הרפורמה בבריאות הנפש בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הרפורמה בבריאות הנפש בישראל היא שם כולל למהלך המורכב משלוש תתי רפורמות הקשורות זו לזו, ושנועד לבצע ארגון מחדש של שירותי בריאות הנפש בישראל. הרפורמה המבנית כללה צמצום משמעותי במספר מיטות האשפוז הפסיכיאטרי; הרפורמה השיקומית כוללת מתן שירותי שיקום פסיכיאטרי בקהילה לזכאים שבהם דיור, פנאי ותעסוקה; והרפורמה הביטוחית בבריאות הנפש היא מהלך שמטרתו להעביר את מלוא האחריות על מתן שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. בעוד שהרפורמה המבנית והרפורמה השיקומית בוצעו קודם לכן, הרפורמה הביטוחית יצאה לדרך רק ביולי 2015 לאחר מחלוקת ציבורית שטרם הסתיימה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1988 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקודה של מערכת הבריאות, בראשות השופטת שושנה נתניהו (ועדת נתניהו). ב-1990 הגישה הוועדה את המלצותיה. בהתייחס לתחום בריאות הנפש, המליצה הוועדה להעביר את מוקד הטיפול מבתי החולים הפסיכיאטרים לקהילה, תוך פיתוח שירותים קהילתיים, וכן לשלב את שירותי בריאות הנפש ברפואה הכללית במסגרת קופות החולים. משרד הבריאות החליט לאמץ את ההמלצות וליישמן.

מאמצע שנות ה-90 הוחלה הרפורמה המבנית, במסגרתה הן כמות המאושפזים והן כמות ימי האשפוז למטופל ירדו בהתמדה כתוצאה מצמצום שירותי האשפוז והמיטות בבתי החולים הפסיכיאטריים.

בשנת 2000 נחקק חוק שיקום נכי נפש בקהילה, שהיווה את הבסיס החוקי ליישומה של הרפורמה השיקומית, במסגרתה הוקמו שירותי השיקום הפסיכיאטריים בקהילה.

לצורך גיבוש פרטיה של הרפורמה מונתה על ידי משרד הבריאות בשנת 2000 הוועדה לתכנון פריסת שירותים אשפוזיים ואמבולטוריים בבריאות הנפש, בראשה עמד פרופ' מרדכי שני.

בשנת 1994, בעקבות המלצות ועדת נתניהו, נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי. החוק עיגן את זכותם של תושבי מדינת ישראל לקבלת שירותי בריאות, הגדיר את סל השירותים לו זכאי כל תושב וכן קבע את קופות החולים כגופים האחראים למתן סל השירותים הכלולים במסגרת החוק, שהם טיפולים למרבית תחלואות הגוף. אולם שירותי בריאות הנפש הוכנסו לחוק (באופן זמני במפורש ל"תקרת גג" של שלוש שנים) בצורה שהותירה את המצב הקיים בשטח ב-1994, כלומר: המדינה היא שמממנת את כל מערך האשפוז הפסיכיאטרי, וגם מפעילה את רובו באופן ישיר, וכך גם לגבי שירותים מרפאתיים הניתנים בתחנות בריאות הנפש הממשלתיות הקיימות; וקופות חולים אחראיות להמשיך לתת מקצת השירותים המרפאתיים שהן נתנו בפועל ב-1994 וכן את מתן התרופות הפסיכיאטריות שבסל הבריאות. כך פירשו את החוק כל הערכאות המשפטיות שדנו בתביעות הדדיות שהוגשו במהלך השנים.

ממועד מעבר חוק ביטוח בריאות ממלכתי, נמנעו שני הצדדים - קופות החולים והמדינה - מההרחבות הנדרשות, והעומס בשירותים המרפאתיים הציבוריים הלך והתגבר, כפי שחזרו והתריעו דו"חות מבקר המדינה. התקיימו דיונים ממושכים בוועדת הכנסת עד 1998 (בראשות חבר הכנסת מקסים לוי). ב-1998 ביטל חוק ההסדרים את "תקרת הגג" של שלוש השנים להחלת הרפורמה הביטוחית.

בשנת 2001 החלה התארגנות ציבורית להחזרת נושא העברת האחריות על בריאות הנפש לקופות החולים במסגרת הרפורמה ולסדר היום הציבורי. בין השאר פעלה לכך עמותת עוצמה - פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש, באמצעות מאמרים מקצועיים[1], בעיתונות[2][3], בדיונים פומביים שיזמה[4] ובלחצים על הממסד.

במרוצת השנים שחלפו מאז, מצב שירותי בריאות הנפש בישראל הפך למושא לביקורת נוקבת כלפי המדינה. בדו"ח מבקר המדינה לשנת 2009[5] שהסתמך בין השאר על ההתנסות והמחקרים של עמותת עוצמה (כולל הבג"ץ שהוגש בשנת 2005), נמתחה ביקורת על כך שבשנים שקדמו לדו"ח חלה הרעה משמעותית בטיב השירותים הניתנים לסובלים ממצוקה נפשית ולפגועי נפש. הוא קרא למשרדי האוצר והבריאות בשיתוף עם קופות החולים להגיע להסכמות שימנעו את הפגיעה בסובלים ממצוקה נפשית בתקופת הביניים עד להשלמת ההעברה.

בשנת 2003, ביוזמת שר הבריאות דאז, נסים דהן, התקבלה החלטת ממשלת ישראל העשרים ותשע לבצע את המהלך ולהעביר את השירותים לידי קופות החולים. כמו הצווים שהוצאו בשנים 1996–1998, גם החלטה זו לא יצאה לפועל.

בשנת 2005 הוגשה עתירה לבג"ץ[6] שהוכנה על ידי עמותת 'בזכות' ועמותת המשפחות 'עוצמה'. צביאל רופא, דליה וירצברג-רופא, חה"כ לשעבר תמר גוז'נסקי, וחה"כ ושר הבריאות לשעבר נסים דהן. העותרים דרשו מן המדינה לקיים את ההחלטה שהיא עצמה קיבלה, ולהעביר את האחריות לשירותי בריאות הנפש לידי קופות החולים. בית-המשפט פסק צו-על-תנאי שהורה למדינה לפעול לביצוע הרפורמה לאלתר.

ארגונים נוספים שהצטרפו לתמיכה בהחלת הרפורמה הם: עמותת המתמודדים 'לשמה', מטה מאבק הנכים, עמותת אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש ועמותת 'בחברה טובה'. בעקבות צו הבג"ץ ולחץ הארגונים, התקבלה ב-2006 החלה חוזרת של ממשלת אהוד אולמרט על ביצוע הרפורמה ואכן הוגשה לכנסת בשנת 2007 הצעת חוק ממשלתית[7] שמטרתה להסדיר את הרפורמה. הצעת החוק עברה בכנסת ה-17 בקריאה ראשונה בחודש יולי 2007, ומאז נותרה על שולחן ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, על-מנת לערוך בה שינויים נוספים לקראת הבאתה לקריאה שנייה ושלישית, ולאישורה כחוק. הכנסת השמונה עשרה אישרה במליאה את רציפות החקיקה, אך הוועדה קיימה במשך שנתיים וחצי, עד סוף כהונת הכנסת ה-18, ארבעה דיונים בהם עלו הסתיגויות רבות מנוסח החוק שהוצע, והחוק נותר על שולחן הוועדה.

המצב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיון נוסף שנערך בבג"ץ ב-19 בדצמבר 2011, לפי בקשת הארגונים העותרים הורה בית-המשפט למדינה להשיב כיצד היא מתכוונת להמשיך לקדם את הרפורמה[8] בהתאם להחלטותיה ומדוע שלא תופעל הרפורמה בצו ממשלתי כפי שמאפשר חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ואכן, ב-1 במאי 2012 אישר הקבינט החברתי-כלכלי את העברת הרפורמה בצו ממשלתי[9] וקבע תקופת ביניים בת שלוש שנים לצורך היערכות. כדי לעודד את הקופות לפתוח מרפאות בריאות נפש משלהם חתם עמן משרד הבריאות עם הסכמים בהם התחייב לשלם לקופות על השירותים שיסופקו במרפאות החדשות במהלך תקופת הביניים. העברת מלוא האחריות על תחום בריאות הנפש לקופות החולים חלה ביולי 2015. מנהלת הרפורמה בראשות מנכ"ל משרד הבריאות פועלת בהרכב רחב הכולל נציגי קופ"ח וארגוני הצרכנים ומתווה את התהליכים בשטח לקידום הרפורמה.

המחלוקת סביב הרפורמה הביטוחית בבריאות הנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים בהן עומדות הרפורמה על סדר היום הציבורי, התגלעו מחלוקות בין גורמים שונים בעלי נגיעה בנושא. גופים רבים, ביניהם משרד הבריאות, משרד האוצר, קופות החולים, ארגוני מתמודדים, ארגוני בני משפחות, ארגוני זכויות אדם, ארגוני פסיכולוגים וארגוני רופאים, מביעים עמדות שונות לגבי המהלך ואופן ביצועו. במהלך השנים נערכו עשרות דיונים פומביים במסגרות אקדמיות ומנהליות וכן בארגונים של אנשי מקצוע, בכנסי ים המלח של [מכון גרטנר] ובמועצות לאומיות לבריאות הנפש, לרופאת משפחה ולשיקום נכי נפש בקהילה. למרות המחלוקות, כל הגורמים המעורבים מסכימים כי מצבה של מערכת בריאות הנפש כיום הינו בכי רע[10] אך יש מחלוקת בשאלה האם הרפורמה תיטיב או תרע את המצב.

מתוך דו"ח מבקר המדינה לשנת 2009[11]:

לדעת המשרד ולדעת מומחים יש יתרונות משמעותיים לרפורמה המוצעת וכך גם קבעו ועדות ממלכתיות וציבוריות שפעלו. בין השאר העברת האחריות תקדם גם את התפיסה הרואה במדינה גורם מאסדר (רגולטור) ולא נותן שירותים ותבטיח את הרצף הטיפולי בסובלים ממצוקה נפשית ובפגועי הנפש. יש אנשי מקצוע המתנגדים להעברת האחריות לקופות בעיקר לנוכח העובדה שהספרות המקצועית בתחום בריאות הנפש אינה תמימת דעים בעניין הנחיצות בשילוב מוסדי של שירותי בריאות הנפש עם שירותי הבריאות הכלליים. כמו כן יש מחלוקת על מידת התועלת של השילוב הזה שכן על רופא המשפחה המטפל בחולה בקופה לבצע אבחון לאדם הזקוק לשירותי בריאות נפש. לדבריהם, רופאי המשפחה לא שותפו בתכנון הרפורמה הביטוחית ולא הוכשרו בנושא. לכן הם אינם מתאימים לעסוק בתחום זה. הובע גם חשש לפגיעה בשירות לשכבות החלשות ומעוטות היכולת. [בהמשך דוח הביקורת נאמר] אף שזמן המתנה ארוך לטיפול עלול לגרום לנזקים ואף למנוע את הפנייה לקבלת טיפול, הועלה שיש מרפאות ממשלתיות שבהן זמן ההמתנה לטיפול הוא ממושך. היו מקרים של מבוגרים וקטינים שזמן ההמתנה נמשך עד שנה וחצי. [...] בעשרות יישובים אין שירותי מרפאות למבוגרים ולילדים אף שבחלקם מתגוררים עשרות אלפי תושבים. היעדר השירות בולט ביישובי המגזר הערבי והמגזר החרדי. ביישובים רבים נוספים ניתנו שירותי מרפאות, אך היה צורך דחוף לתגברם. [...] יצוין כי במהלך השנים האחרונות המשרד [- משרד הבריאות] כמעט שלא פעל להוספת מרפאות לבריאות הנפש. [...] במקרים רבים מצבם הפיזי של המבנים חמור. [...] אף שהמשרד [- משרד הבריאות] נושא באחריות לספק שירותי בריאות לכלל האוכלוסייה, השירותים לסובלים ממצוקה נפשית ולפגועי נפש לא ניתנו בפריסה גאוגרפית מספיקה והיו חוסרים הן בכוח אדם והן במבנים וציודם. [...] יוצא איפוא ששירות ממלכתי שהיה אמור להינתן לכלל האוכלוסייה בצורה שוויונית לא ניתן בצורה זו ואיכות השירות וזמינותו היו תלויים בגורמים נוספים שאינם אחראים ואינם חייבים לתיתו. [...] לדברי מנהלי המרפאות הממשלתיות במקרים רבים כוח האדם אינו עונה על הצרכים. המצב קשה במיוחד בפריפריה המאופיינת באוכלוסייה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך.

נקודות המחלוקת העיקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסרת האחריות הביצועית ממשרד הבריאות – המתנגדים למהלך טוענים כי יש להשאיר את התחום באחריות המדינה ולתגבר אותו מבחינה תקציבית[12]. מנגד, התומכים במהלך טוענים כי הממשלה צריכה לפעול כקובעת מדיניות וכמפקחת, ולא כספק שירותים[13].
  • העברת האחריות לידי קופות החולים – המתנגדים לרפורמה טוענים כי מדובר למעשה במהלך של הפרטה. לטענתם, העברת האחריות על מתן שירותי בריאות נפש לידי קופות החולים תגרום להעדפת שיקולים כלכליים על פני טובת המטופלים[13][14], וכן להעדפת טיפול תרופתי שעלותו הכספית נמוכה יותר מטיפול פסיכותרפי ממושך. העדפה זו סבירה גם לאור האתוס והתרבות הארגונית של קופות החולים שמנוהלות על ידי רופאים ורואות במודל הרפואי ביולוגי כמודל עבודה עיקרי[15]. בהסכם שנחתם בין קופת חולים כללית למשרדי הבריאות והאוצר מוזכר פעמים רבות המונח היזם והוא מניח את התשתית לאספקת השירותים במיקור חוץ. מנגד, טוענים התומכים במהלך כי לא מדובר בהפרטה, מכיוון שקופות החולים הן גוף ציבורי המפוקח על ידי הממשלה ובתי המשפט, והן שמבטחות ומפעילות, לפי החוק, את כלל השירותים לתחלואות הגוף. בנוסף, לטענתם קופות החולים מתמחות במתן שירותי בריאות הקהילה. בנוסף לכך השיקולים הכלכליים הם דווקא לטובת הרפורמה, כי האיסור בחוק לחרוג מסעיפי תקציב המדינה פוגע בצורה חמורה בשירותים הרפואיים שהיא אמורה לתת. הטיעון ש"נתרוקן התקציב בסעיף זה", שקביל חוקית כשמדובר בסעיפי תקציב המדינה, איננו קביל בבית משפט לגבי שירותים ספציפיים שכלולים וייכללו בסל הבריאות שבהם קופ"ח מחויבות, שכן מחויבותם בחוק היא לאיזון כספי גלובלי שאיננו מחולק לסעיפים (עם תקציב "צבוע").
  • איחוד הטיפול בגוף ובנפש – המתנגדים למהלך טוענים כי רצוי להפריד בין הטיפול הנפשי לטיפול הפיזי, מכיוון שהם דורשים אופי טיפול שונה. מנגד, התומכים במהלך טוענים כי קיימת חשיבות לכך שיהיה גורם רפואי אחד שישלב באופן הוליסטי בין כל ענפי הטיפול, מכיוון שלטיפול נפשי יש פעמים רבות השלכות פיזיות, ולהפך[16]. שילוב זה, לטענתם, יכול לשפר את הרצף הטיפולי, למנוע תחלואה כפולה[17], וגם להביא לחיסכון כספי במניעת תמריצים נוגדים הנובעים מפיצול השירותים בין שרתים שונים. בנוסף, טוענים התומכים כי איחוד שירותי בריאות הנפש עם שירותי הבריאות הכללית תחת קורת גג אחת תשווה את הזכות לקבלת טיפול רפואי נפשי לזכות לקבלת טיפול רפואי גופני, זכויות אשר כיום מעמדן המשפטי שונה[18].
  • השפעה על דעות קדומות כלפי טיפול נפשי – המתנגדים למהלך טוענים ששילוב שירותי בריאות הנפש בתוך המרפאות של קופות החולים ימנע מאנשים רבים הזקוקים לטיפול מלהגיע למקום, על מנת שלא להיחשף כמי שזקוקים לטיפול נפשי[19]. מנגד, התומכים במהלך טוענים כי לנזקקים תהיה ברירה להגיע למרפאות בריאות הנפש החדשות ונפרדות שיפתחו קופ"ח, כמו לתחנות הממשלתיות הקיימות, או לחלופין להגיע לאגד מרפאות גוף ונפש משולב. מבחינה חברתית, שילוב השירותים יסייע בעקירת הסטיגמה כלפי תחלואת הנפש, נפגעיה והטיפולים בה[20].
  • תקציב – לטענת המתנגדים למהלך, התקצוב לרפורמה לא תוכנן כראוי, ולא יאפשר לקופות החולים לקחת על עצמן את האחריות למתן השירותים באופן מלא. לשם כך תידרש גביית דמי השתתפות עצמית עבור טיפולים[21]. בנוסף, טוענים המתנגדים כי המהלך ילווה בסגירת מרפאות קיימות, מה שיחריף את המצוקה בקרב הזקוקים לטיפול[22]. תקציב הרפורמה הועבר לקופות החולים כשאינו "צבוע" מה שמעלה חשש כי הוא לא יופנה לבריאות הנפש אלא יבלע בגרעונות הגדולים של הקופות. גם התומכים במהלך טוענים כי יש לוודא שהרפורמה תתוקצב בהתאם, כך שהיא תעבור בצורה המקיפה, הנגישה והשוויונית ביותר[23], וכי תחנות בריאות הנפש הממשלתיות הנותנות שירותים כיום ימשיכו לפעול[18]. התשלומים למרפאות בריאות הנפש הציבוריות הממשלתיות וגם אלו של קופ"ח יהיו בדיוק כמו לכל המרפאות המקצועיות בכל תחומי הרפואה. 
  • הקריטריונים לזכאות לטיפול – המתנגדים למהלך טוענים כי בהצעת החוק לרפורמה, לא נכללו אבחוני קוד Z, הנוגעים למצבי חיים משבריים, ובכך למעשה צומצם באופן משמעותי היקף הזכאות לטיפול נפשי[12]. מנגד, התומכים במהלך טוענים כי במסגרת הדיונים על הצעת החוק, הורחבו הקריטריונים לזכאות לטיפול, גם לכל מקרה שקיימת דיאגנוזה רפואית וגם למספר ביקורים ללא דיאגנוזה ספציפית. בנוסף, הרפורמה תביא לכך שהמנגנון השנתי של הרחבת סל התרופות, הטיפולים והטכנולוגיות יחול גם על תחלואת הנפש[24].
  • אופן העברת הרפורמה – המתנגדים למהלך טוענים כי העברת הרפורמה בצו ממשלתי היא "הליך עוקף חקיקה", ולכן אנטי דמוקרטית[25]. לטענתם, ההחלטה נתקבלה ללא שיתוף אנשי המקצוע. מנגד, התומכים במהלך טוענים כי הליכי החקיקה הגיעו למבוי סתום, וכי במצבה של מערכת בריאות הנפש הציבורית, כל המתנה נוספת תסב נזק רב למטופלים[26]. במיוחד מעוטי הכנסה והיא מעצימה את שוק הטיפולים הפרטי הנרחב והיקר לתחלואות והפרעות נפשיות.
  • הסרת אחריות לתהליך ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית שיסכן את קיומו של המקצוע - בתחנות בריאות הנפש נערכת ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית הנמשכת ארבע שנים והיא המרכיב העיקרי בהכשרתם של פסיכולוגים קליניים בארץ. המתמחים הם כח עבודה עיקרי בשירות הציבורי כיום טרם כניסת הרפורמה לתוקפה. במסגרת הרפורמה לא הועברה האחריות הזו מידי משרד הבריאות לקופות החולים מה שמעלה חשש כבד לגבי המשך קיומה של ההכשרה[27][28].
  • העדר סטנדרטים מחייבים בהסכם שנחתם עם קופות החולים - בהסכם שנחתם ב-2012 בין קופת חולים כללית למשרד הבריאות אין כל פירוט של אמות מידה לאיכות הטיפול. מהנספח להסכם עולה כי התקצוב למנוי יהיה עבור 2 פגישות במנוי קצר, 6 פגישות במנוי בינוני ובמקרים חריגים תתאפשרנה 30 פגישות. אין שום התייחסות לזמן ההמתנה. הרכב והכשרת הצוות המטפל. החשש שעולה הוא כי הטיפול היחידי שישתלם ליזם הוא מתן טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי ולא יתאפשרו התערבויות סוציאליות או פסיכותרפיה כפי שניתן כיום[29].

מי תמך ברפורמה: המועצה הלאומית לבריאות הנפש, המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה, איגוד הפסיכיאטריה בישראל, נציבות השוויון לאנשים עם מוגבלות והמועצה המייעצת שלה, ואנשי מקצוע בתחום הרפואי, הפסיכולוגי, הפרא-רפואי והשיקומי[21], וכן ארגוני שטח של מתמודדים, משפחות, ארגוני זכויות ועמותות שיקום.

מי מתנגד לרפורמה: ארגון של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מתמודדים ובני משפחות בשם "פורום פסיכולוגים ועו"סים למען רפורמה מיטיבה" שבתמיכת כמה ח"כים ניסחו הצעת חוק פרטית בשם זה.

מי ישב על הגדר: ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י).

הערכת הרפורמה בבריאות הנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות נערכו במכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל מספר רב של מחקרים[30] שנועדו להעריך היבטים שונים של מערכת בריאות הנפש בישראל, לפני ואחרי הרפורמה. כמה מהמחקרים נועדו לספק תמונת מצב מקיפה על מערכת בריאות הנפש טרום הרפורמה, ביניהם: סדרת מחקרים על סטיגמה[31] כלפי בריאות הנפש בישראל, מיפוי שירותי בריאות הנפש בקופות החולים ערב הרפורמה[32], ומחקר מקיף על דפוסי העבודה של אנשי המקצוע בתחום[33]. מספר מחקרים נוספים נערכו לאחר ההחלטה על יישום הרפורמה שהתמקדו בהערכת השפעתה על שירותי בריאות הנפש ועל ציבור המטופלים[34].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרופ' אלי שמיר – תחלואת הנפש – בת חורגת במערכת הבריאות בישראל, פרק בספר "שירותי בריאות הנפש בישראל, מגמות וסוגיות" בעריכת אורי אבירם ויגאל גינת, הוצאת צ'ריקובר 2005 (הדפסה שנייה 2008)
  2. ^ פרופ' אלי שמיר, "העברת בריאות הנפש לקופות החולים", הארץ, 14 במאי 2001
  3. ^ רותי סיניאחרי 12 שנה: שירות בריאות הנפש עובר לקופות חולים, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2006
  4. ^ פרופ' אלי שמיר, מצגת בכנס מועצת הפסיכולוגים – הסאגה של בריאות הנפש, אוקטובר 2011
  5. ^ דו"ח מבקר המדינה לשנת 2009
  6. ^ בג"ץ 5777/05 בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות נ' שר הבריאות - העתירה המקורית
  7. ^ הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי (תיקון מס' 41) (בריאות הנפש) - נוסח מקורי
  8. ^ בג"ץ 5777/05 החלטה מ-19 בדצמבר 2011
  9. ^ הודעת דובר משרד הבריאות: הקבינט החברתי-כלכלי אישר את הרפורמה בבריאות הנפש, 1 במאי 2012
  10. ^ רויטל בלומנפלד, בעקבות המחאה: ייעוץ פסיכולוגי בר השגה, באתר הארץ, 14 בפברואר 2012
  11. ^ דו"ח מבקר המדינה לשנת 2009
  12. ^ 12.0 12.1 ליאת שלזינגר, חשבון נפש: על הזנחת תחום בריאות הנפש, באתר nrg‏, 30 ביולי 2011
  13. ^ 13.0 13.1 גלי וינרב, ‏מי מעכב ומתנגד לרפורמה בבריאות הנפש, ומדוע?, באתר גלובס, 4 בפברואר 2012
  14. ^ צבי גיל, ‏פסיכיאטריה ופסיכותירפיה בעידן הטיפול המנוהל, באתר פסיכולוגיה עברית, 18 ביולי 2005
  15. ^ nrg מעריב, "הרפורמה תהרוס את שירותי בריאות הנפש", באתר nrg‏, 21 ביולי 2010
  16. ^ ד"ר גד לובין, מסעות נפש: איחוד בין הטיפול בגוף ובנפש עשוי להוביל לשינוי חשוב, באתר הארץ, 30 בינואר 2011
  17. ^ דן אבןדו"ח משרד הבריאות: חולי נפש בסיכון גבוה לתמותה, באתר הארץ, 9 בפברואר 2012
  18. ^ פרופ' אלי שמיר, רופא אחד למאות מאושפזים, באתר הארץ, 15 בפברואר 2012
  19. ^ שלי יחימוביץ', "רפורמה בבריאות הנפש? פגועי נפש ישבו בתור יחד עם מי שממתינים לאורתופד", האתר של שלי יחימוביץ 2 בפברואר 2011
  20. ^ אילאיל ציןכמו כולם אבל שונה, באתר הארץ, 2 במאי 2012
  21. ^ רוני לינדר-גנץ, ועדת הכספים אישרה: השתתפות עצמית בטיפול נפשי מחוץ לקופה"ח, באתר TheMarker‏, 7 במאי 2012
  22. ^ ההסתדרות הרפואית בישראל, נייר עמדה: הרפורמה בבריאות הנפש 2010
  23. ^ צוות המומחים לבריאות של המאבק החברתי, הרפורמה בבריאות הנפש - הזדמנות לשוויון וצדק חברתי, אתר רופאים לזכויות אדם - ישראל, 30 באפריל 2012
  24. ^ הרפורמה בבריאות הנפש - שאלות נפוצות, אתר "שווה לכל נפש"
  25. ^ שלי יחימוביץ', שאילתה דחופה לסגן שר הבריאות: "מדוע הפרטת שירותי בריאות הנפש נעשית מאחורי גבה של הכנסת, והאם ניתן מענה לסכנות לשלומם של פגועי-הנפש שטמונות ברפורמה?", האתר של שלי יחימוביץ', 2 במאי 2012
  26. ^ עדית סרגוסטי, הרפורמה בבריאות הנפש - בשורה של שוויון למתמודדים עם מגבלה נפשית, "עבודה שחורה", 10 במאי 2012
  27. ^ רפאל יונתן לאוס, גזר דין מוות לפסיכולוגיה הקלינית, דעות הארץ
  28. ^ וועד המתמחים המשותף בפסיכולוגיה והתנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, קריאה להבהרת מחויבות קופות החולים למערך הפסיכולוגיה עם יישום הרפורמה בברה"נ
  29. ^ דני בר און ועדו אפרתי, הרפורמה בבריאות הנפש: ההסכם שמעורר חרדה, באתר הארץ, 5 במרץ 2014
  30. ^ "הרפורמה במערכת בריאות הנפש בישראל". מכון ברוקדייל, 3 בינואר 2018
  31. ^ "סטיגמה, אפליה ובריאות הנפש בישראל: סטיגמה כלפי אנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית וכלפי טיפול נפשי". מכון ברוקדייל, 2007
  32. ^ מכיצד נערכות קופות החולים להספקת שירותי בריאות הנפש?". מכון ברוקדייל, 2013
  33. ^ לקראת הרפורמה הביטוחית בבריאות הנפש: דפוסי עבודה ומתן טיפול ועמדות כלפי הרפורמה בקרב פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים". מכון ברוקדייל, 2013
  34. ^ "דפוסי השימוש של המתמודדים עם בעיות נפשיות קשות בשירותי בריאות הנפש: סקר צרכנים". מכון ברוקדייל, 2017