הרכבת הימית לישראל במלחמת יום הכיפורים
הרכבת הימית לישראל במלחמת יום הכיפורים היה מבצע אמריקאי-ישראלי לשינוע ימי של אמצעי לחימה אמריקאים שהגיעו לקראת סוף המלחמה ובמשך זמן מה לאחריה. במקביל נערך מבצע ניקל גראס לשינוע אווירי של ציוד צבאי.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבקשה הישראלית הראשונה לרכישת ציוד צבאי ותחמושת הועברה לארצות הברית כבר ב-7 באוקטובר 1973. האמריקאים לא נטו בתחילה לאשר את הבקשה במלואה וב-9 באוקטובר פנה שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארצות הברית, שוב למזכירות המדינה בנושא הסיוע. לאחר דיון בנושא בין ד"ר הנרי קיסינג'ר וריצ'רד ניקסון, נשיא ארצות הברית, יצאה הוראה למשרד ההגנה האמריקאי כי יש לארגן העברת ציוד צבאי לישראל ללא דיחוי. לבקשת הנשיא אישר הקונגרס האמריקאי תקציב חירום של 2.2 מיליארד דולר לטובת הסיוע לישראל. אספקת הציוד החלה ברכבת אווירית אשר התארגנה במהירות וכבר ב-12 באוקטובר נחת בשדה התעופה בלוד מטוס התובלה האמריקאי הראשון אשר הביא מטען של תחמושת וחלפים. כך החלה הרכבת האווירית המפורסמת (מבצע ניקל גראס) שנמשכה עד 14 בנובמבר 1973.
עם זאת, מרבית סיוע החירום האמריקאי לא הגיע לישראל בדרך האוויר אלא בדרך הים, כחלק מ"רכבת ימית" אשר תופעלה על ידי אוניות סוחר ישראליות ואשר אובטחה על ידי חיל הים הישראלי בכל מרחב האגן המזרחי של הים התיכון. הרכבת הימית פעלה במהירות וביעילות והמטען הושט ארצה ונפרק בנמלי אשדוד וחיפה.
דיונים והנחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך ימי המלחמה התקיימו בחדר המצב של הבית הלבן, ישיבות רבות לעדכון וקבלת החלטות. הישיבות התקיימו במסגרת קבוצת Washington Special Actions Group או בקיצור WSAG שהובלה על ידי ד"ר קיסינג'ר בהשתתפות קבועה של אנשי מחלקת המדינה, משרד ההגנה, CIA, נציגי המטות המשולבים ואנשי המועצה לביטחון לאומי.
בישיבה שנערכה ב-16 באוקטובר נקבע כי ציוד חיוני המועבר לישראל יועבר מידית גם בדרך הים בתוך 6 שבועות. [1]
באותה ישיבה דיווח סגן שר ההגנה ויליאם קלמנטס (אנ'), על הכנות למשלוח כולל הכנות להעברת טנקים דרך נמל רוטרדם.
למחרת, ב-17 באוקטובר, הוחלט וסוכם פעם נוספת שרכבת ימית של ציוד תופעל באופן מידי עם כמות מרבית של אוניות שתצאנה לדרכן ללא דיחוי.[2]
בין ה-20 ל-22 באוקטובר ערך מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר מסע דילוגים בין מוסקבה, תל אביב ולונדון. ב-22 לחודש הוא נפגש בהרצליה עם ראש הממשלה, גולדה מאיר. בפגישה נכחו גם נציג המועצה לביטחון לאומי האמריקאית ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית. קיסינג'ר עדכן את ראש הממשלה על כך שעשרים אוניות ועליהן 40 מטוסי סקייהוק ו- 44 מטוסי פנטום נמצאות בשלבי טעינה ויעשו את דרכן לארץ בקרוב .[3]
ב-24 באוקטובר, עם חזרתו של קיסינג'ר לוושינגטון, הוחלט בבית הלבן שהעברת האספקה לישראל בדרך הים תואץ ובהתאם להתקדמותה ניתן יהיה להחליט על אפשרות של הפסקת הרכבת האווירית. סגן שר ההגנה, ויליאם קלמנס, עדכן את המשתתפים בישיבה בדבר לוח הזמנים הצפוי. לדבריו, אותרו 20 ספינות. אחת בנמל בוסטון שכבר הועמסה ותפליג בקרוב. הבאה תפליג ב-25 אוק'. שתי הספינות צפויות להגיע לישראל ב-12 נוב' 1973 וזו היא תחילת הרכבת הימית. לאחר מכן יצאו ספינות נוספות, במרווחי זמן קבועים, כשהן נושאות דגל ישראל או חכורות ויעבירו עד 50,000 טון. ב-2 בנובמבר עידכן אדמירל מורר (Thomas_Hinman_Moorer), יו"ר המטות המשולבים כי 6 אוניות נמצאות בדרכן לישראל ובסך הכל תשתתפנה 12 אוניות בהעברת הציוד.
ב־14 בנובמבר 1973 העביר דובר הפנטגון הודעה לעיתונות על כך שהרכבת האווירית תופסק אך האספקה לישראל תימשך ותשלח רק בדרך הים.
הרכבת הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהעברת הציוד הצבאי לישראל בחודשים האחרונים של 1973 השתתפו אוניות של 3 חברות ספנות ישראליות: צים, החברה הימית להובלת פרי ואל ים.
במהלך ימי המלחמה גם הוקם מוקד "הרשות לתובלה ימית בשעת חירום" במשרדי "החברה הימית להובלת פרי". שלוש מאוניות החברה הופנו לארצות הברית, אחת מישראל ושתיים מדרום אמריקה. מקורות בריטים ואמריקאים דיווחו על האוניות עבדת ו-לימון קור (של החברה הימית להובלת פרי) שנצפו בבסיס נורפוק, עמוסות מטוסי סקייהוק, מסוקים, טנקים ותחמושת.
חלק מהמשלוחים הגיעו גם ממחסני הצבה-מראש של האמריקאים באירופה. על סיפונן של שתי אוניות שהגיעו מגרמניה היו 65 טנקי M-60 פטון ו- 23 תותחים מתנייעים M-109. כמו כן נשלחו בדרך הים 12 מטוסי C-130E הרקולס.
אירוע האונייה "כמיקל אנטרפרייז"[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק מאנשי הצוות באוניות הישראליות היו זרים. חלקם חשש מהמצב וסירב לעיתים לקחת חלק בהפלגות. הנושא בא לידי ביטוי בהפלגת האונייה 'כמיקל אנטרפרייז' מארצות הברית דרך קורסאו לישראל כשהיא נושאת כ-3,000 טון דס"ל ועוד 2,000 טון שמני סיכה החיוניים למאמץ המלחמה. בצוות האוניה היו 24 ימאים זרים ועוד כ-10 ישראלים כשלחלק מהם נלוו המשפחות. האוניה פקדה את נמל נאפולי כדי להוריד את בני המשפחות ובאותה הזדמנות גם 24 מאנשי הצוות הזר שסירב להמשיך את ההפלגה לארץ בגלל המלחמה. באוניה נותרו כעשרה ימאים ישראלים (קצינים) ובראשם רב החובל אורי מירון. שם האוניה הוחלף בים ל-MONA-A כדי להקשות על הזיהוי וההפלגה ארצה בוצעה ללא אורות מאותה סיבה. בשנת 1977 קיבלו הקברניט ואנשי הצוות את עיטור השירות - אורי מירון, באתר הגבורה.
מבצעי "לינול"[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך המלחמה ואחריה, אבטח חיל הים את מסען של 14 אוניות בים התיכון ועליהן רכש צבאי בתשע גיחות של שנים או שלושה סטי"לים. במשימה הזאת השתתפו בסך הכל 12 סטי"לים. הגיחות בוצעו בין 21 באוקטובר ועד 3 בדצמבר בחמישה סבבים.
אבטחת אוניות הסוחר התבססה על השיטה הבאה: מספר כוחות של שני סטי"לים נפרשו בשלושה קטעים על הנתיב בין מיצר מסינה לחופי הארץ. בקטע המערבי, בין כרתים לסיציליה, נפרשו בדרך כלל סטי"ל סער 4, אח"י קשת ואח"י רשף וסטי"ל סער 3 או סער 2. בקטע זה שייטה גם אניית אספקה ותדלוק. בקטע המרכזי, מדרום מזרח לכרתים נפרשו שני סטי"לים סער 1, 2 ו-3 וכן אניית אספקה ותדלוק. הקטע המזרחי, מדרום לקפריסין כוסה על ידי גיחות מבסיס חיפה של שני סטי"לים סער 1, 2 ו-3.
הניצחונות בקרבות הטילים והאבטחה שקוימה על ידי חיל הים הישראלי היוו שיקול מכריע בהחלטת נשיא ארצות הברית להפעיל את האספקה דרך הים. אלוף מרדכי גור ששימש כנספח צה"ל בארצות הברית והשתתף בחלק מהדיונים. מסר את התרשמותו שאילו היה הצי השישי של ארצות הברית נדרש לאבטחת השיט הוא לא היה מתקיים. זאת עקב ההתחזקות המשמעותית של הצי הסובייטי בים התיכון שהיווה איום בכוח.
סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]
לגבי כמות הציוד אשר נשלח לישראל דרך הים המספרים אינם חד משמעים והם נעים בין 75% ל־96% מכלל מהאספקה אמריקאית. באופן כללי מדובר על כך שבמהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 1973 נשלח לישראל סיוע בסדר גודל של 85,000 טון כאשר מהם 63,000 טון, הועבר דרך הים.
הפער בין הנתונים נובע כנראה מהעובדה שאין תאריך מוחלט המציין את סיומה של הרכבת הימית. כך ייתכן שהאמריקאים מחשיבים רק את החודשים אוקטובר ונובמבר כחודשי הרכבת הימית ואילו בישראל מונים גם את חודש דצמבר 1973 בחישוב כמות הציוד שהגיע לנמלי הארץ. באופן דומה, אין קביעה מוסכמת מה נכלל בקטגוריה של ציוד לחימה וחלפים. ייתכן והאמריקאים חישבו אמל"ח בלבד ואילו בישראל חישבו בנוסף גם ציוד צבאי חיוני שאינו אמל"ח, כגון דלק ועוד.
גם לגבי נמלי המוצא אין הסכמה. האמריקאים מחשבים ציוד שהוטען בנמלי ארצות הברית וציוד שהועבר מבסיסי צבא שלהם באירופה. בישראל כוללים כנראה גם ציוד חיוני אחר שהוטען במדינות מקור אחרות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרכבת הימית בתקופת מלחמת יום הכיפורים – סא"ל איתן לביא, תא"ל אלי רהב
- מחקר מבית הספר הצבאי בקרלייל ארצות הברית בעניין השפעות צבאיות ומדיניות של האספקה לישראל (באנגלית)
- תרומת העוצמה הימית לביטחון ישראל" א. סוחוליצקי "מערכות" גיליון 424
"הרכבת הימית" במלחמת יום הכיפורים -ארכיון צה"ל ומעהב"ט, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 5:32)
