הרמוניה טונאלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במוזיקה, הרמוניה טונאלית היא הרמוניה בעלת משיכה הרמונית ותחושת יציבות.

ההרמוניה הטונאלית (אשר נבדלת מן ההרמוניה האטונלית) היא בעלת סולם, טוניקה, ודומיננטה, והם אלה שתורמים לתחושת היציבות והמשיכה ההרמונית. בהרמוניה הטונאלית משתמשים לרוב בסולם המז'ורי ובסולם המינורי, שנחשבים לסולמות ה"רגילים". בהרמוניה הטונאלית, ישנם מספר סוגים של אקורדים: אקורד מז'ורי (בעל אופי שמח), אקורד מינורי (בעל אופי עצוב), ספטאקורד (אקורד בעל מתח), אקורד מוקטן ועוד אקורדים, שהם וריאציות של אקורדים אלה, ופותחו עקב צורך גדול יותר במשיכה הרמונית. בדרך כלל האקורד המוגדל לא מופיע בהרמוניה הטונאלית, משום שאין לו כל משיכה טונאלית, כיוון שכאשר עושים לו היפוכי אקורדים (הופכים את סדר צליליו), מרווחיו של האקורד נשארים קבועים.

ברוב היצירות, ההרמוניה היא טונאלית, וכך בכל היצירות מהמאה ה-17 וה-18, אך ישנם מלחינים כמו ליסט (מלחין לפסנתר), למשל, שכתב הרמוניה בלתי טונאלית (אטונאלית). דוגמה להרמוניה טונאלית, היא המוזיקה הקלאסית המוכרת לנו, ודוגמה להרמוניה אטונאלית היא, למשל, מוזיקה מודרנית. מספרן של היצירות בעלות הרמוניה טונאלית גדול יותר, והן נפוצות הרבה יותר, מכיוון שפשוט יותר להלחין הרמוניה טונאלית, והאוזן מורגלת לשמוע יותר את ההרמוניה הטונאלית, ופחות האטונלית. היצירות שנכתבות בהרמוניה הטונאלית הן יצירות מסודרות, בעלות מבנה מסוים ומשקל מסוים. ניתן להגיד שההרמוניה הטונאלית היא "מסודרת", ואילו האטונאלית היא "בלתי-מסודרת". ההרמוניה הטונאלית המסורתית נקראת הרמוניה טונאלית פונקציונאלית, והיא נלמדת כיום במגמות המוזיקה ברחבי הארץ.