הרפובליקה העממית של סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה העממית של סין
中华人民共和国
Flag of the People's Republic of China.svg National Emblem of the People's Republic of China.svg
דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה
מצרים תוניסיה לוב אלג'יריה ניגריה קמרון הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מוזמביק טנזניה קניה סומליה ג'יבוטי אריתריאה סודאן רואנדה אוגנדה בורונדי מלאווי אתיופיה דרום סודאן הרפובליקה המרכז-אפריקאית צ'אד ניז'ר תימן עומאן איחוד האמירויות הערביות ערב הסעודית עיראק איראן כווית קטר בחריין ישראל סוריה לבנון ירדן קפריסין טורקיה אפגניסטן טורקמניסטן פקיסטן יוון איטליה מלטה צרפת פורטוגל ספרד מאוריציוס ראוניון מיוט קומורו סיישל מדגסקר סרי לנקה הודו אינדונזיה בנגלדש הרפובליקה העממית של סין נפאל בהוטן מיאנמר קנדה גרינלנד איסלנד מונגוליה נורווגיה שוודיה פינלנד אירלנד הממלכה המאוחדת הולנד בלגיה דנמרק שווייץ אוסטריה גרמניה סלובניה קרואטיה צ'כיה סלובקיה הונגריה פולין רוסיה ליטא לטביה אסטוניה בלארוס מולדובה אוקראינה מקדוניה אלבניה מונטנגרו בוסניה והרצגובינה סרביה בולגריה רומניה גיאורגיה אזרבייג'ן ארמניה קזחסטן אוזבקיסטן טג'יקיסטן קירגיסטן רוסיה ארצות הברית האיים המלדיביים יפן קוריאה הצפונית קוריאה הדרומית טאיוואן סינגפור אוסטרליה מלזיה ברוניי הפיליפינים תאילנד וייטנאם לאוס קמבודיה הודו מזרח טימור פפואה גינאה החדשה חג המולד (אי) איי קוקוס איי שלמהChina on the globe (claimed hatched) (Asia centered).svg
אודות התמונה
מוטו לאומי אין
המנון לאומי מארש המתנדבים
יבשת אסיה
שפה רשמית מנדרינית תקנית[1]
עיר בירה בייג'ינג
36°55′N 116°23′E / 36.917°N 116.383°E / 36.917; 116.383
העיר הגדולה ביותר שנגחאי
משטר משטר חד-מפלגתי - ממשלת סין
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה
נשיא
שי ג'ינפינג
לי קצ'יאנג
הקמה
- הוצהרה
מלחמת האזרחים הסינית
1 באוקטובר 1949
שטח[2]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
9,596,968 קמ"ר[3]
4 בעולם
2.8%
אוכלוסייה[4]
(הערכה ליולי 2015)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

1,367,485,388 נפש[3] 
1 בעולם
142.49 נפש לקמ"ר
78 בעולם
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 17.08%
גילאי 15 - 24 13.82%
גילאי 25 - 54 47.95%
גילאי 55 - 64 11.14%
גילאי 65 ומעלה 10.01%
תמ"ג[5]
(הערכה לשנת 2015)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

19,510,000 מיליון $ 
1 בעולם
14,267 $
107 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[6]
(2014)

- דירוג עולמי

0.727 
90 בעולם
מטבע השם הרשמי הוא רנמינבי (מילולית: "מטבע העם"), במערב נקרא יואן סיני ‏ (CNY, ¥, בהונג-קונג CNH)
אזור זמן UTC +8
סיומת אינטרנט .cn
קידומת בינלאומית 86
Hanzi (traditional).svg
בערך זה מופיע גופן מזרח אסייתי.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה.

הרפובליקה העממית של סין (סינית מפושטת: 中华人民共和国; קרויה בקיצור סין העממית או רק סין) היא המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה בעולם, אשר מונה למעלה ממיליארד ורבע תושבים. הרפובליקה העממית של סין הוקמה בשנת 1949.

סין העממית נמצאת במזרח אסיה, והיא המדינה הרביעית בשטחה בעולם. הרפובליקה העממית של סין גובלת עם 14 מדינות: קוריאה הצפונית, רוסיה, מונגוליה, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אפגניסטן, פקיסטן, הודו, נפאל, בהוטן, מיאנמר (בורמה), לאוס ווייטנאם.

הרפובליקה העממית של סין טוענת לבעלות על האי טאיוואן, הנמצא בשליטה של טאיוואן, וכן מספר איים נוספים. המונח "סין היבשתית" בא לתת ביטוי להבדל בין שתי המדינות (ראו מפת מחלוקות טריטריאליות להלן).

המשטר הסיני הוא משטר חד-מפלגתי הנשלט על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין. זאת אף על פי שכיום רוב החוקרים לא מגדירים אותו כמשטר קומוניסטי או סוציאליסטי. התאגדויות הנחשבות סכנה עבור המשטר, כגון הפאלון גונג ותנועות לשחרור טיבט, נרדפות על ידי השלטונות, ומחבריהן נמנעות לעתים תכופות זכויות האדם.

כלכלת סין, נכון לשנת 2015, היא השנייה הגדולה בעולם. חרף גודל כלכלתה, לא חברה סין בארגון המדינות המתועשות הן משום שהתמ"ג לנפש נמוך בהשוואה למדינות המפותחות והן מסיבות פוליטיות אחרות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של סין, לוח הזמן של ההיסטוריה הסינית, היסטוריה של הרפובליקה העממית של סין

בשנת 1949 הסתיימה מלחמת האזרחים הסינית בין הקומוניסטים ללאומנים בניצחונם של הקומוניסטים. שרידי הלאומנים ברחו לאי טאיוואן. ב-1 באוקטובר הכריז מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית הסינית כמדינה קומוניסטית.

לאחר כינון שלטונם יזם מאו סדרה של תוכניות פיתוח כלכליות שהשאפתנית בהן הייתה "הקפיצה הגדולה קדימה" (1961-1958), שהביאה למותם של עשרות מיליוני סינים ברעב. מאו ועמיתיו לשלטון ניהלו שורה ארוכה של מסעות טיהורים, שהביאו לכליאתם ולמותם של מיליונים נוספים. מסע הטיהורים הידוע ביותר נערך בתקופת "המהפכה התרבותית" ונמשך רשמית בין 1966-1976.

לאחר מותו של מאו, לאחר פרק זמן, עלה לשלטון דנג שיאופינג. הוא החל ברפורמות כלכליות של מעבר לשוק חופשי - על מנת להקל את הלחץ על האוכלוסייה, לטענתו; למרות זאת, המפלגה הקומוניסטית נותרה המפלגה החוקית היחידה בסין. הרפובליקה העממית קיבלה את חוקתה הנוכחית ב-4 בדצמבר 1982.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי פרסומיה הרשמיים, סין העממית היא מדינה קומוניסטית, אך פרשנות זו לא מקובלת על כל חוקרי מדע המדינה. הניסיונות לפשט את המבנה הפוליטי של סין לא עלו בצורה יפה. המשטר תואר כדיקטטורה המשלבת אלמנטים של משטר אוטוריטרי, סוציאליסטי וקומוניסטי.

ממשלת הרפובליקה העממית של סין נמצאת תחת פיקוחה של המפלגה הקומוניסטית של סין. אף על פי שהיו אי אלו צעדים ליברליים, הסינים לא איפשרו קיום מפלגות חדשות. למרות זאת, היחס לכלכלה השתנה, וכיום היא גדלה בקצב של %10-8 בשנה.

צנזורה היא דבר שבשגרה בסין, והמפלגה הקומוניסטית מדכאת כל תנועה שלדעתם מהווה איום על ההגמוניה של המפלגה. למרות זאת, עקב הרפורמות הליברליות, התקשורת קיבלה מעט חופש, וכיום ניתן בה ביטוי גם לקשייה של המדינה. אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית הסינית לא מאפשרת עליית כוחות מתחרים, ופעילות מחאה ברמה הלאומית נאסרת, ניתן חופש יחסי ברמה המקומית, והתושבים מביעים לעתים מחאה מקומית בצורת הפגנה, דבר שהשלטונות מאפשרים במידת מה. מידת התמיכה שהמפלגה זוכה לה בקרב האוכלוסייה איננה ברורה, היות שאין בחירות חופשיות.

יחסי החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה העממית מקיימת יחסים דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם, אך טוענת לבעלות על טאיוואן, ולא מקיימת איתה יחסים רשמיים - למרות יחסי מסחר ותיירות הדוקים. בנוסף לכך היא מתנגדת לטנזין גיאטסו, הדלאי לאמה ה-14 של טיבט.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות אדם בסין

סוגיית זכויות האזרח היא סוגיה בעייתית במיוחד בסין, והיא עוררה ביקורת רחבה במדינות מערביות. לממשלה כוח רב מול האזרחים והיא מפעילה אותו על פי שיקוליה (למשל העתקת מאות אלפים אזרחים מבתיהם - ללא אפשרות של התנגדות או זכות ערעור ועמידה - כדי לבנות את אחד מהסכרים הגדולים בעולם, וכן העתקת תושבים לצורך ארגון אולימפיאדת בייג'ינג). הענישה בסין היא חמורה ולעתים אף דרקונית. על פי ארגון "אמנסטי" סין ניצבת בראש המדינות המובילות בעולם בהוצאות להורג. חלק מההוצאות להורג הן חשאיות והמשטר מסתיר אותן. ניתן להוציא להורג במדינה זו על כ-60 פשעים שונים, בהם גם עבירות סמים, שוחד, מעילה והונאת מס. על פי נתוני אמנסטי בשנת 2007 הוצאו להורג בסין לפחות 470 איש.[7]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – כלכלת הרפובליקה העממית של סין, הרפורמה בכלכלת סין

בסוף 1978 הנהגת סין התחילה ברפורמות כלכליות, שמטרתן מעבר משיטת כלכלה ריכוזית לשיטה המשלבת גם שוק חופשי, תוך כדי שמירה על פיקוח הדוק בתחומים מסוימים כמו בנקאות. בתחום החקלאות חל מעבר משיטת האחריות הקולקטיבית לחקלאות פרטית. בתעשייה מנהלי המפעלים קיבלו עצמאות וסמכות גדולה יותר; הכלכלה נפתחה לסחר חוץ.

הממשלה שמה דגש על העלאת ההכנסה והצריכה האישית, תוך כדי הכנסת שיטות ניהול חדשות על מנת לשפר את התפוקה. הממשלה התמקדה בסחר חוץ כמנוע הצמיחה הראשי של המשק הסיני. למטרה זו הגדירה מעל ל-2000 אזורי סחר מיוחדים, שבהם יש חוקים נוקשים פחות והכלכלה שם חופשית יותר. התוצאה הייתה גידול מסיבי של פי 70 בתמ"ג ריאלי ופי 48 בתמ"ג ריאלי לנפש משנת 1978 עד לשנת 2014, מה שהפך את הכלכלה הסינית לגדולה בעולם לפי תמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה.

הצמיחה הכלכלית הובילה לירידה חדה בעוני המוחלט לצד גידול חד באי השוויון, אך למרות זאת ההכנסה עלתה דרסטית. פי 7.5 בהכנסה ממוצעת לפי כוח קנייה לפי נתוני קרן "Gapminder".[8] וצמיחה של 11.45% בתמ"ג לנפש מ-1990-2014 לפי נתוני הבנק העולמי List of countries by GDP (PPP) per capita growth rate[1]

ההכנסה הממוצעת של פועל סיני היא כ-1,810 דולר לשנה. סין היבשתית היא חברה בארגון הסחר העולמי. הבערות בסין ירדה עד כדי %8-4 בכפרים. הצמיחה השנתית בסין היא כ-10% (2006). העודף במאזן המסחרי של סין נאמד ב-30 מיליארד דולר. לסין העממית יצא שם של מדינה, שבה הייצור זול במיוחד - בעיקר בזכות ההוצאות הנמוכות על שכר העובדים וכיום מהווה הייצוא הסיני כ-22% מהתמ"ג.[9]

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חלוקה מנהלית של סין העממית

הרפובליקה העממית מורכבת מ-22 מחוזות (הממשלה המרכזית מחשיבה את טאיוואן כמחוז ה-23; בנוסף לכך, היא טוענת לחזקה על מספר איים בים סין הדרומי). פרט למחוזות ישנם חמישה מחוזות אוטונומיים, המזוהים עם מיעוטים שונים, ארבע מחוזות עירוניים לארבע הערים הגדולות של סין ושני אזורים מנהליים מיוחדים.

לחצו כדי להקטין חזרה
טיינג'ין (מחוז עירוני) בייג'ינג (מחוז עירוני) אקסאי צ'ין (אזור במחלוקת) ארונאצ'ל פרדש (אזור במחלוקת) הונג קונג (אזור מנהלי מיוחד) טיבט (מחוז אוטונומי) שינג'יאנג (מחוז אוטונומי) גאנסו צִ'ינְגהָאי סצ'ואן יוּנָּאן גואנגשי (מחוז אוטונומי) גְווֵיְג'וֹאוּ צ'ונגצ'ינג (מחוז עירוני) מונגוליה הפנימית (מחוז אוטונומי) נינגשיה (מוז אוטונומי) שאאנשי (לא להתבלבל עם שאנשי) שאנשי חיילונגג'יאנג ג'ילין ליאונינג חביי שאנדונג ג'יאנגסו חנאן חוביי חונאן האינאן האינאן מקאו (אזור מנהלי מיוחד) גואנגדונג ג'יאנגשי פוג'יין אנחווי ג'ג'יאנג שאנגחאי (מחוז עירוני טיינג'ין (מחוז עירוני) סנקאקו (בשליטת יפן) איים בשליטת הרפובליקה הסינית (טאיוואן) איים בשליטת הרפובליקה הסינית (טאיוואן) איים בשליטת הרפובליקה הסינית (טאיוואן) איים בשליטת הרפובליקה הסינית (טאיוואן)China Administrative he.png

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

מחוזות סין העממית. למידע על מחוז, לחצו עליו

נוף טיפוסי בדרום גאנסו, סין.

המחוזות:

מחוזות אוטונומיים:

מחוזות עירוניים:

אזורים מנהליים מיוחדים:

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה העממית הסינית היא המדינה הרביעית בשטחה בעולם. בסין יש מגוון רחב של נופים: רמות ענק והרים במערב ושפלה במזרח; כתוצאה מכך, הנהרות זורמים ממערב למזרח. כל הנהרות כמעט נשפכים לימים השוליים של האוקיינוס השקט שממזרחהּ: הים הצהוב, ים סין המזרחי וים סין הדרומי.

רוב השטחים הראויים לעיבוד חקלאי נמצאים לאורך שני הנהרות המרכזיים - נהר הצַ'אנג-ג'יאנְג (長江) המכונה גם "יאנגצה" ונהר הְווַאנְג-הֶה (黃河) המכונה "הנהר הצהוב". כל אחד מהם היווה מרכז לתרבויות סיניות עתיקות. נהרות חשובים נוספים הם סי-ג'יאנג (西江), מקונג ברהמפוטרה ואמור.

במזרח - לאורך חופי הים הצהוב וים סין המזרחי - נמצאים מישורים, המאוכלסים בצפיפות. החוף של ים סין הדרומי הוא הררי ובדרום סין רכסי הרים רבים.

בצפון-מערב סין יש מישור סחף ענק ומדרום לו מישור עם הרים בעלי גובה בינוני הנושק להימאליה; אזור זה כולל חלק מהאוורסט. בצפון-מערב המדינה ישנן רמות גבוהות בעלות אקלים צחיח; שם נמצאים מדבריות גובי וטַקְלַמַקָן. לאחרונה התעצם תהליך המדבור בסין, וסופות חול הפכו למחזה נפוץ באביב.

האקלים בסין מגוון מאוד: מאקלים טרופי לחופי ים סין הדרומי ועד אקלים סובארקטי באזור חרבין.

החי בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החי בסין

החי בסין היא בעלת מגוון של מינים המותאמים לתנאי סביבה שונים ומרובים, מחופיו הצפוניים של האוקיינוס השקט ועד ליערות הגשם שבדרום ולהרי ההימאליה בדרום מערבה. בנוסף לאזורי טיבט ומכילים מספר מינים ייחודיים.

ישנם בסין 7,516 מיני חולייתנים הכוללים 4,936 מיני דגים, 1,269 מיני עופות, 562 מיני יונקים, 403 מיני זוחלים ו346 מיני דוחיים. היא המדינה המגוונת ביותר במינים מחוץ לאזור הטרופי ובעלת הכמות השלישית בגודלה במיני היונקים, השמינית במיני העופות והשביעית במיני הזוחלים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Pagodas en el lago Shanhu guilin.jpg

במוצהר, הרפובליקה העממית של סין היא מדינה רב-לאומית המכירה ב-56 קבוצות מיעוטים. הרוב המכריע של הסינים משתייכים לקבוצה האתנית של ההאן (汉); הם מהווים כ-92% מהאוכלוסייה, אך מאכלסים כשליש משטחה של המדינה.

הרפובליקה העממית הסינית מנסה להגביל את אוכלוסייתה, והיא אימצה מדיניות המעודדת משפחות עירוניות מצומצמות כשאיפשרה עד ינואר 2016 רק ילד אחד למשפחות אלו. לבני קבוצת ההאן החיים בכפר, יש אפשרות להביא שני ילדים לעולם, בתנאי שהראשונה היא בת, היות שהבנים נחשבים למתאימים יותר לעבודה באזור כפרי. התוצאה היא ילודה סלקטיבית וטיפול חסר בתינוקות בנות.

המדיניות הזאת גרמה להולדת 115 בנים לכל 100 בנות, תופעה שאין לה אח ורע ברוב ארצות העולם. הסינים מנסים להיאבק בתדמית האישה ה"נחותה" ומצביעים על היתרונות שבלידת בת ואף מטילים סנקציות על הורים המנסים לברור את מין התינוק.

באוקטובר 2015 שונתה באופן רשמי המדיניות של ילד אחד למשפחה, וניתן להביא שני ילדים לעולם.[10]

השפה הרשמית של סין, שנלמדת בבתי הספר, היא מנדרינית תקנית. במחוזות מסוימים, וכן בנפות מסוימות בעלות סטטוס אוטונומי, נעשה שימוש רשמי גם בשפות מקומיות; כך למשל בטיבט ובאזורים מסוימים בסצ'ואן, גאנסו, צ'ינגהאי ויונאן מונהגת הטיבטית כשפה רשמית נוסף על המנדרינית, ובנפה האוטונומית שׂי-שְוַאנְג-בּאן-נָה (西双版纳) שבדרום חבל יונאן ניתן לראות שילוט רשמי בשפת בני הדאי.

בריאות הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סין סובלת ממספר בעיות רפואיות חמורות - גידול במספר נפגעי האיידס ומאות מיליוני מעשנים. בעיה נוספת שמגיעה לממדי מגפה היא צהבת נגיפית B, ומבין 350 מיליון החולים בה ברחבי העולם, כשליש גרים בסין. לעתים קרובות המחלה גורמת לסרטן הכבד סופני. סין מפעילה מספר תוכניות ממשלתיות לחיסון ילדים נגד הצהבת; נכון ל-2006 חוסנו 11 מיליון ילדים, שיעור שאינו גבוה דיו לעצירת התפשטות המחלה.

נתונים סטטיסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האומדנים הסטטיסטיים הבאים הם לשנת 2004

  • התפלגות גילאים
    • גיל 0-14: 22.2% (153,401,051 זכרים; 135,812,993 נקבות)
    • גיל 15-64: 70.3% (469,328,664 זכרים; 443,248,860 נקבות)
    • גיל 65 ומעלה: 7.5% (46,308,923 זכרים; 50,747,133 נקבות)
  • קצב גידול אוכלוסייה: 0.47%
  • שיעור ילודה: 12.98 לידות/1000 תושבים
  • שיעור תמותה: 6.92 מיתות/1000 אנשים
  • תוחלת חיים: 71.96 שנים
    • תוחלת חיים לגברים: 70.4 שנים
    • תוחלת חיים לנשים: 73.72 שנים

סין וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי סין וישראל

ישראל הייתה מהמדינות הראשונות אשר הכירו בסין העממית מיד עם היווסדה. בתחילת שנות ה-50, נראה היה כי שתי המדינות יכוננו קשרים דיפלומטיים ביניהן אולם הקמת גוש המדינות הבלתי מזדהות וכינוסה של ועידת באנדונג ב-1955, סיכל סופית ניסיונות אלו. ממחצית שנות ה-50 ועד מחצית שנות ה-70, היוותה סין גורם עוין לישראל. היא תמכה באופן בלתי-מסויג בעמדה הערבית והפלסטינית, אירחה את נציגי אש"ף במעמד של שגרירות וטענה כי הבעיה במזרח התיכון תיפתר רק עם חיסולה של ישראל.

מותו של מאו ב-1976, יצר שינוי במדיניות הסינית כלפי ישראל ובין שתי המדינות החלו קשרים בלתי-רשמיים, בעיקר בתחומי מסחר ותעשיית הנשק. לאחר שנים של גישושים, כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים מלאים בתחילת 1992. יחסים אלו נשארו טובים ותקינים עד היום, אם כי הם אותגרו מעט בעקבות משבר הפלקון בין שתי המדינות בשנת 2000. בשנת 2014, בעקבות שיחות דיפלומטיות, שוקם הקשר ואף הנשיא לשעבר שמעון פרס יצא לשליחות דיפלומטית לסין.

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא השחרור העממי

הרפובליקה העממית מקיימת את הצבא הגדול ביותר בעולם, אם כי לדעת רוב הפרשנים, המספרים העצומים לא אומרים הרבה על יכולתו של הצבא הזה, היות שרוב ציודו מיושן. לא ברור מה תקציבו של הצבא הסיני, עקב האיפול שמטיל המשטר על המידע; ההערכות נעות בין 90 ל-400 מיליארד דולר. לרפובליקה העממית יש מצבור גדול של נשק לא קונבנציונלי, כולל נשק גרעיני; למרות זאת, סין לא נחשבת בדרך כלל למעצמת על, אם כי השפעתה רבה במזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: הרפובליקה העממית של סין
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ וגם אנגלית בהונג קונג ופורטוגזית במקאו.
  2. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-18 ביולי 2016
  3. ^ 3.0 3.1 כולל את איי פאראסל, לא כולל את הונג קונג ואת מקאו
  4. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-11 באוקטובר 2015
  5. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-25 באפריל 2016
  6. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2014 בדו"ח 2015 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  7. ^ "מדליית זהב" לסין בהוצאות להורג ב-2007, באתר הארץ, 15 באפריל 2008
  8. ^ http://www.gapminder.org/data/
  9. ^ http://data.worldbank.org/indicator/NE.EXP.GNFS.ZS
  10. ^ היסטוריה: סין מבטלת את מדיניות הילד האחד, באתר ynet, 29 באוקטובר 2015