הרי את מקודשת לי (שיר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת

הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,
כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל.
שִׁפחָה שַׁחָה, כּוֹרַעַת וְאוֹבֶדֶת,
אֲנִי לָך בַּעַל וְגוֹאֵל.

וְרָחֲקוּ מִמֵּך מְבַלְּעַיִך
בְּחַיַּי. וּבְמוֹתִי
אֲנִי - רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִך;
אתּ-בְּדָמַי לָעַד תִּחיִי.

וְלִקרָאתֵך מַלכָּה, לִבִּי חָרַד עֵת
תִּפאַרתֵּך פִּי יְמַלֵּל.
הֲרֵי אַתּ מְקֻּדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,
כְּדַת מֹשֶה וְיִשׂרָאֵל!

הרי את מקודשת לי מולדת, הוא שיר שחיבר אברהם שטרן, לימים מנהיג מחתרת הלח"י, בשנת תרצ"ד-1934. השיר כולל דברי אהבה לארץ ישראל ומחויבות עמוקה אליה.

השיר התפרסם לראשונה כשמונה שנים לאחר מות מחברו, ב"ספר השירים של אברהם שטרן המכונה יאיר", בהוצאת "סולם", תש"י, תחת הפרק "אֵלַיִך - נַפְשִי!".

ב-2016 זכה ללחן וביצוע באלבום "לפני השינה" של ענת מלמוד.

הרקע לכתיבת השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

את השיר חיבר שטרן בד' בסיוון תרצ"ד[1], בעת ששהה באוניברסיטת פירנצה שבאיטליה במסגרת מלגה שקיבל מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. התפנית מן המסלול האקדמי לפעילות מרכזית במחתרת חלה בשנת 1934, כאשר הגיע לאיטליה מפקד האצ"ל אברהם תהומי במטרה לגייס אותו לתפקיד מחתרתי מרכזי - רכישת נשק בפולין והעברתו ארצה. שטרן נענה בחיוב לתפקיד זה, נטש את האקדמיה, ואת שארית חייו הקדיש למלחמה בשלטון הבריטי בארץ ישראל.

בהקדמה ל"ספר השירים של אברהם שטרן המכונה יאיר", כתב ישראל אלדד כי עבור שטרן, איטליה סימלה הרבה יותר מאשר ארץ הקלסיות. איטליה, ארצם של ג'וזפה מציני וגריבלדי, סמלה את הריסורג'ימנטו, "בייחוד בשביל מי שאף התנ"ך אינו בשבילו בית קברות לחטוטים ארכאולוגיים ולא אולימפוס לאידיאות ערטילאיות, כי אם בשר ודם לאומי ואישי"[2].

השיר הוא תולדה של תודעה שנכוותה באש הגנת ירושלים במאורעות תרפ"ט, תודעתו של יאיר שהשתתף בהגנה, וחווה את "חרפת ההתגוננות", ו"חרפת סמטאות העיר העתיקה בידי זרים", תודעה שהתחילה "להשחיז את נשק המחשבה המדינית העברית העצמאית", והקדימה השחזת "נשק מלחמת החרות" מן הכובש הבריטי לקראת חזון המלכות העברית[2].

תכנים ואמירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הרי את מקודשת לי מולדת", עוסק בקשר אדם אדמה ודם.

השיר מדמה אהבת בשר ודם של בעל לאשתו על יחסי הגומלין המורכבים הגלומים בה לאהבת בן העם היהודי למולדתו, ארץ ישראל ואדמתה.

כמוטו לשיר מופיעה שורה משיר של אלכסנדר בלוק: "הוי, רוסיה שלי! רעייתי". בהשראת מוטו זה מדמה השיר של יאיר את אהבת המשורר למולדתו לאהבת בעל לאשתו[3] (דימוי זה, של האומה כאישה או ככלה, מופיע ביצירתם של משוררים וסופרים רבים)[4]. דימוי זה מודגש בשורות הפתיחה והסיום של השיר, "הֲרֵי אַתּ מְקֻּדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת, כְּדַת מֹשֶה וְיִשׂרָאֵל", שמקורן בטקס הקידושין היהודי. שורה נוספת בשיר, "וְרָחֲקוּ מִמֵּך מְבַלְּעַיִך", מקורה בשירו של רבי שלמה אלקבץ, "לכה דודי", הנכלל בטקס קבלת שבת.

המולדת היא שפחה,"שִׁפחָה שַׁחָה, כּוֹרַעַת וְאוֹבֶדֶת, אֲנִי לָך בַּעַל וְגוֹאֵל", שעם נישואיה למשורר מוחזרת לה מלכותה:[4] "וְלִקרָאתֵך מַלכָּה, ... תִּפאַרתֵּך פִּי יְמַלֵּל", קרבה וארוס, "וּבְמוֹתִי / אֲנִי - רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִך". חוקר הספרות גדעון עפרת ציין כי "המעבר מהאומה־השפחה אל האומה־הכלה הוא עתה מעבר טקסי, הלובש אופי פולחני של קורבן מזבח או חתונת דמים"[4].

ברית דמים קושרת בין המשורר למולדתו, "אתּ-בְּדָמַי לָעַד תִּחיִי", ולו במחיר חיי המשורר, הנכון להרחיק בגופו מחפשי רעתה, "וְרָחֲקוּ מִמֵּך מְבַלְּעַיִך בְּחַיַּי. וּבְמוֹתִי".

חוקר הספרות דן מירון תיאר את השורות "וּבְמוֹתִי / אֲנִי - רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִךְ; / אַתְּ-בְּדָמַי לָעַד תִּחְיִי", יחד עם שורות נוספות משירת יאיר, כ"שורות אותנטיות, מעבירות צמרמורת"[5].

זאב איבינסקי מוצא זיקה בין שיר זה לשיר נוסף שחיבר יאיר בשנת תרצ"ד, "השבועה", ומציין: "גם השיר הזה מצטרף לשירי תרצ"ד, בהם שיר 'השבועה', והוא מבטא מצד אחד את ההזדהות הטוטאלית עם חזון השחרור ומשא הנפש, אשר ממנו נגזרת 'השבועה', ומצד שני, את המחויבות הטוטאלית להגשמתם."[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 זאב איבינסקי, לח"י - צבת ראשונה : עיונים בנפתולי תקופה ודרך, הוצאת "יאיר" ע"ש אברהם שטרן, 2003, עמ' 319-318
  2. ^ 1 2 "ספר השירים של אברהם שטרן המכונה יאיר", בהוצאת "סולם", תש"י, עמ' 7-8
  3. ^ ע.כ., יאיר, חרות, 3 בפברואר 1959
  4. ^ 1 2 3 גדעון עפרת, וושינגטון חוצה את הירדן : מבחר מאמרים, 2008-1984, הספרייה הציונית, 2008, המאמר "דמות האומה - גלגולי המיתוס הלאומי-הנשי בתרבותנו", עמ' 267
  5. ^ דן מירון, נוגע בדבר : מסות על ספרות, תרבות וחברה, זמורה-ביתן, 1991, עמ' 178