הריסת מבנים בפעילות מבצעית של צה"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הריסת מבנים בפעילות מבצעית של צה"ל מתייחסת להריסת מבנים שמבצע צבא ההגנה לישראל (צה"ל) בעת פעילות מבצעית, ובפרט תוך כדי לחימה. בפעילות צה"ל, בייחוד בלוחמה בשטח בנוי, מקובל להשתמש בהריסת מבנים כחלק מתהליך הלחימה נגד ארגוני טרור או צבאות זרים. לשם כך צה"ל משתמשים במגוון רחב של אמצעים, בהם ציוד מכני הנדסי, חבלה והפצצה מהאוויר. להריסת מבנים מבצעית יכולים להיות מספר מניעים: תקיפת מבנה שמתוכו מתבצע ירי על כוחות צה"ל, הכנעת מחבל שמתבצר במבנה (נוהל סיר לחץ), השמדת תשתיות טרור (כגון מעבדות נפץ, מחסני רקטות או מפקדות ארגוני טרור), מניעת מארבים על ידי הריסת מבנים השולטים על שטח הפעולה (חישוף) או פריצת ציר בשטח בנוי.

שיטות להריסת מבנים בעת לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחפור די-9 בשירות צה"ל, הכלי העיקרי בהריסת בתים תחת אש וסכנת מטעני חבלה.

הריסת בתים בעת לחימה נעשית במספר שיטות, בהתאם לזירת הלחימה, הדחיפות שבצורך שבהריסה, זמינות כוחות צה"ל ושיקולים אחרים.

ביהודה ושומרון הריסת מבנים תוך כדי לחימה נעשית בדרך כלל על ידי דחפורי D9 משוריינים של חיל ההנדסה הקרבית וזאת בשל המיגון הכבד שלהם, שהופך אותם לעמידים בפני ירי נשק קל, מקלעים ומטעני חבלה גדולים - איומים הקיימים בעת הריסת בית ממולכד או בית שבו מתבצרים מחבלים חמושים. ה-D9 משמש בעיקר להרס מבנים ממולכדים או תוך כדי לחימה, אך גם להריסת בתי מחבלים (ובפרט בתי מחבלים מתאבדים) ותשתיות טרור נוספות. ה-D9 שימש להריסת מבנים תוך כדי לחימה גם ברצועת עזה, כל עוד הייתה נוכחות קרקעית של כוחות צה"ל ברצועה, או במהלך מבצעים צבאיים קרקעיים דוגמת מבצע עופרת יצוקה ומבצע צוק איתן. במקרים בהם הסכנה קטנה יותר צה"ל מפעיל גם מחפר ממוגן ויעה אופני ממוגן לצורכי הריסה. עבור מבני קומות צה"ל משתמש לעיתים בשילוב של D9 ומחפר. הריסת בתים בציוד מכני הנדסי ממוגן תוך כדי לחימה מבוצעת על ידי לוחמי מערך הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית.

שיטה נוספת להריסת מבנים היא פיצוץ מבוקר באמצעות חבלה - כלומר שימוש מדויק במטעני נפץ למיטוט הבית.[1] שיטה זו מאפשרת דיוק בהריסה ושליטה בהיקפה: מחדר בודד ועד לבניין רב-קומות. את ההריסה מבצעת בדרך כלל סיירת יעל של יהל"ם (יחידת העילית של חיל ההנדסה הקרבית) אך גם גדודי הנדסה קרבית בפיקוד קצינים שהוסמכו לכך. גם למספר יחידות מובחרות נוספות בצה"ל יש יכולת חבלה.

שיטת נוספת להריסת בתים תוך כדי לחימה היא הפצצת המבנה מהאוויר באמצעות מטוסי קרב והפצצה או מהים באמצעות טילים. שיטה זו משמשת בעיקר ברצועת עזה, בגלל הרצון להימנע מכניסה קרקעית. כדי להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע, נוהג צה"ל להשתמש בנוהל הקש בגג, ולעיתים יוצא בקריאה לתושבי אותו אזור להתפנות מבתיהם. חיל האוויר הישראלי פיתח טכניקה להפלת רבי-קומות בהפצצה מדויקת מהאוויר, וזאת כדי להשמיד את מפקדות ומטות חמאס בעזה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולות התגמול[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחדות מפעולות התגמול, שערך צה"ל בשנות ה-50 ושנות ה-60, כללה הפקודה הריסת בתים. בפעולת קיביה פוצץ צה"ל בכפר קיביה כ-45 בתי אזרחים, תוך הריגת כ-60 מיושביהם. גם מבצע נחלין כלל הרס בתים, ובמבצע חרגול נהרסו בתי הכפר הסורי תאופיק התחתונה. בפעולת סמוע, הפעולה הגדולה ביותר מסוגה מאז מבצע קדש, נהרסו 125 בתים וכן בית הספר התיכון והמרפאה.[2] בפעולות תגמול נוספות, כגון מבצע יהונתן, מבצע גוליבר ומבצע לולב, כללה הפעולה, כחלק מיעדיה, הריסה של תחנות משטרה או מוצבי צבא.

באינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האינתיפאדה השנייה (20002005) חידשה ישראל את מדיניות הריסת הבתים למחבלים ושולחיהם לצורכי לחימה בטרור. גל פיגועי התאבדות בישראל וטרור יומיומי ביהודה, שומרון ועזה גרם לצה"ל להרוס בתים רבים, הן לצרכים מבצעיים והן לשם הרתעת המחבלים ושולחיהם, ואלו המסייעים להם.

דחפור D9N משוריין הורס מבנה ששימש לטרור במהלך הקרב בג'נין 2002, מבצע חומת מגן. הדחפורים המשוריינים הכריעו את הקרב בג'נין לטובת צה"ל.
דחפור די-9 משוריין הורס בית של מחבל פלסטיני ברצועת עזה במהלך האינתיפאדה השנייה. הדחפור נועץ את ה"סכין" בבית, "מכרסם" את הקירות, ממוטט את היסודות ולבסוף "משטח" את ההריסות על מנת שלא ישמשו מסתור למחבלים ומטעני חבלה.

במהלך מבצע חומת מגן הרסו דחפורי D9 משוריינים בתים רבים שהיו ממולכדים במטעני חבלה ושימשו לירי מחבלים על כוחות צה"ל. שיא ההרס היה בקרב במחנה הפליטים ג'נין, בעקבות מארב קטלני שבו נהרגו 13 חיילי צה"ל. בעקבות חוסר היכולת של המחבלים לפגוע בדחפורים וההשמדה השיטתית של תשתיות הטרור במחנה, מרבית המחבלים שהתבצרו בו נכנעו לכוחות צה"ל. ההרס הרב שהותירו הדחפורים בג'נין גרם לסערה ציבורית אך מנגד הכריע את הקרב ללא אבדות נוספות לחיילי צה"ל, הישג שבגינו זכתה פלוגת הצמ"ה של אוגדה 340 בצל"ש אלוף.

ביהודה ושומרון, בעקבות הצורך לעצור עשרות מחבלים שהתבצרו חמושים בבתים, ואחרי שמספר לוחמי צה"ל נהרגו בניסיון הפריצה לבית, פותח נוהל סיר לחץ לטיפול במצב שמחבל חמוש מתבצר במבנה ללא בני ערובה. הנוהל כולל את כיתור המבנה, כריזה למחבל שיסגיר את עצמו, ואם הוא מסרב אז הכוחות מפעילים "דרדור אמצעים" הכולל ירי נק"ל, ירי רקטות כתף או פגזי טנקים, ולבסוף אם כל אלה לא עוזרים - הריסת הבית על המחבל באמצעות דחפורים. שיטה זו נחלה הצלחה רבה והביאה לכך שמחבלים רבים העדיפו להסגיר את עצמם מאשר להתבצר בבית כאשר הדחפורים הורסים אותו.

ברצועת עזה נהרסו מבנים רבים ברפיח סביב ציר פילדלפי תוך כדי הלחימה שהתנהלה שם באופן יומיומי, בעיקר סביב מנהרות ההברחה של רצועת עזה. צה"ל הרס בתים רבים שנשקו לציר וששימשו כעמדות ירי לצלפים ורקטות נגד טנקים על כוחות צה"ל, וכן מבנים שהסתירו פתחי מנהרות תת-קרקעיות.

עקב גל פיגועי ההתאבדות שהגיע לשיאו בשנים 20012003 והתגמולים הכספיים שהעניקה הרשות הפלסטינית למשפחות המחבלים, הנהיגה ישראל מדיניות של הריסת בתי המחבלים במטרה להרתיע מחבלים אחרים מלבצע פיגוע בידיעה שבכך יגרמו להריסת בית משפחתם, וכן במטרה לגרום לבני המשפחה להסגיר מחבל מתאבד בידיעה שאם יתמכו בו יאבדו את ביתם. הצעד נעשה מתוך הנחה שהעונש ירתיע מתאבדים פוטנציאליים וגם כדי למנוע את התמריץ הכספי לביצוע פיגועי התאבדות: הרשות הפלסטינית, איראן ומדינות ערב שילמו מענקים בגובה עשרות אלפי שקלים למשפחותיהם של מחבלים מתאבדים, והריסת הבית הייתה אמורה לקזז תגמול זה. מחקר שערכו הפרופסורים אפרים בן-מלך, קלוד בר רבי ואסטבן קלוד[3] מצא ששיטה זו הצליחה להפחית את כמות הפיגועים ב-11.7–14.9 אחוזים.[3] בסוף 2004, אחרי גל פיגועים רצחני והריסת מאות בתי מחבלים ללא הצלחה בבלימת הטרור לחלוטין, ומנגד תסיסה פוליטית מצד ארגוני שמאל בישראל וארגוני זכויות אדם, מינה הרמטכ"ל משה יעלון צוות בראשותו של ראש אגף תקשוב בצה"ל, אלוף אודי שני. בתחילת ינואר 2005 קבע הצוות כי לא נמצאה הוכחה לכך שמדיניות הריסת הבתים הייתה יעילה לאורך זמן, אפקט ההרתעה שהושג בתחילת הדרך, נשחק לאורך זמן עד כי לא השפיע על המחבלים.[4] קביעה זו והירידה במפלס הטרור הביאה לצמצום במספר הריסות בתי מחבלים. בין השנים 20002005 נהרסו 538 בתי מחבלים מתאבדים במסגרת מדיניות זו.[3]

במבצעים ברצועת עזה לאחר ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע עופרת יצוקה הרסו כוחות צה"ל מספר רב של מבנים תוך כדי לחימה. כ-600 מבנים נהרסו על ידי חיל ההנדסה הקרבית, מתוכם הרוב נהרסו על ידי דחפורי ה-D9 המשוריינים בשל חשש למלכודות נפץ בבתים, והשאר מהמבנים נהרסו בחבלה על ידי יהל"ם. מבנים רבים נוספים נהרסו בהפצצות חיל האוויר הישראלי. במהלך המבצע השתמש צה"ל בנוהל "הקש בגג". על פי הנוהל, כרבע שעה לפני הפצצת ביתו של מבוקש, הוא מוזהר באמצעות שיחת טלפון או מסרון. לאחר מכן נורה טיל קטן אל פינת הבית, ורק אחר כך משוגר טיל שהורס את הבית.[5]

במבצע צוק איתן הרס צה"ל בהתקפות מהאוויר בתים רבים שימשו לצורכי טרור (אחסון אמצעי לחימה, מפקדות, הסתרת פירי מנהרות וכו'), וכן בתים של בכירי החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ברצועת עזה.[6] הכוחות הקרקעיים זיהו בתים ממולכדים והשמידו אותם,[7] בין השאר באמצעות ירי פגזי חצב מטנקים ובאמצעות דחפורי D9 משוריינים. בגלל היקף השימוש של חמאס ושאר ארגוני הטרור במבנים אזרחיים ופרטיים לצורכי טרור נאלצו הדחפורים המשוריינים להרוס בתים רבים ואף שכונות שלמות שהיו נגועות.[8] לדברי המפעילים:

"יש כמה שכונות שהפכנו לארגזי חול, אלו בתים שהרסנו רק לאחר שהתברר שחמאס משתמש בהם ופועל מהם ולא הייתה ברירה אחרת". לדבריו, היו מקומות שבהם לא ניתן להם אישור לפעול מחשש לפגיעה בבלתי מעורבים: "כל העבודה שלנו נעשתה לאחר שהיה מודיעין וזיהוי. היו מקרים שבהם מצאנו במקום בעלי חיים ושחררנו אותם כדי לא לפגוע בהם".

עדות של מפעיל D9 בכתבה של עומרי אפרים, מפעילי ה-D-9: "הפכנו שכונות לארגזי חול", באתר ynet, 29 ביולי 2014.

בסך הכל נהרסו במבצע זה יותר מ-4,000 בתים.

בהסלמה בדרום בנובמבר 2018 הרס חיל האוויר הישראלי עד היסוד את בניין תחנת הטלוויזיה של חמאס ועוד שלושה רבי-קומות בעזה - מטה המודיעין הצבאי של חמאס, מטה לביטחון פנים של חמאס ומבנה המשמש את הכוח הצבאי של חמאס ואת הכוח המודיעיני הצבאי של הזרוע הצבאית של חמאס.[9]

במבצע שומר החומות במאי 2021 הפציץ חיל האוויר הישראלי מאות מבני טרור ברצועת עזה והחריב עד היסוד 9 רבי-קומות בהם שכנו מטות ותשתיות טרור עיקריות של חמאס.

ביהודה ושומרון לאחר האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחפור D9L משוריין ויעה אופני ממוגן של חיל ההנדסה הקרבית מפעילים נוהל סיר לחץ בכפר קבלן באזור צומת תפוח ב-11 באוגוסט 2014, בסיומו הרס הדחפור את הבית על המחבל והרג אותו.

בתום האינתיפאדה השנייה הריסת בתים מבצעית והריסה למטרות הרתעה וענישה הפכו לנדירות יותר. צה"ל המשיך להרוס בתים בנוהל סיר לחץ, במקרים שבהם מחבל חמוש התבצר בבית וסירב להסגיר את עצמו לכוחות צה"ל או הימ"מ שצרו על המבנה.

ביולי 2008, בהתייעצויות ביטחוניות שקיים ראש הממשלה אהוד אולמרט זמן קצר לאחר פיגוע הדריסה ברחוב יפו, הביע עמדה שלפיה יש להרוס את בית המחבל.[10] אולמרט אמר, בגיבוי מערכת הביטחון, שמכיוון שאין דרך לגדר את כל ערביי מזרח ירושלים, יש ליצור אלמנט הרתעתי באמצעות הריסת בתים ושלילת זכויות סוציאליות.[11][12] גם שר הביטחון אהוד ברק היה שותף לעמדה זו.[13]

היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז קבע כי אין מניעה משפטית להרוס בתי מחבלים, אך הדגיש שיש לתאם כל פעולה שכזאת עם משרד המשפטים.[14][15] בינואר 2009 אטם צה"ל את ביתו של המחבל מהפיגוע בישיבת מרכז הרב.[16] במרץ התיר בג"ץ להרוס את בית המחבל מפיגוע הטרקטור והוא נהרס בחודש אפריל.[17]

מאז ההחלטה על המדיניות הרסו כוחות חיל ההנדסה הקרבית, משמר הגבול והמנהל האזרחי למעלה מ-28 בתי מחבלים (10 מהם על ידי כלי צמ"ה ו-8 על ידי פיצוץ).[18] בדיון בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ב-31 באוקטובר 2018 נחשף כי רק 45 בתי מחבלים נהרסו בין 2015–2018, המהווים 30% מסך הבתים שהיו מיועדים להריסה.[19]

הריסת רובע הדאחייה בביירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שמסקנות תרגיל "שילוב זרועות" שקיים צה"ל קבעו כי יכולת הפגיעה של צה"ל במשגרי הרקטות קצרות הטווח מוגבלת, הוביל ראש אגף המבצעים של צה"ל, גדי איזנקוט, תפיסה לפגיעה במרכז העצבים של ארגון חזבאללה ברובע הדאחייה בביירות כמרכיב מרכזי ליצירת הרתעה אל מול חזבאללה.[20] במהלך מלחמת לבנון השנייה, ב-13 ביולי 2006, מטוסי חיל האוויר הישראלי הנחיתו כרוזים ברחבי הדאחייה, בהם הזהירו את התושבים להתפנות מבתיהם לפני תחילת סדרה של הפצצות סדרתיות שהחריבו את הרובע, אך לא עלה בידי כל התושבים לעזוב, ומלבד תושבים שהפכו ל"פליטים" בצפון העיר, רבים נשארו בבתיהם והיו עדים להפצצות.[21]

נראה כי תקיפת רובע הדאחיה היוותה נדבך חשוב בפעולות ההתקפיות של צה"ל במערכה, והשפיעה עמוקות על חזבאללה.[22]

ביקורת על הריסת בתים במסגרת פעילות מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוגמה לשימוש בשיטה זו: Badge of the Israeli Defense Forces 2022 version.svg כך הרסו כוחות צה"ל את בית המחבל שהרג את לוחם דובדבן, באתר צה"ל.
  2. ^ שמואל שגב, 125 בתים נהרסו בכפר סמוע - מוסר גנרל בול בדו"ח לאו תאנט, מעריב, 17 בנובמבר 1966
  3. ^ 1 2 3 Yishai Schwartz, Israel Destroys Homes to Deter Terrorists. A New Study Says It Works—But Is It Moral?, New Republic, December 8, 2014
  4. ^ רועי מנדל, ב-2005: צה"ל קבע ויעלון קיבל - הריסת בתי מחבלים אינה מרתיעה, באתר ynet, 1 ביולי 2014.
  5. ^ אנשיל פפר, תחקירי מבצע עופרת יצוקה: לא בוצעה פגיעה מכוונת באזרחים פלסטינים, באתר הארץ, 22 באפריל 2009.
  6. ^ אליאור לוי, "הקש בגג": העונש האישי לראשי הטרור, באתר ynet, 9 ביולי 2014
  7. ^ חדשות 2, ‏איך מתמודד צה"ל עם בית ממולכד בעזה?, באתר ‏מאקו‏‏, ‏27 ביולי 2014‏.
  8. ^ כלומר: כמעט כל המבנים בשכונה שימשו לטרור.
  9. ^ Badge of the Israeli Defense Forces 2022 version.svg כך נראו נכסי הטרור הייחודיים של חמאס לפני התקיפות - וכך אחרי, באתר צה"ל, 14 בנובמבר 2018.
  10. ^ רוני סופר, רה"מ: ישללו קצבת שארים ודמי קבורה מהמחבל, באתר ynet, 2 ביולי 2008
  11. ^ רוני סופר, אולמרט: אין דרך לגדר את ערביי מזרח ירושלים, באתר ynet, 3 ביולי 2008.
  12. ^ ynet, אולמרט: עלינו להיות קשוחים יותר כלפי מחבלים, באתר ynet, 3 ביולי 2008.
  13. ^ חנן גרינברג, שר הביטחון יפעל להריסת בתי המחבלים בי-ם, באתר ynet, 2 ביולי 2008.
  14. ^ אפרת וייס, מזוז: אין מניעה משפטית להרוס בתי המחבלים, באתר ynet, 4 ביולי 2008.
  15. ^ חנן גרינברג, ברק: היערכו להריסת בתי המחבלים בירושלים, באתר ynet, 5 ביולי 2008.
  16. ^ יהונתן ליס ותומר זרחין, כוחות צה"ל אטמו את ביתו של המחבל שביצע הפיגוע בישיבת מרכז הרב, באתר הארץ, 19/01/2009.
  17. ^ בג"ץ: להרוס את בית המחבל מפיגוע הטרקטור
    נהרס בית המחבל מפיגוע הטרקטור
  18. ^ אמיר בוחבוט‏, חומת מגן האמיתית: הכוח ששופך בטון על להבות הטרור, באתר וואלה!‏, 01 ביוני 2017.
  19. ^ דפנה ליאל, כתבת כנסת, ‏"אני אלמנה כי מחבלים לא מורתעים", באתר ‏מאקו‏‏, ‏31 באוקטובר 2018‏.
  20. ^ עמוס הראל ואבי יששכרוף, קורי עכביש, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמוד 137.
  21. ^ גדי איזנקוט, השתנות האיום? המענה בזירה הצפונית, המכון למחקרי ביטחון לאומי, צבא ואסטרטגיה, כרך 2, גיליון 1, יוני 2010, עמוד 29.
  22. ^ גיורא איילנד, מלחמת לבנון השנייה — לקחים ברמה האסטרטגית, המכון למחקרי ביטחון לאומי, צבא ואסטרטגיה, כרך 1, גיליון 2, אוקטובר 2009, עמוד 18.