הרפובליקה הצ'כוסלובקית השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרפובליקה הצ'כוסלובקית השנייה
Československo
Česko-Slovensko
Flag of the Czech Republic.svgMiddle coat of arms of Czechoslovakia.svg
Czechoslovak Republic (1939).svg
מוטו לאומי האמת מנצחת
המנון לאומי היכן ביתי?
ברק מעבר לטטרה
ממשל
משטר דמוקרטיה
שפה נפוצה צ'כוסלובקית (עד 1938)
צ'כית, סלובקית (בפועל)[1]
עיר בירה פראג 50°05′N 14°25′E / 50.083°N 14.417°E / 50.083; 14.417
(והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה הסכם מינכן
תאריך 1 באוקטובר 1938
פירוק כיבוש צ'כוסלובקיה
תאריך 15 במרץ 1939
ישות קודמת צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה הרפובליקה הצ'כוסלובקית הראשונה
ישות יורשת הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביההפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה
הרפובליקה הסלובקית (1939–1945)הרפובליקה הסלובקית (1939–1945) הרפובליקה הסלובקית
אוקראינהאוקראינה קרפטו-אוקראינה
צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה
שטח בעבר 99,348 קמ"ר (נכון ל-1939)
אוכלוסייה בעבר 10,400,000 (נכון ל-1939)
כלכלה
מטבע קורונה צ'כוסלובקית (אנ')
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרפובליקה הצ'כוסלובקית השנייהצ'כוסלובקית: Československá republika) הייתה מדינה שהוקמה בעקבות ועידת מינכן, שבה אולצה צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה הנאצית, חלקים מדרום סלובקיה לממלכת הונגריה וחלק משלזיה הצ'כית לפולין, והתקיימה עד לכיבושה בידי גרמניה הנאצית במרץ 1939.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חלוקת צ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה

במרץ 1938 סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה, ובספטמבר אותה שנה החל היטלר ללחוץ על בריטניה וצרפת על הצורך בסיפוח חבל הסודטים. בפגישה ביניהם ב-15 בספטמבר, הגיעו נוויל צ'מברלין והיטלר להסכמה שבריטניה לא תתנגד להחזרת חבל הסודטים לגרמניה, ואילו גרמניה תימנע מתביעות טריטוריאליות נוספות בעתיד.

אדווארד בנש

לחץ צרפתי-בריטי על צ'כוסלובקיה שתסכים להחזרת אזורים מיושבים ברוב גרמני, נענה בסירוב צ'כוסלובקי. הבריטים והצרפתים איימו שבריטניה וצרפת יימנעו מסיוע צבאי במקרה שצ'כוסלובקיה תותקף, אם זו לא תקבל את התכתיב. ברית המועצות מצידה הבהירה שהיא תעמוד לעזרת צ'כוסלובקיה, וכי במקרה של תקיפה גרמנית, היא תשלח כוחות צבא לצ'כוסלובקיה דרך פולין או רומניה. שר החוץ הרוסי, מקסים ליטבינוב, אף נשא נאום בגנף בו חזר על ההבטחה הסובייטית.

אך ההבטחה הרוסית לא סיפקה את אדווארד בנש, נשיא צ'כוסלובקיה, שסבר שאם ברית המועצות תיכנס לצ'כוסלובקיה היא לא תמהר לצאת משם, וכמו כן לא רצה להביא לניתוק הקשרים בין ארצו למעצמות מערב אירופה. גם ריחוקה הגאוגרפי של ברית המועצות יחד עם סירוב פולני-רומני לאפשר לכוחות רוסיים לעבור דרך ארצותיהם היו מקשים על סיוע רוסי אפקטיבי. הממשלה הצ'כוסלובקית נכנעה בחוסר רצון ולמחרת התפטר הקבינט הממשלתי הצ'כי מתפקידו וראש המטה הכללי הצ'כסלובקי, יאן סירובי, התמנה לראש הממשלה.

ב-22 בספטמבר נפגש צ'מברלין שנית עם היטלר בגודסברג כשבאמתחתו הסכמתה המאולצת של צ'כוסלובקיה לסיפוח חבל הסודטים לגרמניה[2]. אולם בשלב זה היטלר הקשיח עמדות ונקט ב-1 באוקטובר כתאריך היעד לפינוי השטחים המדוברים מנוכחות צ'כוסלובקית[2]. היטלר הוסיף תנאים נוקשים נוספים ובמיוחד התנאי ש"הצ'כים שיימלטו מהאזורים המסופחים לגרמניה לא יורשו לקחת עימם מאומה, כולל חפצים אישיים". תנאים אלו נועדו להצדיק מראש כיבוש גרמני כולל של צ'כוסלובקיה[2]. ב-24 בספטמבר שב צ'מברלין ללונדון, כשהמלחמה נראתה בלתי נמנעת. צבאות בריטניה, צרפת וצ'כוסלובקיה התכוננו למלחמה נגד גרמניה, אולם ב-27 בספטמבר לאחר שהיטלר שלח מסר מרגיע לצ'מברלין שבכוונתו לספח אך ורק את חבל הסודטים, הוחלט על כינוס ועידה במינכן בניסיון להרגיע את הרוחות. במהלך הוועידה, שאליה צ'כוסלובקיה כלל לא הוזמנה, נכנעו מנהיגי בריטניה וצרפת לחלוטין לדרישותיו של היטלר, והוחלט על סיפוח חבל הסודטים לגרמניה עד ה-10 באוקטובר. ב-30 בספטמבר, אחר הצהריים, הכריז ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, הגנרל סירובי, שהכניעה נכפתה על ממשלת צ'כוסלובקיה, וליווה את הכרזתו במחאה חריפה נגד העולם החופשי. הוא אמר: "ידידותינו ובנות בריתנו נטשו אותנו, נשארנו לבד". ממשלת צ'כוסלובקיה הייתה מאוכזבת ממה שראתה כבגידה של צרפת ובריטניה. הצ'כוסלובקים לא נמנעו מלהזהיר את בריטניה וצרפת שישלמו בארצותיהן הן על עזיבת צ'כוסלובקיה.

התפרקות צ'כוסלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרישות הונגריה ופולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שגרמניה סיפחה לעצמה את חבל הסודטים, גם הונגריה תבעה מארבעת המנהיגים שחתמו על הסכם מינכן, שצ'כוסלובקיה תחזיר את האזורים שנלקחו ממנה בתום מלחמת העולם הראשונה. מנהיגי צ'כוסלובקיה היו נחושים הפעם לא להיכנע יותר ולהתנגד לדרישות הטריטורליות, אולם ב-5 באוקטובר נודע כי נשיא צ'כוסלובקיה אדווארד בנש התפטר ולאחר כמה ימים הוא נמלט ללונדון.

באופן ארעי הועברה הנשיאות לידי ראש ממשלת צ'כוסלובקיה הגנרל יאן סירובי, וכמה שבועות מאוחר יותר מונה נשיא בית המשפט העליון בצ'כוסלובקיה, ד"ר אמיל האכה, לנשיא, והממשלה התחלפה.

הונגריה ופולין תבעו שתיהן מצ'כוסלובקיה טריטוריות שונות. הונגריה תבעה את סלובקיה ואת זקרפטיה, ופולין תבעה חלקים משלזיה ואת אזור העיר טשן. שתיהן איימו במלחמה אם דרישותיהן לא ימולאו. בעקבות התערבותם של ארבעת המנהיגים שחתמו על הסכם מינכן, פולין קיבלה שטח של כ-1900 קמ"ר בסביבות העיר טשן, עם אוכלוסייה של כ-300,000 תושבים שרובם היו צ'כים ורק מיעוטם פולנים. ב-2 בנובמבר נועדו שרי החוץ של "ארבעת הגדולות" – כינוין של גרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה בעת ועידת מינכן – בווינה, והחליטו לכפות על צ'כוסלובקיה למסור חלקים גדולים מסלובקיה (בעיקר את דרום סלובקיה) ומזקרפטיה, בהם גרו הונגרים רבים, לידי הונגריה. כ-20,000 קמ"ר מצ'כוסלובקיה סופחו להונגריה, עם אוכלוסייה של כחצי מיליון תושבים. בחודש נובמבר נכנס צבא הונגריה לשטחים והשתלט עליהם, כשצבא צ'כוסלובקיה נסוג במהירות לשרידי המדינה.

כניעתה של ממשלת צ'כוסלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שכאמור, הממשלה הצ'כית החדשה השתדלה לספק את הדרישות הגרמניות ככל שיכלה, היטלר לא הסתפק בכך. אחרי סיפוח השטחים הגדולים להונגריה ופולין, הוזמן שר החוץ החדש של צ'כוסלובקיה, ד"ר פראנטישק חבאלקובסקי על ידי שר החוץ של גרמניה, יואכים פון ריבנטרופ, לבוא לברלין, וכשהגיע הציע לפניו את דרישותיו של היטלר. ריבנטרופ הקדים ואמר את המשפט: "הפיהרר הציל את צ'כוסלובקיה מחיסול מוחלט!".[דרוש מקור] הפיהרר, המשיך ריבנטרופ, דרש כי

ריבנטרופ סיים את דבריו באיום: "אם צ'כוסלובקיה לא תקבל תנאים אלה, היא צפויה לתוצאות קטסטרופליות!". שר החוץ הצ'כוסלובקי לא העז להתנגד לדרישות מרחיקות הלכת.

סלובקיה עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הרפובליקה הסלובקית הראשונה

לאחר הסכם מינכן הממשלה הנאצית הגרמנית עודדה את הנאצים הסלובקיים להתמרד בממשלה הצ'כוסלובקית, וב-6 באוקטובר 1938 דרשו הסלובקים אוטונומיה, ואכן ב-8 באוקטובר אישרה ממשלת צ'כוסלובקיה אוטונומיה רחבה ביותר, עם ממשל סלובקי עצמאי, שהוקם בפרלמנט הסלובקי בברטיסלאבה, במסגרת הרפובליקה הפדרלית של צ'כוסלובקיה.

באותה העת, האוכלוסייה בחלק של זקרפטיה שעוד לא סופח להונגריה, הייתה מורכבת ממיעוטים של רוסינים, אוקראינים והונגרים. הגרמנים עודדו את המיעוטים השונים לחולל פרובוקציות, ובכך לתת עילה לגרמניה להתערב צבאית בקונפליקט. האוקראינים אכן דרשו מממשלת צ'כוסלובקיה אוטונומיה של זקרפטיה בדומה לסלובקיה. ההונגרים על גבול הונגריה-צ'כוסלובקיה ביצעו מספר פרובוקציות, וכשהצבא הצ'כי ירה לעבר שומרי הגבול ההונגריים, זה נתן להם עילה לתקוף בסיסי צבא צ'כיים על הגבול. כך התחוללו חילופי אש נקודתיים רבים, שאמנם לא הגיעו בדרך כלל לקרבות ממשיים, אך היו מספר חילופי אש שכן הפכו לקרבות של ממש. בשני מקרים דומים שאירעו בסביבות הערים מונקאץ' ואונגוואר, שם היו בסיסי צבא הונגריים (לאחר שהערים הללו סופחו מצ'כוסלובקיה להונגריה), הצבא ההונגרי המטיר באש את הצבא הצ'כי. הצבא הצ'כי הגיב בהפצצות כבידות ובמבצעים צבאיים מסיביים. הצבא הצ'כי נכנס באחת הלילות בתוך מונקאץ', עם טנקים ותותחים כבדים, וירה לכל עבר, כשהוא מסב נזק משמעותי לצבא הונגריה. אך עם זאת, בדרך כלל נמנעה הממשלה הצ'כוסלובקית מקונפליקטים צבאיים, מאחר שהיא הייתה בין הפטיש לסדן, כשמחד, הבלגה מול הפרובוקציות האלימות הייתה מעודדת את המרד עוד יותר, ומאידך, תגובה תקיפה הייתה נותנת עילה מספקת להיטלר להתערב.

ב-6 במרץ 1939, החליט נשיא צ'כוסלובקיה, האכה, סוף־סוף, לנקוט באמצעים מעשיים דרסטיים; הוא דחה בתקיפות את הדרישה לאוטונומיה של זקרפטיה, ושלושה ימים אחר כך, הורה על פירוק הממשל העצמאי הסלובקי, וביטול האוטונומיה הסלובקית. כמו כן, הממשלה הצ'כוסלובקית הורתה לעצור את ראש הממשלה הסלובקי הכומר יוזף טיסו, את סגנו דורצ'אנסקי, את טוקה ומספר מנהיגים סלובקיים לאומניים נוספים. במקביל, הוכרז מצב חירום ברחבי סלובקיה.

בעקבות הצעדים הדרסטיים של ממשלת צ'כוסלובקיה הזמין היטלר את יוזף טיסו לברלין, ולחץ עליו להכריז על עצמאות סלובקיה, תוך שהוא מזהירו שאם ידחה את ההזמנה מוכנות כבר שתי דיוויזיות גרמניות לפלוש לסלובקיה, ואז סלובקיה תחולק בין הונגריה לגרמניה. כשטיסו חזר לסלובקיה ב-14 במרץ הוא הציג לפני הפרלמנט את מסמך שתוכנו, שנכתב בידי הגרמנים, היה נוסח להכרזת עצמאות. חברי הפרלמנט נאלצו לוותר על דיון בעניין, כשנציגים גרמניים שנכחו בפרלמנט הזהירו על כך שעיכובים יביאו את גרמניה לכבוש את סלובקיה מיידית. מחוסר ברירה הכריז הפרלמנט על עצמאות, ואף שהייתה זו שאיפתם הסופית, הרי שהעיתוי המוקדם היה תוצאה של אילוץ על ידי גרמניה, שהביאה לכך מאינטרסים שלה. סלובקיה קיבלה עצמאות והתנתקה מצ'כוסלובקיה, כשממשלת צ'כוסלובקיה עומדת בחוסר אונים. צ'כוסלובקיה, ממנה נשארו רק צ'כיה וחלקים של זקרפטיה, כבר לא הצדיקה את שמה (הֶלחֵם של צ'כיה וסלובקיה). הממשלה הצ'כוסלובקית לא יכלה לעשות דבר, והשלטון נראה כמתפורר.

כיבוש צ'כוסלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמניה כובשת את צ'כיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדולף היטלר סוקר מסדר כבוד בפראג, 15 במרץ 1939

אחרי שסלובקיה נותקה מצ'כוסלובקיה, פנה היטלר לביצוע השלב האחרון של פירוק צ'כוסלובקיה. כצעד מקדים לכיבוש השרידים של צ'כוסלובקיה, גרמניה הנאצית הכשירה את השטח לכך. סוכנים גרמנים עוררו פרובוקציות שונות בערים הגדולות של מוראביה ובוהמיה. הממשלה הורתה שלא להגיב עליהן, כדי לא לתת עילה להיטלר לכבוש את צ'כוסלובקיה. בנוסף, שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס הציף את התקשורת הגרמנית, בדיווחים פיקטיביים, שנועדו להציג את הצ'כים כרודפים את הגרמנים בצ'כיה.

באווירה עכורה זאת הוזמן נשיא צ'כוסלובקיה, האכה, על ידי היטלר, ל'התייעצויות' בברלין. האכה קיווה שלפחות יוכל לפעול אצל היטלר שלא יפגע יותר בצ'כיה. הוא לא העלה בדעתו את מה שעתיד לקרות בפגישתו עם היטלר. ב-15 במרץ בשעה 1 בלילה, נפגשו האכה וחוואלקובסקי, שר החוץ של צ'כוסלובקיה, עם היטלר. יחד עם היטלר נכחו בפגישה ריבנטרופ, הרמן גרינג ועוד כמה מראשי הצבא הגרמני. לאחר שהיטלר פתח במונולוג ארוך בו הוא התקיף בחריפות את המנהיגים הקודמים של צ'כוסלובקיה, מסריק ובנש, על שהתנכלו למיעוט הגרמני בצ'כוסלובקיה, הוא אמר להאכה שכבר יומיים קודם לכן הוא נתן הוראה למפקדי הצבא הגרמני, להתקיף את צ'כוסלובקיה ולספחה לרייך השלישי. האכה וחוואלקובסקי נותרו הלומים. היטלר לא חיכה לתגובתם והמשיך לומר שכבר עכשיו הצבא הגרמני פלש לצ'כוסלובקיה בנקודות מסוימות, ומחר בשעה 6 בבוקר הכוחות הגרמניים יפלשו לצ'כיה מכל הכיוונים. היטלר סיים שנשארו 2 אופציות: או שצ'כוסלובקיה תתנגד, ואז הצבא הצ'כי יובס ברוטלית, או שהממשלה הצ'כוסלובקית תיכנע לכיבוש הגרמני וכך צ'כיה תקבל זכויות אוטונומיות מסוימות במסגרת הרייך הגרמני. היטלר טרח לציין שהוא עושה זאת, "לטובת האינטרס של העם הצ'כי", מאחר שבמקרה של מלחמה, הצבא הצ'כי יובס תוך פחות מ-48 שעות, והצ'כים לא יהנו מפריבילגיות אוטונומיות כלשהן.

האכה ניסה להתחמק והסביר שבאמצע הלילה אין לו שום אפשרות להתייעץ עם שרי הקבינט בפראג, ולדאוג לכך שאכן הצבא הצ'כי לא יתנגד. אך היטלר סירב לחכות, והוא שלח את האכה וחוואלקובסקי לחדר צדדי בו יחליטו מה צעדיהם הבאים. בחדר כבר המתינו להם ריבנטרופ וגרינג, והם החלו ללחוץ במתודות שונות ואיומים על שני המנהיגים להסכים לדרישותיו של היטלר. הם גם הציגו מסמך שהכינו קודם לכן שתוכנו היה: "על רקע המתח שנוצר בצ'כוסלובקיה בשבועות האחרונים, הגיעו המנהיגים הצ'כיים, האכה וחוואלקובסקי, לברלין, ופנו לפיהרר בבקשה שיקח בידיו את השלטון על העם הצ'כי. הפיהרר הסכים לבקשה זאת, וסיפח את צ'כיה תחת שלטון גרמניה". הם תבעו מהאכה וחוואלקובסקי לחתום על המסמך. כשהאכה התנגד לחתום על המסמך הם איימו שמטוסי קרב גרמניים ימחקו מחצית מפראג כבר בתחילת הקרבות, וכי מאות מטוסים מוכנים לצאת להפצצות מסיביות על ערים צ'כיות. האכה לא סבל זאת יותר, והתעלף במקום. ההתעלפות הפתיעה אותם והם חששו מפרסום צפוי שהם רצחו את נשיא צ'כוסלובקיה; אך לאחר שהוזעק רופא למקום, האכה התעורר וחזר לעצמו. לאחר מכן, האכה נאלץ להתקשר עם הקבינט שלו, והזהירם שלא להתנגד ולהיכנע. בשעה 4 לפנות בוקר של ה-15 במרץ הוא וחוואלקובסקי חתמו על מסמכי הכניעה שהכינו הגרמנים והיטלר הוסיף את חתימתו. בכך צ'כוסלובקיה נמחקה רשמית ממפת אירופה.

שעתיים מאוחר יותר צבא גרמניה פלש לצ'כיה, ותוך שעות ספורות השתלט על כל צ'כיה, ללא שום התנגדות. עוד באותו יום היטלר הגיע לפראג ועלה לנאום בארמון הרג'ין, נאום שבו הצהיר על כך שצ'כיה סופחה לגרמניה. הוא הוסיף שהעם הצ'כי יהנה מאוטונומיה תרבותית ולשונית, אך כל הטריטוריות הצ'כיות שהן מוראביה, בוהמיה ושלזיה, יהיו תחת שלטון גרמניה. הפוליטיקאי הגרמני, קונסטנטין פון נויראט מונה לפרוטקטור של השטחים הצ'כיים הכבושים; מנהיג הגרמנים בחבל הסודטים, קונראד הנליין מונה לראש האדמיניסטרציה האזרחית, וקרל הרמן פרנק מונה לניהול מדיניות החוץ הפוליטית.

הונגריה כובשת את זקרפטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה שהסלובקים עשו בסלובקיה, עשו גם האוקראינים בזקרפטיה, ואחרי שסלובקיה הכריזה עצמאות, הכריזו על החבל כעל מדינה עצמאית חדשה עם השם "זאקארפאטסקיה אוקראאִינה", ולעיר בירתה הוכרזה העיר חוסט. הצבא הצ'כי נאלץ לעזוב במהירות את זקרפטיה, מאחר שסלובקיה הפרידה בינה לצ'כיה, והוא היה מוצא את עצמו מוקף. אך המדינה החדשה לא החזיקה מעמד יותר מימים ספורים, וצבא הונגריה פלש לחלקים של זקרפטיה שעוד לא סופחו אליה. בשעה 6 בבוקר ה-15 במרץ, בדיוק באותה שעה שהגרמנים נכנסו לצ'כיה ממערב, נכנסה הונגריה לזקרפטיה בדרום-מזרח, וכבשה את השאריות של זקרפטיה. האוקראינים המעטים שההתנגדו לצבא ההונגרי, חוסלו במהירות. גם פנייה שהאוקראינים שיגרו להיטלר, להגנה מפני הונגריה, לא נענתה כלל. הצבא ההונגרי השתמש בכלים פרימיטיביים ביותר, בהתחשב בעובדה שלא היה מי שיתנגד לו. לולא היו מנהיגי גרמניה, צרפת, בריטניה ואיטליה, כופים את מסירת זקרפטיה וסלובקיה להונגריה קודם לכן, הונגריה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם הצבא הצ'כוסלובקי שהיה חזק, מאומן ומצויד פי כמה מצבא הונגריה.

לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה נותר תחת שליטה גרמנית במהלך מלחמת העולם השנייה, ואילו הרפובליקה הסלובקית הייתה חלק ממדינות הציר עד לכיבושה במהלך המרד הסלובקי בשנת 1944. הקרב האחרון שהתרחש בזירה האירופית במהלך המלחמה היה הקרב על פראג במאי 1945.

לאחר המלחמה הוקמה הרפובליקה הצ'כוסלובקית השלישית, שכללה כמעט את כל שטחי צ'כוסלובקיה מלפני המלחמה, למעט זקרפטיה וחלקים קטנים מסלובקיה שנמסרו לפולין. בפברואר 1948 התרחשה במדינה הפיכה קומוניסטית, והמדינה הפכה להיות מדינה גרורה של ברית המועצות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שפות מוכרות נוספות: גרמנית, רוסינית, יידיש
  2. ^ 1 2 3 Munich באתר ה-BBC (באנגלית)