הרמת מסך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרמת מסך היא כלי משפטי המאפשר לייחס את החובות והזכויות של חברה בערבון מוגבל לבעליה.

השימוש במנגנון הרמת המסך הוא פעולה חריגה, הנוגדת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת – עיקרון העומד בבסיס הרעיון של הקמת תאגיד, ועל כן בתי המשפט משתמשים בו רק במקרים יוצאי דופן, כאשר אין מנוס מכך בנסיבות העניין, וכל תוצאה משפטית אחרת תגרום לפגיעה בזולת.

מסך ההתאגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה בע"מ היא יצירה משפטית, ביורוקרטית במהותה, שנועדה להקל על היזמות העסקית באמצעות הפרדה בין בעלי החברה או מי שהשקיע בה, לחברה עצמה. להפרדה זו חשיבות בכך שבעלי החברה אינם אחראיים לחובות או נזקים הנגרמים על ידי החברה. אם למשל יש למישהו תביעה כלפי החברה, אין לתביעה זו קשר ישיר עם בעלי המניות עצמם או רכושם הפרטי. זהו מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין בעלי מניותיה.

הרמת מסך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסך ההתאגדות חשוב בכך שהוא מאפשר למשקיע להיות בעלי מניות של החברה וליהנות מרווחי החברה מבלי לדאוג לתוצאות שליליות של פעילות החברה מעבר להפסד השקעתו. אולם, בעלי החברה ומנהליה עלולים לעשות במכוון מעשי רמאות, תוך ניצול מסך ההתאגדות. על כן, במדינות רבות, החוק מאפשר הרמת מסך ותביעה ישירות של בעלי המניות של החברה או מנהליה.

מעשי הרמאות יכולים לכלול:

  • מתן הלוואות לחברה או משיכת הלוואות בתנאי אשראי בלתי סבירים.
  • הברחת נכסים של החברה לגורמים שלמנהלי החברה יש אינטרס אישי בהם

לעיתים, מבוצעות פעולות הרמאות בדרך מפותלת, למשל על ידי הקמת חברה בת שתפעל במנותק מחברת האם, ותטשטש את הקשר ביניהן, כדי להסתיר את הרמאות מגורמים נפגעים.

הרמת המסך מתבקשת לרוב כאשר החברה מגיעה לחדלות פרעון והיא אינה יכולה לעמוד בתביעות נגדה. במקרה כזה, מבקשים התובעים להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את הפעולות שבוצעו על ידי החברה לבעלי המניות כאילו הם עצמם ביצעו אותן. זאת על מנת שיוכלו לממש את פסק הדין לטובתם.

התוצאה המעשית של הרמת המסך היא: כל עוולה המיוחסת לחברה, מיוחסת גם לבעלי מניות בה. עליהם לשאת בחוב נקוב, בסכום שנקבע בתביעת נזיקין, באישום פלילי או בכל עוולה אחרת המיוחסת לחברה.

הרמת מסך היא אחד מכמה מנגנונים המקשרים בין העוולה לבין בעלי מניות בחברה. מנגנון דומה הוא הטלת "אחריות אישית" על גוף או אורגן בחברה, וקביעת האופי של אחריותו לנזק שנגרם או לחוב שנוצר. השימוש בקביעת ה"אחריות האישית" מייחס את העוולה לאורגן וקובע את אחריותו – על פיה ניתן לתבוע את האורגן בתביעה נפרדת. כך למשל ניתן לחייב באחריות אישית גורם כלשהו בחברה, בעוד החברה עצמה לא תישא בתוצאות.

הרמת המסך בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבחנים בישראל על פיהם יקבע בית המשפט אם ניתן להרים את המסך, קבועים בסעיף 6 לחוק החברות[1]:

  • אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן.
  • נעשה שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם, לקפח נושה, או כדי ליטול סיכון בלתי סביר (מימון דק).
  • בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

בדרך כלל, נטל הרמת המסך הוא על כתפי התובעים, ועל פי רוב זהו נטל שאינו פשוט להוכחה.

המבחנים הקבועים בחוק מנוסחים בצורה כוללנית המאפשרת לשופט שיקול דעת נרחב, וכל מקרה נשקל לגופו ובהתאם לנסיבות התרחשותו. ובלשונו של בית המשפט העליון: "הרמת מסך מוכרת ואפשרית בהיקף זה או אחר, הכל לפי טיבו של העניין, הן כדי למנוע מבעלי מניות בחברה או מהחברה כתאגיד ניצול ההפרדה שביניהם להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה ממילא בפגיעה בזולת, בקיפוחו או בהסבת נזק לו, והן לשם עשיית הצדק והיושר ושמירה על שלום הציבור". ‏[1]

פעולת הרמת מסך באה מכוח חוק החברות‏[2]. בחוק מס ערך מוסף ובפקודת המכס ניתנה האפשרות גם לרשויות המס להרים מסך בין חברה לבעלי מניותיה באופן עצמאי בתנאים מסוימים‏[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 4606/90
  2. ^ חוק החברות, התשנ"ט-1999
  3. ^ סעיף 106 לחוק מע"מ וסעיף 231א' לפקודת המכס