הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן (2004–2021)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן
د افغانستان اسلامي جمهوریت (פשטו)
جمهوری اسلامی افغانستان (דארי)
Flag of Afghanistan (2013–2021).svgEmblem of Afghanistan.svg
Afghanistan (orthographic projection).svg
מוטו לאומי שהאדה עריכת הנתון בוויקינתונים
המנון לאומי

20042006: "מבצר האסלאם, לבה של אסיה"

20062021: "ההמנון הלאומי של אפגניסטן"
ממשל
משטר רפובליקה אסלאמית
ראש מדינה נשיא אפגניסטן
נשיא אפגניסטן
ראש הרשות המבצעת המנהל הבכיר
המנהל הבכיר
שפה נפוצה פשטו ודארי
עיר בירה קאבול
(והעיר הגדולה ביותר)
רשות מחוקקת האספה הלאומית של אפגניסטן עריכת הנתון בוויקינתונים
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה פלישת ארצות הברית לאפגניסטן, בחירות ראשונות
פלישת ארצות הברית, בחירות 17 בדצמבר 2001, 9 באוקטובר 2004
פירוק השתלטות הטליבאן על אפגניסטן
השתלטות הטליבאן על אפגניסטן 6 בספטמבר 2021
ישות קודמת אפגניסטןאפגניסטן ממשלת המעבר של אפגניסטן
ישות יורשת טליבאןטליבאן האמירות האסלאמית של אפגניסטן
אוכלוסייה בעבר 38,928,346 [ב]
כלכלה
מטבע אפגני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן הייתה רפובליקה אסלאמית בין 2004 עד לשנת 2021 במהלך המלחמה באפגניסטן ועד כיבוש המדינה על ידי הטליבאן. היא הוקמה בשנת 2004 לאחר פלישת ארצות הברית לאפגניסטן בשנת 2001. הממשלה האפגנית נכנעה לאמירות האסלאמית של אפגניסטן באוגוסט 2021, לאחר נפילת קאבול לידי הטליבאן.

הנשיא חאמיד כרזאי מברך את הצבא החדש

במהלך נסיגת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן ב-2021, הטליבאן הוציאו מתקפה חזקה במאי של אותה השנה, שהצליחו לכבוש כמעט את כל המדינה בתוך שלושה חודשים וחצי. צבא הכוחות המזוינים של אפגניסטן נעשה חלש יותר ויותר כאשר החלה המתקפה. מוסדות הרפובליקה נפלו ב-15 באוגוסט, לאחר נפילת בירת הרפובליקה, קאבול, לידי הארגון. נשיא אפגניסטן אשרף ע'ני אחמדזאי נמלט לאיחוד האמירויות הערביות[1].

גם לפני נפילת קאבול, הטליבאן שלטו במספר שטחים במדינה. בגלל ההסתמכות הגדולה של ממשלת אפגניסטן בצבא ארצות הברית, יש שהכירו בה כמדינה קליינטית של ארצות הברית, והיא איבדה את השליטה על עצמה לאחר מבצע חירות מתמשכת.

ב-17 באוגוסט 2021, גולבדין חכמתיאר, מנהיג אפגני שהקים את מפלגת חיזב-י אסלאמי גולבודין וידיד עם הטליבאן, פגש את נשיא אפגניסטן לשעבר חאמיד כרזאי ואת עבדאללה עבדאללה, נשיא המועצה העליונה לרגיעה לאומית בדוחה שבקטר, במטרה להקים ממשלה חדשה[2]. אשרף ע'ני אחמדזאי הצהיר כי הוא בעד משא ומתן על עתידה של המדינה. באותו היום, הסגן הראשון לנשיא אפגניסטן, אמרוללה סאלח, הכריז על עצמו כנשיא המדינה בפועל, בהתאם לחוקת אפגניסטן[3]. הוא הצהיר, כמו כן, כי הוא יתנגד לטליבאן ויהיה חלק מן חזית ההתנגדות הלאומית של אפגניסטן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – היסטוריה של אפגניסטן, המלחמה בטרור, פלישת ארצות הברית לאפגניסטן, האמירות האסלאמית של אפגניסטן

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2001, לאחר שממשלת הטליבאן נפלה, ממשלת המעבר של אפגניסטן תחת חאמיד כרזאי נוצרה. כוח הסיוע הביטחוני הבינלאומי (ISAF) נוסד על ידי מועצת הביטחון של האו"ם כדי לסייע לכרזאי בביטחון מדינתו. באותו הזמן, לאחר שני עשורים של לחימה קשה באפגניסטן ורעב המוני, באפגניסטן הייתה תוחלת החיים הממוצעת לאדם הנמוכה ביותר, ותשתיות המדינה קרסו.

לאחר שהפסיד במלחמה לאמריקאים, ארגון הטליבאן החליט להתיישב בפקיסטן הקרובה, כאשר עוד כוח נכנס לאפגניסטן לעזור לממשלה החדשה. בעשור הבא, ה-ISAF וצבא אפגניסטן התקיפו פעמים רבות את ארגון הטרור, אך נכשלו להביס אותו לגמרי. המדינה נותרה אחת העניות בעולם.

באותו הזמן, כרזאי ניסה לאחד את תושבי אפגניסטן וליצור ממשלה דמוקרטית, בכך שחוקק חוקה חדשה בשנת 2004 עם השם "הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן". פעמים רבות מדינות חוץ ניסו לשפר את הכלכלה, הבריאות, החינוך, התחבורה וחקלאות המדינה. ה-ISAF החלו לאמן את צבאות ההגנה הלאומיים של אפגניסטן. כוחות נאט"ו במדינה הגיעו לשיאם בשנת 2011, כאשר היו כ-140,000 חיילים באפגניסטן, לעומת רק כ-16,000 בשנת 2018[4].

בספטמבר 2014, אשרף ע'ני אחמדזאי נהפך לנשיא אפגניסטן החדש, לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה[5]. ב-28 בדצמבר סיימה נאט"ו רשמית את פעילותה באפגניסטן, אך כמה אלפי חיילים נשארו ברפובליקה. מעריכים כי 106,000-170,000 נפשות נהרגו במלחמה באפגניסטן מאז שנת 2001.

השתלטות הטליבאן על אפגניסטן ב-25 ביולי 2021:
  הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן
  שנוי במחלוקת
ההשתלטות ב-15 באוגוסט.

נפילת המדינה לידי הטליבאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – השתלטות הטליבאן על אפגניסטן

ב-14 באפריל 2021, מזכ"ל נאט"ו, ינס סטולטנברג הודיע כי הארגון יחזיר את כל חייליו, בדומה למה שעשתה ארצות הברית מה-1 במאי. זמן קצר לאחר נטישת כוחות נאט"ו את אפגניסטן, הטליבאן החלו במתקפה כנגד הממשלה האפגנית. ב-14 באוגוסט רוב מחוזות אפגניסטן היו בשליטת הטליבאן, וב-15 לחודש נפלה קאבול.

נפילת קאבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נפילת קאבול (2021)

ב-15 באוגוסט הטליבאן כבשו את בירת אפגניסטן, קאבול[6]. הם נתקלו רק במעט התנגדות לפלישה. באותו היום, דווח כי הנשיא אשרף ע'ני אחמדזאי ברח מהמדינה, לטג'יקיסטן או לאוזבקיסטן[7]. לאחר בריחתו של ע'ני, הצבא האפגני חדל למעשה להתקיים. בערב אותו היום, הטליבאן כבשו את הארג, הורידו את דגל אפגניסטן הישן, והחליפו אותו בדגל הארגון שלהם. ב-19 באוגוסט הטליבאן החזירו באופן רשמי את האמירות האסלאמית של אפגניסטן.

חזית ההתנגדות הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חזית ההתנגדות הלאומית של אפגניסטן

ב-17 באוגוסט, הסגן הראשון לנשיא אפגניסטן לשעבר, אמרוללה סאלח, הודיע כי הוא נשאר במדינה והוא נשיא אפגניסטן בפועל לפי חוקת 2004. הוא הודיע, כמו כן, שהוא מצטרף לחזית ההתנגדות הלאומית של אפגניסטן נגד הטליבאן. ב-6 בספטמבר, הטליבאן הכריז כי הוא שולט במחוז פנג'שיר, המחוז הרפובליקני האחרון שנותר במדינה. ובכך, למעשה, שולט על כל הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן.

ממשל ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן הייתה רפובליקה אסלאמית המחולקת לשלוש רשויות: מבצעת, מחוקקת ושופטת. ראש המדינה היה נשיאה. הגוף המחוקק של הרפובליקה היה האספה הלאומית של אפגניסטן. לפי Transparency International לשנת 2016, אפגניסטן אחת מן המדינות המושחתות ביותר בעולם[8].

בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חוקת 2004, בחירות לנשיאות ולפרלמנט האפגני יערכו אחת לחמש שנים. בשנת 2004, זכה חאמיד כרזאי מהמפלגה "עצמאות" בבחירות לנשיאות עם ניצחון של 55.4% מהקולות. ב-2009 זכה בשנית כרזאי ונשאר בתפקידו. לעומת זאת, בשנת 2014, החליף אותו אשרף ע'ני אחמדזאי מאותה המפלגה, עם כ-55.27% מהקולות. הוא נבחר פעם נוספת בשנת 2019[9].

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפגניסטן נכנסה לאומות המאוחדות בשנת 1946. תחת השלטון של הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן, המדינה נהנתה מיחסים טובים עם המעצמות ועם מדינות נאט"ו, במיוחד עם ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, קנדה, גרמניה, אוסטרליה וטורקיה. בשנת 2012, אפגניסטן הפכה לבעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו[10]. יחסיה עם פקיסטן נהיו מתוחים לעיתים קרובות מכמה סיבות: סכסוכים על הגבול ובעיות פליטים אפגנים בפקיסטן. לאפגניסטן היו גם יחסים דיפלומטיים עם שכנותיה איראן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן והרפובליקה העממית של סין, גם כן עם מדינות כמו בנגלדש, יפן, קזחסטן, נפאל, רוסיה, קוריאה הדרומית ואיחוד האמירויות הערביות.

זכויות אדם, חופש הביטוי וחופש העיתונאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חופש הביטוי והעיתונאות הורשו באפגניסטן לפי חוקת 2004, כל עוד הם לא כוללים ביקורת על הדת והלאומיות במדינה. בשנת 2019, עיתונאים ללא גבולות דירגו את אפגניסטן במקום ה-121 מתוך 179 מדינות במדד חופש העיתונאות.

מצב נשים במהלך תחילת המאה ה-21 השתפר במיוחד באזורים עירוניים. הם קיבלו זכות להשתתף בתחרויות ספורט ולקבל רישיון נהיגה. למרות זאת, לאחר שאלאהה סורור הקליטה שיר נגד סקילת נשים, היא נאלצה לעזוב את אפגניסטן לאור איומים על חייה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עד שנת 2014 לא הייתה משרת ראש ממשלה בצורה כזו או אחרת.
  2. ^ https://www.worldometers.info/world-population/afghanistan-population/

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]