warm side

And the two cold sides coming side-by-side are not the right sides one ‘side’ decides.

If you decide to side with that ‘side’, turn the outside furside inside

Then the hard side, cold side, skinside’s, beyond all question, inside outside.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Arnold, H.J.P., Photographs of the World: a biography of Herbert Ponting, Hutchinson, London (1969) ISBN 978-0-8386-7959-3
  • Arnold, H.J.P., Herbert Ponting: Another World, Photographs in the United States, Asia, Europe & Antarctica 1900–1912, Sidgwick & Jackson, London (1975) ISBN 0-283-98214-4
  • Huxley, Leonard (ed.): Scott's Last Expedition Vols I and II Smith, Elder & Co, London, 1913, OCLC 1522514
  • Ponting, Herbert G., In Lotus-Land Japan, Macmillan, London, 1910
  • Ponting, Herbert G., The Great White South, or, With Scott in the Antarctic being an account of experiences with Captain Scott's South Pole Expedition and of the nature life of the Antarctic, with an introduction by Lady Scott, Duckworth, London (1921)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרברט פונטינג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפסלי צ'רי-גארארד, "המסע הגרוע ביותר בעולם", עמ' 91-92
  2. ^ צ'רי-גארארד, עמ' 218