הרכס המזרח-פסיפי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרכס המזרח-פסיפי משתרע דרומה החל במפרץ קליפורניה
הרכס המזרח-פסיפי בקו רוחב 21 צפון. בסיס של ארובת מעשנה שחורה

הרכס המזרח-פסיפי הוא רכס מרכז-אוקייני, גבול פתיחה בין לוחות טקטוניים המתנשא לאורך קרקעית האוקיינוס השקט. הוא מפריד בין הלוח הפסיפי ממערב לבין (מצפון לדרום) הלוח הצפון-אמריקאי, לוח ריביירה (אנ'), לוח קוקוס (אנ'), לוח נסקה והלוח האנטארקטי. הוא משתרע דרומה ממפרץ קליפורניה באגן ימת סלטון בדרום קליפורניה לנקודה קרוב ל-W‏130°-S‏55°, שם הוא מצטרך לרכס הפסיפי-אנטארקטי (אנ') שכיוונו מערב-דרום-מערב בכיוון אנטארקטיקה, סמוך לניו זילנד (אם כי יש המתייחסים לרכס הפסיפי-אנטארקטי כחלק הדרומי של הרכס המזרח-פסיפי). חלק ניכר מהרכס נמצא במרחק של כ-3,200 קילומטרים מחופי אמריקה הדרומית ומתנשא לגובה של כ-1,800–2,700 מטרים מעל קרקעית הים שסביבו.

סקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרום הימי מתרחק מהרכס המזרח-פסיפי לשני הצדדים. ליד אי הפסחא השיעור הוא מעל 150 מילימטרים בשנה, הקצב המהיר ביותר בעולם. עם זאת, בקצה הצפוני הוא איטי בהרבה רק כ-60 מילימטרים בשנה.[1][2] בצד המזרחי של הרכס המזרח-פסיפי מתנגשים הלוחות הטקטוניים קוקוס ונסקה, הנעים מזרחה, בלוח הדרום-אמריקאי הנע מערבה ובלוח הצפון-אמריקאי ועוברים הפחתה תחתיהם. רצועת הרי הגעש לאורך הרי האנדים וקשת הרי הגעש דרך אמריקה המרכזית ומקסיקו הם התוצאות הישירות של התנגשות זו. צפונית-מזרחית לחצי האי באחה קליפורניה, המכונה לפעמים "אזור הבקע מפרץ קליפורניה"". באזור זה, קרום אוקיאני שזה עתה נוצר מתערבב בקרום יבשתי שנבקע שמקורו בלוח הצפון-אמריקאי.

ליד אי הפסחא, פוגש הרכס המזרח-פסיפי את רכס צ'ילה (אנ') במיקרו-לוחות של אי הפסחא וחואן פרננדס, פונה מזרחה ושם הוא עובר הפחתה מתחת ללוח הדרום-אמריקאי בתהום פרו-צ'ילה (אנ') לאורך חופי דרום צ'ילה. הרחבה הדרומית של הרכס המזרח-פסיפי (המכונה הרכס הפסיפי-אנטארקטי (אנ')) מתמזגת עם הרכס ההודי הדרום-מזרחי (אנ') בצומת המשולש מקווארי (אנ') מדרום לניו זילנד.

לחלקים מהרכס המזרח-פסיפי השקט יש התפשטות אלכסונית, כלומר התפשטות קרקעית הים שאינה ניצבת לקטע הרכס הקרוב ביותר.[3]

לאורך הרכס המזרח-פסיפי התגלו נביעות הידרותרמיות המכונות מעשנות שחורות לראשונה על ידי פרויקט RISE בשנת 1979, ומאז נחקרו בהרחבה.[4] מעשנות אלו יוצרות מרבצי עפרות סולפידיים מסיביים ממקור געשי (Volcanogenic massive sulfide ore deposit) על קרקעית האוקיינוס.[5][6] יצורים ייחודיים רבים של מים עמוקים נמצאו סמוך לנביעות הידרותרמיות, המתקיימים במערכת אקולוגית כימוסינתטית ולא כזו המשתמשת בפוטוסינתזה.[7] החלק הדרומי של הרכס המזרח-פסיפי הוא אחד החלקים המתפשטים במהירות ביותר במערכת רכס מרכז-אוקייני של כדור הארץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרכס המזרח-פסיפי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Understanding plate motions", USGS.
  2. ^ Britannica
  3. ^ Zhang, Tuo; Gordon, Richard G.; Wang, Chengzu (2018). "Oblique seafloor spreading across intermediate and superfast spreading centers". Earth and Planetary Science Letters 495: 146–156. Bibcode:2018E&PSL.495..146Z. doi:10.1016/j.epsl.2018.05.001. 
  4. ^ Spiess, F. N.; Macdonald, K. C.; Atwater, T.; Ballard, R.; Carranza, A.; Cordoba, D.; Cox, C.; Garcia, V. M. D.; Francheteau, J. (28 במרץ 1980). "East Pacific Rise: Hot Springs and Geophysical Experiments". Science (באנגלית) 207 (4438): 1421–1433. Bibcode:1980Sci...207.1421S. ISSN 0036-8075. PMID 17779602. doi:10.1126/science.207.4438.1421. 
  5. ^ Haymon, Rachel M.; Kastner, Miriam (1981). "Hot spring deposits on the East Pacific Rise at 21°N: preliminary description of mineralogy and genesis". Earth and Planetary Science Letters (באנגלית) 53 (3): 363–381. doi:10.1016/0012-821X(81)90041-8. 
  6. ^ Herzig, P. M.; Petersen, S.; Hannington, M. D. (2000). "Polymetallic Massive Sulphide Deposits at the Modern Seafloor and their Resource Potential". ISA Technical Study: No. 2. International Seabed Authority. עמ' 8. 
  7. ^ Corliss, John B.; Dymond, Jack; Gordon, Louis I.; Edmond, John M.; von Herzen, Richard P.; Ballard, Robert D.; Green, Kenneth; Williams, David; Bainbridge, Arnold (16 במרץ 1979). "Submarine Thermal Springs on the Galápagos Rift". Science (באנגלית) 203 (4385): 1073–1083. Bibcode:1979Sci...203.1073C. ISSN 0036-8075. PMID 17776033. doi:10.1126/science.203.4385.1073.