הרפורמציה הפרוטסטנטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש

הרפורמציה הפרוטסטנטית הייתה תנועה שקראה לשינוי ערכי ומוסדי בכנסייה הרומית הקתולית במאה ה-16. התנועה הביאה לפיצול בעולם הנוצרי ולייסודם של מוסדות דת חדשים, החשובים שבהם הם הנצרות הפרוטסטנטית, הכנסיות הרפורמיות, והאנבפטיסטים. כמו כן, היא הביאה לרפורמציה נגדית בתוך הכנסייה הקתולית. את החזית העיקרית של הרפורמציה בתחילתה, הוביל מרטין לותר - נזיר אוגוסטיני גרמני, שפרסם בשנת 1517 את '95 התזות', בהן האשים את הכנסייה בשחיתות ובניוון תאולוגי ומוסרי.

גורמי רקע דמוגרפיים וכלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפורמציה, כמו תהליכים היסטוריים אחרים, קשורה בקשר ישיר לשינויים הכלכליים, הפוליטיים והרעיוניים שהתרחשו באותה תקופה. תהליכים אלה השתקפו במבנה הכנסייה הקתולית, עליו ערערו התומכים ברפורמציה.

לאחר התמוטטות המוסדות הנזיריים והגישה הסכולסטית באירופה בימי הביניים המאוחרים וכשלונן של הרפורמות הפנימיות בכנסייה, נוצר במאה ה-16 ויכוח ציבורי לגבי רפורמות דתיות, ומאוחר יותר גם על ערכים יסודיים בנצרות. היסטוריונים מעריכים, כי העובדה שבכנסייה לא התרחשה רפורמה פנימית מוקדם יותר (בשל אינטרסים אישיים ובשל חוסר תיאום בקואליציה שתמכה ברפורמות), הובילה בסופו של דבר למרד של הרפורמציה הפרוטסטנטית באירופה. התנועות שהובילו את הרפורמות פעלו במקביל לכוחות הכלכליים, הדמוגרפיים והפוליטיים, שתרמו את חלקם לחוסר שביעות הרצון הגובר מהכוח הרב והממון שהצטבר בידי אליטת הכמורה, ועוררו את תשומת הלב של האוכלוסייה לשחיתות המוסרית והכלכלית של הכנסייה הקתולית.

בעקבות אסונות ומלחמות, גדל אי השוויון הכלכלי והפוליטי באירופה. תוצאותיה של מגפת המוות השחור, שהביאה למותם של כ-50% מתושבי אירופה, עודדו ארגון מחדש של הכלכלה האירופאית ומבנה המעמדות החברתיים והשלטון באירופה. האסונות של המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15, יצרו מחסור בכוח עבודה ובכך נתנו דחיפה חזקה לגיוון כלכלי ולחידושים טכנולוגיים (שנועדו להחליף את כוח העבודה) במרכזים העירוניים המתפתחים. הירידה הדרסטית בגודל האוכלוסייה לאחר המוות השחור, הביאה לעלייה בריכוז ההון באזורים העירוניים, וכך ניתן תמריץ למסחר, לתעשייה ולתחומים עירוניים עולים כגון בנקאות, אריגים, כלי נשק (שיצורם עודד בשל מלחמת מאה השנים) וחציבה של ברזל (הודות, בין השאר, לתעשיית הנשק הפורחת).

צבירה של עודפי הייצור, ייצור תחרותי מוגבר ותחרות מוגברת על מנת למקסם את היתרון הכלכלי, הביאו למלחמות אזרחים, לאווירה של מיליטריזם תוקפני ולמרכוז השלטון. מנהיגים כמו לואי האחד עשר (מלך צרפת, 1461 - 1483) ביקשו להסיר את כל המגבלות החוקתיות על הפעלת הסמכות שלהם. באנגליה, צרפת וספרד, מגמת המרכוז שהחלה במאה ה-13 כבר הושלמה. המלכים ניסו לחזק את שלטונם מחדש, לאחר שבמהלך המלחמות הרבות נשענו על מימונם ותמיכתם של האצילים.

אך יחד עם ההתאוששות וההתרחבות הכלכלית, שלוו בהתרחבות האוכלוסייה באירופה לממדים שהיו לה לפני האסונות שפקדו אותה, לכוח העבודה הגדול החדש ולהתייעלות בייצור ובחקלאות, היו השלכות פחות נעימות עבור חלקים רבים מהחברה המערב אירופית. למרות המסורת המתנגדת לכך, בעלי הקרקעות החלו למנוע מהאיכרים את הגישה לקרקעות המשותפות של הכפרים. כאשר המסחר התפתח, בעלי הקרקעות החלו לנטוש את הכלכלה המבוססת ישירות על החקלאות ועל האחוזה. ייצור אריגי צמר התרחב מאוד בצרפת, גרמניה וארצות השפלה ותעשיות טקסטיל חדשות החלו להתפתח.

מהומניזם לפרוטסטנטיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטין לותר, מוביל הרפורמציה הפרוטסטנטית

הרפורמה המתוסכלת של ההומניסטים, שהתפתחה בעקבות הרנסאנס, הביאה לחוסר סבלנות גובר בקרב הרפורמטורים. ארסמוס ודמויות מאוחרות יותר כמו מרטין לותר ואולריך צווינגלי עלו בעקבות הוויכוח הזה, ותרמו לבסוף לקרע הגדול השני בנצרות (הראשון היה הקרע המערבי). לרוע מזלה של הכנסייה, המשבר בתאולוגיה שהחל בוויליאם איש אוקאם במאה ה-14 חל יחד עם חוסר שביעות הרצון של הבורגנות. התפוררות היסודות הפילוסופיים של הסכולסטיקה ועליית האסכולה הנומינליסטית לא היוו סימן טוב עבור הכנסייה הממוסדת, שהלגטימיות שלה הייתה מבוססת על היותה מתווכת בין האל לבני האדם. החשיבה החדשה גרסה כי אין דוקטרינה דתית שניתן לתמוך בה על ידי טיעונים פילוסופיים, וכך גרמה למשבר ברעיון של אחדות בין ההיגיון לאמונה, אשר אפיין את מחשבת ימי הביניים כפי שזו סוכמה על ידי תומאס אקווינס.

תנועות הרפורמה האינדיבידואליסטיות העיקריות שהתנגדו לסכולסטיקה הימי-ביניימית והמוסדות שתמכו בה היו ההומניזם, האדיקות הרגשית והתנועה שהדגישה את הפעולה הדתית המסורתית. באוניברסיטאות הגרמניות עלתה קרנה של "הדרך המודרנית", אשר הצריכה הגדרה מחדש של האל, שכבר לא היה עקרון רציונלי אלא ישות מופשטת וחסרת גבולות. האל היה עתה שליט אבסלוטי שלא ניתן להבינו, והדת נעשתה לרגשית ואדוקה יותר. לפיכך, ההתחדשות של התאולוגיה האוגוסטינית, שטוענת כי האדם לא יכול להגאל במאמצי עצמו אלא רק על ידי רצונו של האל, ערערה את הלגיטימציה של המוסדות המאובנים של הכנסייה, שהיו אמורים לספק לאדם ערוץ לעשות מעשים טובים ולהגיע לגן עדן. ההומניזם, לעומת זאת, היה תנועת רפורמה חינוכית, ששורשיה בהתחדשות הרנסאנסית של החינוך והמחשבה הקלאסית. המרד שלו בלוגיקה האריסטוטלית שם את הדגש על שינוי היחיד על ידי רטוריקה בניגוד להגיון. הרנסאנס האירופאי הניח את היסודות להומניסטים הצפוניים בכך שחיזק את השימוש בלטינית כשפה תרבותית המאחדת בין ארצות אירופה.

הקיטוב של קהילת המלומדים בגרמניה בפרשת רויכלין (1455-1522), שהותקף על ידי אליטת הכמורה על כך שלמד טקסטים עבריים ויהודיים, הציב את לותר בשורה אחת עם הרפורמה החינוכית ההומניסטית, שתמכה בחופש אקדמי. יחד עם זאת, ההשפעה של הרנסאנס הציתה את ההתנגדות למסורת הקתוליות, אשר באה לידי ביטוי ברפורמציה ובדחיה של חלק ניכר מהמסורת הלטינית של ימי-ביניים. ההומניסטים, ובראשם ארסמוס, גינו צורות שונות של שחיתות בכנסייה, שייתכן ולא היו פחות נפוצות בכנסייה במהלך ימי הביניים. ארסמוס טען כי הדת האמיתית היא עניין של אדיקות פנימית יותר מאשר סמלים חיצוניים של טקסים וריטואלים. כשהם חוזרים לטקסטים העתיקים, ההומניסטים חשבו כי כתבי הקודש, שמנקודת מבטם היו שיאה של מסורת עתיקה, הם מורי הדרך לחיים. כשהוא תומך ברפורמה מוסרית ומתנגד לריטואלים דידקטי, ארסמוס הניח את היסודות עבור לותר.

האנטיקלרקליזם האינטלקטואלי של ההומניזם השפיע רבות על לותר. המעמד הבינוני המשכיל בגרמניה הצפונית, בעיקר הקהילה המשכילה ויושבי הערים, אימצו את החשיבה המחודשת של לותר על הדת, כדי להמשיג את חוסר שביעות הרצון שלהם על פי החשיבה התרבותית החדשה של התקופה. עלייתה של הבורגנות והרצון להפעיל את עסקיה ללא הגבלות מוסדיות או נהגים מסורתיים שעבר זמנם, הגדילו את המשיכה של האינדיבידואליזם ההומניסטי. עבור רבים, המוסדות האפיפיוריים היו קשוחים, במיוחד ביחסם למחיר צודק ולריבית. בצפון, בורגנים ומונרכים היו מאוחדים בתסכולם מכך שמיסים ששילמו האזרחים לא הגיעו למדינתם אלא לאפיפיור באיטליה.

המגמות החדשות הגבירו את הדרישה לרפורמה משמעותית, יחד עם אנטיקלריקליזם. הוגים חדשים החלו להבחין בפער בין הכמרים לקהילתם. לדוגמה, הכמרים לא היו תמיד משכילים במיוחד: כמרים מקומיים לעתים קרובות לא ידעו לטינית, ולכמרים כפריים לרוב לא הייתה הזדמנות לקבל חינוך תאולוגי. בשל הקרקעות הרבות והקשיחות הממסדית של הכנסייה, קשיחות שהכמות המוגזמת של כמרים תרמה לה לא מעט, בישופים רבים למדו משפטים ולא תאולוגיה, על מנת לקבל הכשרה של מנהלי קרקעות המתמחים באדמיניסטרציה. בעוד שהכמרים הדגישו את מצוות הדת, האמינות והכבוד של הכנסייה החלה להדרדר, בעיקר בקרב העירוניים המשכילים, ובמיוחד בשל שרשרת ההשפלות הפוליטיות של הכנסייה, כגון המעצר של האפיפיור בוניפקיוס השמיני בידי פיליפ הרביעי מלך צרפת ו'הגלייתו' לרומא, הקרע הגדול והכישלון של הרפורמות הפנים כנסייתיות עליהן הוחלט בועידות שכונסו לשם כך. במובן מסוים, המערכה של האפיפיור ליאו העשירי לאיסוף כספים עבור בניית הבזיליקה של סט. פיטר הייתה הגזמה, שגררה לחצים כבדים למכירה של אינדולגנציות (מחילת חטאים) והפכה את המוסדות הכנסייתיים לעוד פחות אהודים בעיני העירוניים.

כשהוא מפתח את המושג האוגוסטיני של גאולה על ידי האל בלבד, לקח לותר מההומניסטים את האינדיבידואליזם ואת הרעיון כי כל אדם יכול להיות הכומר של עצמו (גישה שתסתבר כפופולרית, בהתחשב בעלייתו של מעמד הביניים המשכיל העירוני בצפון אירופה), וכי הסמכות היחידה היא התנ"ך. הלהט הדתי של מרטין לותר היה דומה לזה של המועצות הרפורמתיות (הוועידות האקומניות) של הכנסייה והוא פתח מחדש את הדיון על הגבלת הסמכויות של האפיפיור. בעוד שרעיונותיו קראו להגדרה ברורה של הגבולות בין הכמורה לאדם הפשוט, רעיונותיו עדיין היו רפורמתיים בטבעם. הדעה של לותר, כי האדם אינו מסוגל להיות טוב על פי טבעו, הובילה למחלוקת בינו לבין ארסמוס ובסופו של דבר להפרדה של הרפורמה הלותרנית מההומניזם.

השפעות דתיות על הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם כי יש מספר מקבילות בין תנועות מסוימות בתוך ההומניזם ותורות שאחר כך היו מצויות בין הרפורמטורים, ההשפעה העיקרית על הרפורמציה הייתה התנ"ך עצמו. הכנסייה עצמה הייתה במשך כמה מאות שנים, הספק העיקרי של הומניזם דתי באירופה: הנאופלאטוניזם של הסכולסטיקנים והנאו-אריסטוטליות של תומאס אקווינס וחסידיו, עשו את ההומניזם לחלק מהדוגמה הכנסייתית. לפיכך, כאשר מרטין לותר ורפורמטורים אחרים אימצו את התנ"ך כקנה המידה היחיד של התיאלוגיה, פירושו של דבר כי הרפומציה הייתה ריאקציה נגד ההומניזם של הכנסייה. אמנם עד לאותו זמן, נחשב התנ"ך לאחד מהטקסטים החשובים בנצרות, אך החשיבות שלו עדיין לא עלתה על זו של המסורת בעל פה של הכנסייה.

הרפורמציה לא קרתה בחלל ריק. במשך מאות שנים היו תנועות שקראו לשיבה למקורות התנ"כיים, כשהמפורסמים שבהם היו ג'ון ויקליף ויאן הוס. מכיוון שכולם ינקו מאותו מקור, אין זה מפתיע כי הדעות שלהם נמצאו מאוחר יותר ברפורמציה.

לותר עצמו הוכשר כפרופסור לתנ"ך ולימד באותה תקופה באוניברסיטת ויטנברג. מאוחר יותר אמר, כי הוא מתחרט על כך שלא למד תנ"ך מוקדם יותר, במקום לבזבז זמן רב כל כך בלימוד המחברים ההומניסטים הקלאסיים כמו אפלטון ואריסטו. נראה כי לותר לא הכיר את כתבי ההוגים המוקדמים יותר שקראו לרפורמציה. לדוגמה, הוא לא הכיר את כתביו של הוס עד שיוהאן אק אמר לו כי הוא מלמד את אותם דוקטרינות.

התנ"ך עצמו מלמד רעיונות כמו כמורה של כל המאמינים, וכי לכמורה עצמה אין מעמד מיוחד מעבר לזה שניתן להם בשל לתפקידם. הוא מלמד את הרעיון שכל האנשים אחראים אישית על מעמדם לפני האל. מבחינה זו, הרפורמציה עודדה חינוך אוניברסלי, כי אנשים יכולים ללמד את עצמם כיצד להגאל רק אם הם יודעים איך לקרוא בתנ"ך.

אף שהיו קריאות לרפורמציה דתית, דוקטרינלית ומוסרית, בתוך ומחוץ לכנסייה הממוסדת זה מאות בשנים, כנראה הייתה זו המצאתה של מכונת הדפוס שאיפשרה הפצה מהירה של הרעיונות, העלייה בלהט הלאומני וחוסר שביעות הרצון מהשחיתות המוסרית בכנסייה, שאיפשרו להשיג תמיכה ברפורמציה באופן שלא היה ניתן בעבר. אך הניצוץ שהחל את בערת הרפורמציה וממשיך להיות ההבדל העיקרי בין הכנסיות השונות עד היום, הוא עניינים דוקטרינליים השאובים מעולם התנ"ך.

הרפורמציה הרדיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פועלים חסרי השכלה, והאיכרים המהגרים לערים מהכפר, אימצו את האופציה התאולוגית הרדיקלית ביותר שנפתחה לפניהם במהפכה הדתית, ורבים מהמטיפים האנבפטיסטים, להם התנגדו הלותרנים ובעלי בריתם מבין הגרמנים הלאומנים, באו ממעמד זה.

איכרים ומהגרים חדשים לערים, חסרי הבנה בכלכלה, הגיעו למסקנה כי מחירים גבוהים הם תוצאה של התנהגות לא צודקת, פרזיטית ולא מוסרית. אולם הרעיון של מחיר צודק נעשה מפוקפק, בשל ההתפתחות בקפיטליזם. נרגנים וצדקניים מוסרית, המעמדות הנמוכים היו מוכנים ללכת אחר מנהיגים כריזמטיים, שהמריצו אותם להתאגד יחד כנגד חוסר מוסריות והתנוונות, וכנגד חמס כספם על ידי בעלי קרקעות ומלכים ונסיכים השואפים למצוא מקורות הכנסה נוספים למדינותיהם הגדלות. האיכרות המנוצלת, מבחינה זאת, לא פנו לדמות פוליטית שתחליף את שיטת המשטר הקיימת, אלא למטיפים ואנשים קדושים אחרים, כמו "המתופף מניקלאסהוסן" ומאוחר יותר, מטיפים אנאבפטיסטים.

כתוצאה, כמעט בכל ארץ באירופה היו מרדי איכרים כושלים, שמונעים על ידי רעיונות דתיים ומבוצעים על פי דוקטרינה דתית. מרד האיכרים בהונגריה (1514), המרד כנגד קרל החמישי בספרד (1520), חוסר שביעות הרצון של המעמדות הנמוכים בצרפת בשל המסים הגבוהים שהשית עליהם לואי האחד עשר, והאגודות הסודיות שסללו את הדרך למרד הגדול של המעמדות הנמוכים בגרמניה (1524), מראים כי הבעיות לא היו מוגבלות לארץ אירופאית אחת.

הלותרניזם מאומץ על ידי הנסיכים הגרמניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לותר, כמו ארסמוס, חשב בתחילה שעדיף לשמור על הבישופים כאליטה למטרות ניהוליות. כך, בעוד שלותר דחה רבים מהסקרמנטים הקתוליים, כמו את הגאולה על ידי מעשים טובים ואת האינדולגנציות, הוא לא ויתר על הסקרמנטים של הטבילה והאוכריסטיה (Eucharist). בניגוד לרפורמטורים האחרים, שטענו כי המשמעות של טקס האוכריסטיה סמלית בלבד, לותר קיבל את עקרון ה"קיום הממשי" (Real Presence) של ישו, אך טען כי הממשויות גופו ודמו של ישו מתקיימות ביחד עם הממשות של הלחם והיין. דוקטרינה זו אשר פותחה על ידי התאולוג הימי ביניימי ג'ון דנס סקוטוס, נקראה קונסובסטנציאציה. לותר ראה בדוקטרינת הקונסובסטנציאציה מתאימה יותר לעקרון ההתגלמות (Incarnation) של הכנסייה הקתולית. באופן מסורתי, נטען כי הלחם והיין בטקס המיסה נהפכים, ממשית, לגופו ודמו של ישו. טרנסובסטנציאציה הייתה עמדתם המועדפת של הסכולסטיקנים הימי-ביניימים.

למעשה, לותר, יחד עם חברו, פיליפ מלכנתון, מדגיש את הנקודה הזו בטענה עבור הרפורמציה ב"רייכסטאג" ב-1529, כאשר הוא הואשם בכפירה. אך שוב, הכנסייה והקיסר לא ניצלו את ההזדמנות האחרונה שלהם לרפורמה ולשמירה על הסדר הישן, והאדיקט של הדיאט של וורמס אסר על כל חידוש. בינתיים, במאמציו להשאר רפורמטור קתולי ולא להחשב ככופר מהפכן, ועל מנת שיוכל לפנות אל הנסיכים הגרמניים כשהוא מתנגד למרדי האיכרים בדוקטרינה שלו של "שני הממלכות", השמרנות הגדלה של לותר תביא לרפומטורים אחרים, קיצוניים יותר.

בכנס דתי עם הצווינגליים ב-1529, מלנכתון הצטרף ללותר בהתנגדות לאיחוד עם צווינגלי. לבסוף היה קרע בתנועת הרפורמציה בשל האמונה של לותר בקונסובסטנציה. הכוונה הראשונית שלו לא הייתה של קרע, אך בעקבות ה"רייכסטאג של אוגסבורג" (1530), כנסייה פרוטסטנטית נפרדת לבסוף קמה. במובן מסוים, לותר ירחיק עוד את התאולוגיה שלו מהדוגמה הקתולית הממוסדת, וכך יצור נתק בינו ובין ההומניסט ארסמוס. באופן דומה, צווינגלי יתנגד עוד לריטואליזם, וכך יצור נתק עם לותר השמרן יחסית.

אם כי האליטות התרבותיות הגדולות כמו ארסמוס, לותר, צווינגלי ומלנכתון ראו את השאלות האלה כרציניות ביותר, חסידיהם נטו להתחלק על פי קווים סוציו-אקונומיים. לותר מצא תמיכה רבה בבורגנות החדשה במרכזים העירוניים הגרמניים, על מנת להפיל את כוחם של האריסטוקרטיה בעלת האדמות והכמורה הלטינית, שהיו מושרשים בשליטתם על הקרקעות ועל עבודת האיכרים, שהיו אמצעי הייצור העיקריים באותו הזמן. סוחרים שעדיין לא היו חלק מהאליטה השולטת, תמכו במטרותיו של לותר. צווינגלי, לעומת זאת, פנה לחלקים העניים יותר באוכלוסייה, שלא היה להם חלק בלאומיות הגרמנית החדשה של הנסיכים השאפתנים והבורגנות העולה.

באירופה הצפונית, לותר השתמש בתודעה הלאומית הגדלה של המדינות הגרמניות, בכך שגינה את האפיפיור על התערבותו בפוליטיקה. לבד מכך, הוא תמך באצילים, בהחרמה של רכוש הכנסייה על ידי הדוקטרינה שלו של שתי הממלכות, וכן בחיסול מרד האיכרים הגדול של 1520. דבר זה מסביר את האהדה של הנסיכים המקומיים ללותרניזם, ובייחוד לדוקטרינה של שתי הממלכות. כאשר הכנסייה נמצאת תחת שליטתה של הסמכות הארחית, ומרדי האיכרים מגונים בלשון חריפה, לותרניזם והרגש הלאומי הגרמני התאימו באופן הדוק.

אם כי קרל החמישי לחם ברפורמציה, אין זה מקרה כי הרפורמציה התחילה בזמן מלכותו של קודמו הלאומני מקסימליאן הראשון. בזמן שהמדינות הממורכזות של המערב הגיעו להסכמים עם הוותיקן המאפשרים להם לקחת מרכוש הכנסייה עבור הוצאות ממשלתיות, דבר שאיפשר להם לבנות כנסיות מדינתיות עצמאיות יחסית, צעדים דומים עבור הרייך הגרמני לא היו מוצלחים כל עוד הנסיכים והבישופים התגדו לרפורמות.

אנגליה: רפורמציה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכה של הרפורמציה בממלכת אנגליה הייתה שונה. באנגליה היה זה זמן רב תכונה של אנטי-קלריקליזם, ותנועת הלולרדים, שהעניקה השראה להוסיטים בבוהמיה, קמה באנגליה. אך בשנות העשרים של המאה ה-16, הלולרדים כבר לא היו כוח מעשי, ובוודאי שלא תנועה המונית. האופי השונה של הרפורמציה האנגלית הגיע מכך שהיא החלה בשל הצרכים הפוליטיים של הנרי השמיני. אם כי הנרי היה קתולי מאמין, היה זו מועיל מבחינתו להתנתק מהאפיפיור ולהחליף אותו בכתר האנגלי. חוק הריבונות שאושר ב-1534 הציב את הנרי בראש הכנסייה באנגליה. בין 1535 ו-1540, תחת תומאס קרומוול, פורקו המנזרים. פולחן הקדושים, עליות לרגל ומקדשים מקומיים של עולי רגלים גם הם הותקפו. כמויות עצומות של רכוש וקרקע כנסייתי עבור לידי הכתר ולבסוף לידי מעמד האצילים. האינטרס הכלכלי שנוצר כך, הביא לכוח חזק בעד פירוק המנזרים.

היו מתנגדים חשובים רבים לרפורמציה של הנרי, כמו תומאס מור והבישוף ג'ון פישר, שהוצאו להורג בשל התנגדותם. אך הייתה גם מפלגה של פרוטסטנטים אמיתיים, שהאמינו בדוקטרינות שנפוצו ביבשת. כשבנו של הנרי, אדוארד השישי, ירש אותו ב-1547, דעותיהם של הפרוטסטנטים שלטו בממשלה. רפורמציה רדיקלית יותר הונהגה, כולל ביטול המיסה, הריסת הפסלים, והסגירה של חדרי תפילה. לאחר ריאקציה קתולית קצרה בתקופת מלכותה של מרי (1553-1558), התפתח קונצנזוס בזמן מלכותה של אליזבת' הראשונה, שהיווה את מה שאנו מכירים כאנגליקניזם. הפשרה לא הייתה קלה, והיא נעה בין קלוויניזם קיצוני מצד אחד לארמינאיניזם מצד שני, אך יחסית למצב הרצחני והכאוטי בצרפת באותה תקופה, המצב היה טוב יחסית.

ההצלחה של הקונטרה-רפורמציה ביבשת מחד, ועלייתה של המפלגה הפוריטנית שהקדישה עצמה לקידום נוסף של הרפורמציה מאידך, היו שני קטבים שאפיינו את התקופה האליזבתנית, אם כי רק בשנות הארבעים של המאה ה-17 אנגליה עברה תקופה של מאבקים דתיים שהיו דומים לאלה של שכנותיה כמה דורות קודם לכן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]