הרמת סינוס
הרמת סינוס היא סוג של טיפול שיניים שמטרתו ליצור תוספת עצם בחלקים האחוריים של הלסת העליונה (המקסילה). כאשר יש צורך בביצוע שתל דנטלי בחלקים האחוריים של הלסת העליונה, נתקל לפעמים המשתיל בבעיה של חוסר בנפח עצם מספק. באזור זה של הלסת קיים חלל אוויר שנקרא: הסינוס המקסילרי. החדרת שתל דנטלי דרך עצם לא מספקת אל תוך חלל הסינוס הפתוח עשויה ליצור דלקות וזיהומים שיגרמו לכישלון השתל. בהתאם, יש צורך לעבות את כמות העצם באזור לפני החדרת השתל.
הרמת סינוס פתוחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהרמת סינוס פתוחה, מבצע המנתח פתח או חלון בצד החיצוני של הלסת על מנת לקבל גישה אל החלל. לאחר פתיחת החלון, מרים המנתח את הרירית המדפנת את חלל הסינוס בעזרת כפיות ייעודיות מבלי לקרוע אותה. בין רצפת החלל לבין הרירית המורמת ממקם המנתח גרגירי עצם כתושה. גרגירי העצם יכולים להיות ממקור אדם, פרה או אפילו סינתטיים. בסיום החדרת הגרגרים, סוגר המנתח את החלל הממולא ותופר את החניכיים. העצם הטבעית של הגוף מחליפה את גרגירי העצם הכתושה בתהליך ביולוגי הנמשך כ-8 חודשים. לאחר שנוצרת עצם טובה ועבה, ניתן להחדיר לתוכה את השתל הדנטלי ולבנות מעליו שיניים חדשות.
לניתוח זה תופעות לוואי משמעותיות הכוללות נפיחות, שטפי דם חיצוניים המטומות) ולעיתים דמם משמעותי מאתר הניתוח. קרע ברירית המורמת עשוי להביא לירידה בסיכויי הצלחת הפעולה הנאמדים בכ-90%. מרבית המטופלים נאלצים לחוות תקופת החלמה של 4-5 ימים המלווה בתופעות הלוואי שהוזכרו ובאובדן ימי עבודה.
הרמת סינוס סגורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהרמת סינוס סגורה לא פותחים חלון אל תוך הסינוס, אלא מבצעים קדח קטן מאוד (כ-3-5 מ"מ בלבד) דרך עצם הלסת מתוך חלל הפה ולא מהצד. הפעולה יכולה להתבצע רק המקרים בהם קיים נפח משמעותי של עצם שיבטיח ייצוב השתל המוחדר ומאפשרת הגבהה ותוספת של 2-3 מ"מ עצם בלבד. דרך החריר שנוצר, דוחף המנתח את רירית הסינוס כלפי מעלה, מחדיר גרגירי עצם כתושה, ולעיתים גם שתל דנטלי כבר באותה ישיבה מבלי להמתין להחלפת העצם הכתושה בעצם טבעית. את דחיקת הרירית כלפי מעלה ניתן לבצע באמצעות מכשירים הנקראים: אוסיאוטומים, או באמצעות החדרת צינורית שבקציה בלון מתנפח. ניפוח הבלון מוביל להרמת הרירית. לאחר הסרת הבלון מהאזור, תוחדר העצם הכתושה ואולי גם השתל.
הרמת סינוס בפולשנות מינימלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים האחרונות פותחו מספר שיטות המאפשרות ביצוע הרמת סינוס בפולשנות מינימלית בחלקן על ידי הרמה סלקטיבית של הממברנה (הרירית) ובכך מאפשרות ביצוע ההליך ללא צורך בפתיחה של כל חלל הפה בטכניקות שונות המפחיתות את הסיכון שבקריעת הממברנה ובסיבוכים/ זיהומים הנלווים לכך ובעצם זה גם מקצרות את משך הניתוח. שיטות אלה הופכות את פרוצדורת הרמת הסינוס להליך בפולשנות מינימלית ועל ידי כך מצמצמות באופן משמעותי את תופעות הלוואי הנלוות בדרך כלל להרמות סינוס כגון שטפי דם, נפיחות, זיהום וכאבים ובכך מקצרות את תקופה ההחלמה למטופל.
סיכונים וסיכויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רמת ההצלחה של ביצוע הרמת סינוס עומדת על כ-90% עד 95%. כישלון של הטיפול עשוי להיגרם כבר במהלך ביצוע הטיפול עצמו אם רירית הסינוס (הממברנה השניידריאנית), נקרעת. במקרה כזה עשוי המנתח לתקן את הממברנה הקרועה, או להחליט להפסיק את הניתוח. לאחר כ-4 חודשים מתאחה שוב הממברנה וניתן לבצע ניסיון נוסף. סיבוכים מוכרים של תהליך הרמת סינוס הם כאב, נפיחות, זיהום, ואף דלקת כרונית של הסינוסים. מרבית תופעות הלוואי יחלפו בתוך מספר ימים מביצוע התהליך.