הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית
Československá republika‏ (1948–1960)
Československá socialistická republika‏ (1960–1990)
Flag of the Czech Republic.svgCoat of arms of Czechoslovak Socialist Republic.svg
Czechoslovakia 1956–1990.svg
המנון לאומי Czechoslovak anthem עריכת הנתון בוויקינתונים
ממשל
משטר רפובליקה עממית
שפה נפוצה צ'כית
סלובקית
עיר בירה פראג 50°05′N 14°25′E / 50.083°N 14.417°E / 50.083; 14.417
(והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה ההפיכה הצ'כוסלובקית 1948
תאריך 25 בפברואר 1948
פירוק הקמת הרפובליקה הפדרטיבית של הצ'כים והסלובקים
תאריך 23 באפריל 1990
ישות קודמת צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה הרפובליקה הצ'כוסלובקית השלישית
ישות יורשת צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה הרפובליקה הפדרטיבית של הצ'כים והסלובקים
כלכלה
מטבע קורונה צ'כוסלובקית (אנ')
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקיתצ'כוסלובקית: Československá socialistická republika) הייתה מדינה שהוקמה ב-1948 לאחר ההפיכה הקומוניסטית במדינה, והתקיימה עד למהפכת הקטיפה בשנת 1989.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות שהתקיימו במאי 1946 זכתה המפלגה הקומוניסטית ב-38% מהקולות. אדווארד בנש המשיך לכהן כנשיא הרפובליקה ומנהיג המפלגה הקומוניסטית, קלמנט גוטוולד, התמנה לראש הממשלה. הקומוניסטים החזיקו במספר משרדי מפתח בממשלה, בהם משרד הפנים ומשרד האינפורמציה ופעלו להשתלט על מוקדי הכוח במדינה. הממשלה הגבילה הוצאת עיתונים למפלגות ציבוריות כדי למנוע עשיית רווחים מעיתונות שהיא "שירות ציבורי"[1]. בשנת 1947, בלחץ הקומוניסטים, חוקק חוק שחייב עיתונאים להשתייך לאיגוד העיתונאים ואסר על עיסוק בעיתונות בידי מי שאינו חבר באיגוד. חוקי האיגוד נקבעו בידי שר האינפורמציה הקומוניסטי[2].

ב-13 בפברואר 1948 פיטר שר הפנים ואצלב נוסק (שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית) 8 קצינים בכירים ממשטרת צ'כוסלובקיה. הפיטורים גרמו לפרוץ משבר קואליציוני בממשלה. שרים מהמפלגה הלאומית הסוציאליסטית האשימו את שר הפנים בכך שהקצינים פוטרו על רקע פוליטי, מכיוון שלא היו תומכי המפלגה הקומוניסטית. הם דרשו מגוטוולד את פיטוריו של שר הפנים. כאשר תביעתם נדחתה, הגישו את התפטרותם לנשיא. תקוותם הייתה, שכל השרים שאינם חברי המפלגה הקומוניסטית יפעלו כמותם ויתפטרו, הממשלה תתפרק והנשיא יצטרך להכריז על פיזור הפרלמנט ועריכת בחירות חדשות.

אך, השרים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית לא תמכו במהלך ולא התפטרו. כתוצאה מכך זכה גוטוולד לרוב בממשלה (14 מתוך 26 שרים). הוא פנה אל הנשיא וביקש מהנשיא לאשר את התפטרות השרים ואישור למנות שרים חדשים. בינתיים ארגנה המפלגה הקומוניסטית שביתות במפעלים והפגנות ברחבי המדינה כאות תמיכה בפעולות של גוטוולד. בסופו של דבר נאלץ הנשיא אדווארד בנש להיכנע ללחץ הקומוניסטים ולאשר את דרישותיו של גוטוולד. השרים המתפטרים הוחלפו בקומוניסטים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינון המשטר הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'כוסלובקיה בשנת 1969

במאי 1948 אישרה האספה הלאומית של צ'כוסלובקיה חוקה חדשה אשר התבססה על קווי יסוד מטעם המפלגה הקומוניסטית. הנשיא בנש סירב לחתום על החוקה החדשה והתפטר מתפקידו. מרגע זה הפך קלמנט גוטוולד דה פקטו לשליט צ'כוסלובקיה. ב-14 ביוני 1948 נבחר גוטוולד רשמית לנשיא צ'כוסלובקיה.

גוטוולד היה סטליניסט ובשיטת הסלאמי יישם את עיקרי מדיניותו של סטלין בצ'כוסלובקיה. הוא הלאים את כל מפעלי התעשייה ואת כל החוות החקלאיות הפרטיות. הוא סילק ממוסדות השלטון את כל הלא-קומוניסטים. בהוראותיו הישירות של גוטוולד נאסרו גם פעילים בכירים במפלגה הקומוניסטית שהתנגדו לקו הסטליניסטי שהוביל. שניים מהם – רודולף סלנסקי וולדימיר קלימנטיס נידונו למוות והוצאו להורג. במהלך שנות שלטונו התפתח סביב גוטוולד פולחן אישיות בדומה לזה של סטלין בברית המועצות.

בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, עם עלייתו לשלטון של אנטונין נובוטני כמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, עברה צ'כוסלובקיה תהליך איטי של דה-סטליניזציה שהתקדם באיטיות בהשוואה לתהליכים דומים במדינות אחרות של הגוש המזרחי. נובוטני הכריז, בהסכמת ניקיטה חרושצ'וב, על השלמת הסוציאליזם בצ'כוסלובקיה ובהתאם לכך כוננה חוקה חדשה שאמצה את השם הרפובליקה הסוציאליסטית הצ'כוסלובקית כשם המדינה. הרהביליטציה של קורבנות העידן הסטליניסטי, כמו זו של מורשעי משפטי פראג, החלה להישקל כבר ב-1963, אך לא התרחשה עד ל-1967.

בראשית שנות השישים עברה צ'כוסלובקיה מיתון כלכלי. מודל התיעוש הסובייטי לא התאים לצ'כוסולובקיה, שהייתה כבר מדינה די מתועשת עוד לפני המלחמה והוא הצליח יותר בארצות מפותחות פחות. ניסיונו של נובוטני לשינוי מבנה הכלכלה הצ'כוסלובקית, המודל הכלכלי החדש של 1965, הוביל לצורך לשינוי פוליטי מקביל.

עם ההקלה בחוקי המשטר הרודני, החל "איגוד הסופרים הצ'כוסלובקים" להביע בזהירות אי שביעות רצון ובביטאון האיגוד Literární listy, רמזו חבריו שתחום הספרות צריך להיות חופשי משליטה מפלגתית. ביוני 1967, הביע פלג קטן של האיגוד אהדה כלפי הסופרים בעלי הנטייה הסוציאליסטית רדיקאלית, במיוחד כלפי לודביק ואצוליק, מילן קונדרה, יאן פרוכזקה, אנטונין יארוסלאב ליהים, פבל קוהוט ואיוון קלימה.

כמה חודשים לאחר מכן, בישיבת המפלגה הקומוניסטית, הוחלט שיינקטו צעדים מנהליים כנגד הסופרים שהתבטאו בחופשיות בנוגע לרפורמות. מאחר שרק חלק קטן מחברי האיגוד החזיק בדעות אלו, הסתמכה המפלגה על כך ששאר חברי האיגוד יטילו עליהם משמעת. השליטה על Literární listy ועל בתי הוצאה לאור נוספים שהשליטה עליהם הועברה לידי משרד התרבות. אפילו חברי מפלגה שמאוחר יותר היו התומכים הראשיים ברפורמות, כמו דובצ'ק, צידדו בנקיטת צעדים אלה.

האביב של פראג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – האביב של פראג, הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה

בשנת 1967 התעוררה תסיסה בקרב האינטלקטואלים בצ'כוסולובקיה, נגד מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה, אנטונין נובוטני. אלכסנדר דובצ'ק מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של סלובקיה צידד בדרישות לליברליזם, ודרש מנובוטוני לאפשר את הוצאתו של ספרו של לדיסלב מניאצ'קו לאור[3]. בסוף 1967 אולץ נובוטני להתפטר ובינואר 1968 הפך דובצ'ק למזכ"ל המפלגה ולשליט צ'כוסלובקיה בפועל[4]. אחרי שהפך לשליט המדינה דאג לשיקום העיתונות החופשית[5], זכויות האזרח, ושחרור חברי המפלגה שנאסרו או הוגלו במהלך השנים[6]. עם זאת, הבטיחו מנהיגי צ'כוסלובקיה כי הם דבקים בקומוניזם[7]. ליברליזציה זו, שנודעה כ"האביב של פראג", עוררה דאגה רבה במוסקבה. נשיא ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב ודובצ'ק נפגשו, ולאחר התעקשותו של דובצ'ק להנהיג בצ'כוסלובקיה "סוציאליזם בדרך הצ'כוסלובקית" נכשלה הפגישה. ב-20 באוגוסט 1968 החלה הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה במטרה לשים קץ לליברליזציה ולהפיל את שלטון דובצ'ק. דובצ'ק נלקח בחטף למוסקבה ושם נחקר, אולם לאור המחאות בצ'כולובקיה ובעולם הוא הושב לצ'כוסלובקיה אל תפקידו כמזכיר המפלגה[8]. באפריל 1969 ירש גוסטב הוסאק את מקומו של דובצ'ק ובמהלך השנים 1969–1971 הרחיק מהמפלגה את תומכי הליברליזציה של האביב של פראג. הוסאק דאג לפיטוריהם של מתנגדי ברית המועצות והתחנף אל הנהגתה, אך נמנע ממשפטי ראווה[9]. במאי 1975 מונה גם לנשיא צ'כוסלובקיה[10].

בני משפחות של אנשי המשטר הלא קומוניסטי אשר קדם לשנת 1948, בני משפחות של אזרחים שברחו למערב, או תומכים באלכסנדר דובצ'ק בעת האביב של פראג, סבלו מחרם שלטוני. אופי הפעולות נגד מי שהצטיירו כמתנגדים למשטר השתנה עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב ויישום מדיניות הגלאסנוסט והפרסטרויקה בשנת 1985. השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה הצהיר כי הוא תומך בפרסטרויקה, אולם יישם מעט שינויים מוסדיים. השלטון עדיין אסר כל דיון על אירועי האביב של פראג. במרץ 1988 התקיימה בברטיסלבה הפגנת הנירות, הפגנה נוספת התקיימה בשנת 1989, אולם אלה פוזרו על ידי כוחות המשטרה.

הקשיים הכלכליים בצ'כוסלובקיה בשלהי שנות ה-80 ותנאי החיים הקשים תרמו לאווירה ציבורית אשר תמכה ברפורמה כלכלית. באווירה זו החלו אזרחים צ'כים וסלובקים לקרוא תגר על המערכת השלטונית ולהביע בפומבי את התנגדותם לשלטון. אזרחים רבים חתמו על עצומות התומכות בוואצלב האוול בעת שנכלא בשנת 1989. בקיץ 1989 חתמו אזרחים רבים על עצומה לסיום הצנזורה ולשינויים שלטוניים משמעותיים. הגורמים לפרוץ המהפכה לא היו רק הידיעות מן האירועים במדינות שכנות, אלא אף שהתרחש בבירת צ'כוסלובקיה. מאז חודש אוגוסט 1989 התבצרו בשגרירות גרמניה המערבית בפראג אזרחים מגרמניה המזרחית אשר בקשו מקלט בגרמניה המערבית. בימים שלאחר ה־3 בנובמבר עזבו אלפי המתבצרים את פראג ברכבת לגרמניה המערבית. ב־9 בנובמבר נפלה חומת ברלין ולא היה עוד צורך בעקיפת שטחה של גרמניה המזרחית. עד 16 בנובמבר החלו רבות מן המדינות בגוש המזרחי להשיל מעליהן את סימני המשטר הקומוניסטי, תוך שאזרחי צ'כוסלובקיה עוקבים אחר ההתפתחויות בשידורי הרדיו והטלוויזיה. אף השלטון הסובייטי תמך בשינויים כלשהם בצמרת השלטון הצ'כוסלובקי אף שלא צפה את המהפכה.

מהפכת הקטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 בנובמבר 1989 החלה מהפכת הקטיפה בהפגנת סטודנטים שלווה בברטיסלאבה. למחרת, ב-17 בנובמבר, דוכאה בכוח הפגנת סטודנטים שלווה נוספת בפראג על ידי משטרת המהומות הקומוניסטית. אירוע זה הצית סדרת הפגנות עממיות החל מ-19 בנובמבר עד סוף דצמבר ושביתה כללית בת שעתיים ב-27 בנובמבר. ב-20 בנובמבר הגיע מספר המפגינים שנאספו בפראג לכ-500,000 לאחר שהמונים נהרו לעיר. אז, כשברקע משטרים קומוניסטים נוספים נופלים, ולאור מחאת הרחוב הגוברת, הודיעה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ב-28 בנובמבר כי היא תוותר על המונופול שלה בכוח הפוליטי.

גדרות התיל הוסרו מהגבול עם מערב גרמניה ועם אוסטריה ב-5 בדצמבר. ב-10 בדצמבר, מינה הנשיא הקומוניסטי גוסטב הוסאק (Gustáv Husák) את הממשלה הלא־קומוניסטית־ברובה הראשונה מאז 1948 והתפטר. אלכסנדר דובצ'ק נבחר ליושב ראש הפרלמנט הפדרלי ב-28 בדצמבר וואצלב האוול מונה לנשיא צ'כוסלובקיה ב-29 בדצמבר.

ב-23 באפריל 1990 הוקמה הרפובליקה הפדרטיבית של הצ'כים והסלובקים, וביוני 1990 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בצ'כוסלובקיה מאז 1948 והוקמה ממשלה לא קומוניסטית.

לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1992 ניצחו בבחירות לפרלמנט מפלגות צ'כיות וסלובקיות שרצו בפירוק המדינה. במהלך הקיץ, לאחר "מלחמת המקף", הוחלט על הפיצול שבניגוד למה שקרה במדינות אחרות במזרח אירופה לא לווה באלימות ובשפיכות דמים, וכונה "גירושי הקטיפה". ב-1 בינואר 1993 המדינה חדלה מלהתקיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]