צבי יהודה קוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הרצי"ה קוק)
הרב צבי יהודה הכהן קוק
הרצי"ה והרב שפירא בכניסה לספרית מרכז הרב
הרצי"ה והרב שפירא בכניסה לספרית מרכז הרב
לידה 23 באפריל 1891
ט"ו בניסן ה'תרנ"א
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית ז'יימליס, האימפריה הרוסית
פטירה 9 במרץ 1982 (בגיל 90)
י"ד באדר ה'תשמ"ב
ישראלישראל ירושלים, ישראל
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 9 במרץ 1982 עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות ציונות דתית
תחומי עיסוק אמונה, גאולה, עם ישראל, אגדה, תשובה, ארץ ישראל, תנ"ך
תפקידים נוספים ראש ישיבה עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק
תלמידיו הרבנים שלמה אבינר, יעקב אריאל, חיים דרוקמן, צבי ישראל טאו, דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, חיים שטיינר ורבנים אחרים
חיבוריו לנתיבות ישראל, שיחות הרב צבי יהודה, מתוך התורה הגואלת ועוד
אב אברהם יצחק הכהן קוק עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרב צבי יהודה הכהן קוק (מכונה גם הרצי"ה; ט"ו בניסן ה'תרנ"א, 23 באפריל 1891י"ד באדר ה'תשמ"ב, 9 במרץ 1982) היה ראש ישיבת מרכז הרב ומנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית. מהאידאולוגים הבולטים של רעיון ארץ ישראל השלמה. בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראי"ה קוק, אבי הרב צבי יהודה

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה ז'יימליס (זיימל) במחוז קובנא שבליטא, שם כיהן אביו ברבנות, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולרבנית רייזא-רבקה, בתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ' תאומים, ועל שמו נקרא הרצי"ה: "צבי יהודה". אמו הייתה רעייתו השנייה של אביו, והוא היה בנה הראשון. בשנת התרנ"ו (1896), עברה המשפחה לבויסק שליד ריגה, שם נתמנה אביו לרב העיירה. בילדותו למד גמרא אצל הרב ראובן גוטפריד ידידיה, חתנו של יואל משה סלומון, וכן אצל הרב משה זיידל והרב בנימין מנשה לוין, אך עיקר תלמודו בא לו מאביו.

כאשר התמנה הראי"ה קוק לשמש כרבן של יפו והמושבות, עלתה המשפחה לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל יפו בכ"ח באייר תרס"ד (13 במאי 1904). בשנת התרס"ו (1905) עבר לירושלים כדי ללמוד בישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה. בישיבה, בהיותו כבן 15, התקרב ולמד באופן באופן קבוע עם הרב זרח אפרים אפשטיין, גיסו של ראש הישיבה, שלימים כיהן כראש הישיבה. לאחר תקופה בירושלים, שב הרב צבי יהודה ליפו וחזר ללמוד אצל אביו.

באותן שנים ביפו, התיידד עם הרב יעקב משה חרל"פ, וסייע לו בעריכת הספר "צבי לצדיק". בשנת ה'תרס"ט (1909), היה בין יוזמי הקמת הישיבה בראשותם של אביו והרב שלמה זלמן שך ששכנה בבניין של תלמוד תורה "שערי תורה". בשנים אלו החל גם בעריכת כתביו של אביו ובהוצאתם לאור. הראשון שבהם היה הספר שבת הארץ (1910), העוסק במצוות השמיטה, ובו אף השתתף בכתיבה. בשנת התרע"ג (1913), פרסם את הקובץ "התרבות הישראלית" עם ישראל חבס.

בין אירופה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה עמד לימינו של אביו בעיסוקיו הציבוריים. כאשר הבחין כי הדבר פוגע בלימודיו, שקל את האפשרות לנסוע לישיבת טלז, ישיבת סלובודקה או לישיבה בהונגריה. במשך שנות לימודיו בישיבה וצעירותו, על אף סיועו בעניינים שונים בפעילותו של אביו[1] הקפיד להתמקד בעיקר בלימוד תורה ולא בהתערבות בענייני ציבור.[דרוש מקור]

בסופו של דבר, סמוך למלחמת העולם הראשונה נסע להלברשטאדט שבגרמניה, בעצתו של ר' בנימין מנשה לוין, שם לימד תנ"ך וגפ"ת (גמרא, פירוש רש"י ותוספות), ובעצמו העמיק בלימוד מסכתות עירובין וחולין עם חלק יורה דעה שבשולחן ערוך. במקביל, למד פילוסופיה באוניברסיטת הלברשטאדט במשך כשנתיים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאסר כנתין של רוסיה שהייתה מעצמת אויב, אך שוחרר לבסוף. כאשר אביו, שנסע לוועידה העולמית של אגודת ישראל, הוכרח להישאר בשווייץ בשל המלחמה, הצטרף אליו בנו.

בשנת ה'תר"פ (1920) שב הרב צבי יהודה ליפו. הוא לימד בבית הספר "נצח ישראל" בראשות הרב משה אוירבך בפתח תקווה. שנה לאחר מכן חזר לאירופה בשליחות תנועת "דגל ירושלים" שהקים אביו, כדי לעשות נפשות לרעיון תחיית האומה והארץ בקרב גדולי התורה שם. במסגרת זו פגש ויצר קשרי ידידות עם רבנים ואדמו"רים בולטים בפולין, בליטא ובווינה.

בכ"ו בשבט התרפ"ב (24 בפברואר 1922), כשהיה כבן 31, נישא בוורשה לחוה לאה, בתו של הרב יהודה לייב הוטנר - שהיה דיין בוורשה ובנו של הרב יוסף זונדל הוטנר מאיישישוק. היא הייתה אשה בעלת השכלה תורנית וכללית ופעילה בשדה החינוך היהודי בוורשה. לאחר 22 שנות נישואים ללא ילדים, נפטרה חוה לאה ממחלה בז' בשבט התש"ד (1 בפברואר 1944).[2] מאז, לאורך קרוב לארבעים שנה, חי הרב צבי יהודה בגפו.

בישיבת מרכז הרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרפ"ג 1923, הקים הראי"ה קוק את ישיבת מרכז הרב. הרב צבי יהודה מונה לשמש כ"מנהל רוחני" בישיבה, והוא העביר שיעורים בתנ"ך ואמונה. במשך תקופה מסוימת שימש כאחראי גם על הניהול האדמיניסטרטיבי של הישיבה. בין השנים 1933-1929, שנות התבססות המשטר הסובייטי בברית המועצות פעל למען העלאתם לארץ של בחורים מרוסיה וליטא אל ספסל הלימודים בישיבת מרכז הרב.

שנים רבות הקדיש לחקר, עריכה וסידור כתביו של אביו ובין השאר ערך והוציא לאור את ספר "אורות" ואת ספר "אורות התשובה". לאחר פטירת אביו (ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935) התמסר לעבודה זו ביתר שאת בצד עבודתו החינוכית בישיבה.

הרב צבי יהודה השתתף גם בפעילות ציבורית ובמאבק היישוב להקמת המדינה. בבחירות לכנסת השנייה, ב-1951, הוא הוצב במקום ה-119, הסמלי, ברשימת "הפועל המזרחי".

ישיבת מרכז הרב

בשנת תשי"ב 1952, לאחר פטירת הרב יעקב משה חרל"פ, מחליפו של אביו בראשות הישיבה, קיבל לידיו הרב צבי יהודה את ראשות הישיבה, תפקיד שבו כיהן כשלושים שנה, עד לפטירתו. באותה תקופה הישיבה הייתה קטנה ומורכבת ברובה מאברכים מבוגרים מתלמידי הראי"ה. הרב צבי יהודה חולל בה שינוי כשפעל להגעתם של בני היישוב החדש בוגרי תנועת בני עקיבא לישיבה. גיסו, הרב שלום נתן רענן, שימש כר"מ וכמנהל הישיבה. בהנהגתו הפכה הישיבה למרכז משמעותי שמשך אליו צעירים רבים. מלבד תלמידי הישיבה פקדו את ביתו ברחוב עובדיה בירושלים, אנשים רבים מישראל ומחוץ לה שראו אותו כרבם.

בשונה מרוב ראשי הישיבות, לא נהג להעביר שיעור בגמרא, ונימק זאת בכך שתפקידו האישי הוא ביסוס האמונה ולימודה. את השיעור הכללי בגמרא העבירו ראשי הישיבה שכיהנו תחתיו[דרושה הבהרה], הרב אברהם שפירא והרב שאול ישראלי.

נפטר לאחר מחלה ארוכה בחג הפורים, י"ד באדר ה'תשמ"ב (1982) ונטמן לצד אביו בבית הקברות בהר הזיתים.

הרב צבי יהודה קוק ביום ירושלים תשמ"א בישיבת מרכז הרב עם הרב אברהם שפירא והרב שלמה גורן 1981

ממשנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל וגאולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקמה מדינת ישראל נוצר צורך בהתייחסות רחבת היקף כלפיה וכלפי סוגיות נוספות שעלו על הפרק. הרצי"ה התווה משנה רוחנית ומעשית בתחומים אלה, המבוססת על משנת אביו.

המדינה - התגשמות חזון הנביאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום העצמאות הרביעי, בשנת תשי"א 1951, נשא דברים בישיבת מרכז הרב, תחת הכותרת: "לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו". בדבריו זיהה את הציונות עם תחילת הקץ המגולה, וטען שהחלת הריבונות המדינית על הארץ מהווה קיום עיקרה של מצוות יישוב ארץ ישראל. כן אמר שהאומץ להכריז על העצמאות היה נס ממרומים.[3]

לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל, הוא נשא נאום שלימים כונה מזמור י"ט של מדינת ישראל, ובו פירט את הגותו המדינית ויחסו למדינת ישראל. בין היתר טען כי מדינת ישראל היא המדינה שחזו הנביאים. הוא אף דימה בין תפילין לבין טנקים, בכך שהטנקים משמשים כ"מכשיר מצווה", שעל ידם מקיימים בפועל את מצות כיבוש הארץ, שהיא מצווה מדאוריתא לפי הרמב"ן. כן קבע שישראל צריכה לשאוף להרחיב את נחלתה ברחבי ארץ ישראל.[4]

הרב צבי יהודה ראה במדינה שלב בגאולת האומה. הוא השתדל מחד לחזק את מושג המדינה על כל מערכותיה ככל יכולתו, ומאידך פעל לתת למדינה צביון יהודי שורשי. הוא גרס כי עם ישראל מצוי בעיצומו של תהליך הגאולה, וראה בעליית יהודים, בהתרחבות הלאום על שטחי יש"ע וביישובם, ציון דרך חשוב בתהליך זה. על פי תפיסה זו, הוא התנגד בחריפות לכל ויתור ונסיגה.

ב-1957 השיא משואה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות, כנציג היישוב הישן.[5]

יחסו לממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראייתו את מדינת ישראל כשלב מרכזי בגאולה וכתופעה של קידוש השם כלל עולמי, גרמה לו לנקוט בקו ממלכתי, והביאה אותו להפגין כבוד רב כלפי הממשלה וראשיה גם כאשר דעתו הייתה חלוקה עליהם. עם זאת, הדבר לא מנע ממנו מלבקר את מעשיהם באופן תקיף ביותר כאשר הם פעלו לדעתו בניגוד לציוויי התורה.

כחלק מיחסו אל המדינה והמשקל שנתן לממשלה, התנגד בתקיפות לממשלת מיעוט הנסמכת על קולות של מפלגות ערביות. בממשלה כזו ראה בעיה הקודמת לשאלת שלמות הארץ ו"מיהו יהודי", היות שהיא נוטלת את שליטת העם היהודי במדינתו, ומהווה חילול ה' מובהק. כאשר הוקמה כזו סירב לראות בה ממשלה לגיטימית, וכינה בפומבי את חברי המפד"ל שכיהנו בה כשרים - "המכונים שרים".[6] עם זאת הזהיר מהפיכת ההסתייגות לכעס ושנאה.[7]

יום העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה קוק מדליק משואה בשנת 1957

הרב צבי יהודה ראה ביום העצמאות קדושה[8][4]. אמר שיש להרבות בשמחה ביום זה, וראה בקיום סעודה בו כבימי מועד סעודת מצווה של הודיה על הקמת המדינה, הוא ייחס חשיבות רבה לסעודה זו המבטאת את משמעות חגיגת היום כמצווה[9][10]

בנימין זאב הרצל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה העריך את הרצל על פועלו בעניין שיבת ציון, ואף תלה תמונתו על הקיר. כאשר היא נעלמה והוא חשש שהדבר נעשה במתכוון החליט להפסיק להעביר שיעורים עד שהיא תוחזר. לאחר מספר ימים התברר שהיא נפלה מאחורי הכוננית, ורק אז חזר להעביר את שיעוריו.[11]

השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה ראה בשואה ניתוח הכרחי שעם ישראל נאלץ לעבור ערב גאולתו, אך הוא היה בוכה בכל פעם שדיבר על כך. לטענתו בעם ישראל נדבקה טומאת הגלות - "זפת הגלות", והשואה הייתה טיפול אלוהי, בדרך של ניתוח נורא וריפוי הכרחי.

לימוד תורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימוד תורה מכוח כלל ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרצי"ה, הגישה הנצרכת ללימוד תורה היא מתוך הכרה בנתינתה לכלל ישראל ולא ליחידים או לפרטים, ודווקא מתוך אמונה בכך שהקב"ה בחר בעם ישראל ונתן לו כעם את התורה. כך הסביר את כוונת הגמרא, המנמקת את החורבן בכך שלא בירכו בתורה תחילה,[12] שהיה חסר להם את יסוד האמונה בכך ש"בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו".[13]

לימוד אמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה ראה את לימודי האמונה כחלק עיקרי בלימוד התורה. הוא חזר על כך שאמונה נבנית על ידי לימוד קבוע ומעמיק בספרי האמונה של חכמי ישראל, וראה בכך את הייחודיות של ישיבת מרכז הרב. הוא הדריך על פי דברי הגר"א להרבות בלימוד ספר הכוזרי, ”שעיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו“,[14] וכן בספרי מהר"ל מפראג, אותם ראה כהכנה ללימוד פנימיות התורה.[15]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות חינוך ואופיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מחלוקת על קבלת תלמידים חילונים לבית ספר תיכון דתי, השיב הרצי"ה במכתב: ”חלילה לדחות איזו נפש מישראל, הבאים מתוך קילקולם של החינוכים הריקניים... וצריך לשמור ולהגן, ולבצר את החלקים של בית ספר, שלא ינוגעו ברפיון יהדות על ידי כך“.[16]

עם ריבוי המשפחות במרכז הרב שחיפשו מוסדות לימוד בעלי רמה תורנית גבוהה יחד עם תודעה לאומית, אמר הרצי"ה שיש להקים תלמוד תורה מתאים. בעקבות כך הוקם בית הספר נועם בידי תלמידיו, שבהמשך צמחה ממנו רשת נועם. בהמשך עלה רצון בהקמת מוסד תורני עוד יותר, בו כבר מהגיל הרך יהיו לימודי הקודש בסיס מרכזי וכמעט יחידי, ובברכתו הוקם תלמוד תורה מורשה.[17]

כמו כן, כמענה לצורך בישיבה מתאימה לגילאי תיכון, יזם הרב אברהם אלקנה שפירא את הקמת ישיבת ירושלים לצעירים, ברוחה של מרכז הרב. ובהדרכת הרצי"ה שבירך על הרעיון הוקמה והתנהלה הישיבה.[18]

היחס ללימודים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה התנגד להצגת התורה והמדע כתחומים נבדלים מהותית: ”ההבדל הנמוך בין "תורה ו"חכמה" ו"מדעים"... השיבוש הגדול הזה... כל הדבר בשפלות יסודו“. כן אמר שלימוד שפות זרות הוא לכתחילה, כאשר הכל לשם שמים.[19] עם זאת, הסתייג מלימודיהן במסגרת ישיבה, בשונה מעמדתו לגבי מוסדות אחרים - כפי שהורה לבית הספר נועם, שהיות ואינו חלק מישיבה ניתן ללמוד בו אנגלית.[20]

כאשר ביקשו בישיבת ירושלים לצעירים שהוכוונה על ידו להכניס לימודי מתמטיקה, אישר זאת בנמקו שזהו לימוד חשבון באופן מורחב וגם בישיבת עץ חיים למדו חשבון, וכן שגם הגר"א עסק בו ואף חיבר את הספר 'איל משולש' העוסק בגאומטריה.[21] לעומת זאת, ללימודי אנגלית בישיבה לצעירים התנגד נחרצות. הוא הסביר שעניינה של הישיבה הוא קודש, שלימוד שפה זרה הוא גם התבטלות לתרבות הגויים, ושבירושלים קיים "חרם" על לימוד שפה זרה. למרות שבכך נפגעה הכרת משרד החינוך בישל"צ, עמד הרצי"ה על דעתו והדגיש שאין לישיבה תלות בו ומחויבות לתכתיביו. כאשר הורים נמנעו משליחת בניהם לישיבה בשל כך, הוסכם לבסוף על לימודי אנגלית בערב במקום נפרד מהישיבה, למעוניינים.

את לימוד ההיסטוריה ראה כקודש, ואמר שיש ללמדו בישיבה, אך הקפיד שזה ייעשה דווקא מתוך ספר המתאים לרוח ומסורת ישראל. משלא נמצא ספר כזה המתאים להילמד בישיבה - הורה לרב יוסף ברמסון שלימד את המקצוע בישיבה, שיכתוב ספר בעצמו ומתוכו ילמד.[22]

בנוגע ללימודי ספרות ולשון בישיבה לצעירים אמר שהם הרחבת התורה וניתן ללומדם, אך יש לוודא שהם נקיים.

מחנך הלומד באוניברסיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורה שבשעה שאדם לומד באוניברסיטה, שהיא מקום סכנה רוחנית, לא רצוי שיחנך. אך לאחר שסיים את לימודיו - אם מצבו הרוחני נשמר, יכול לחזור וללמד.[23]

היחס לחילונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה, התנגד לכפייה דתית, ונתן ביטוי דרמטי לכך כשהצהיר על הצטרפותו ל"ליגה למניעת כפייה דתית". ואולם, לאחר זמן פרש מן התנועה, מכיוון שטען שבפועל תומכת הליגה בכפייה אנטי-דתית (מכיוון שחבריה לא הסכימו לשנות את שמם ל"הליגה למניעת כפייה מצפונית").[24]

בתגובה לטענות שנשמעו כנגדו שמאמר הדור, שכתב אביו, הראי"ה קוק, ובו הוא מדבר על החיוב שביהודים חילוניים, התאים לדור של אביו אך לא לדור הנוכחי, היה עונה לתלמידיו "אתם הייתם באותו דור, או אני?". עוד אמר כי "אדרבה, דורנו הוא עוד יותר נפלא".[25]

נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושאי מעמד האישה ומגדר הדגיש הרצי"ה את מאמר חז"ל במסכת בבא קמא: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה".[26] לדבריו, הנקודה היסודית בסוגיות אלו היא השוויון; אך השוויון אינו זהות אחידה, ולכל אחד מהמינים יש תפקיד משלו. מתוך גישה זו פירש את דברי חז"ל המבחינים, בין אשה לבין איש, כמתאימים לתכונות הפיזיות, הנפשיות והרוחניות של כל אחד מהם.

לימוד תורה לנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצי"ה תמך בדעה שנשים תלמדנה חלקים בתורה, בעיקר לימודי תנ"ך, אמונה והלכה למעשה. בביתו התקיימו שיעורים קבועים לנשים, וחלק מהשיעורים לגברים הושמעו ברמקול לנשים בדירה סמוכה. הוא נפגש עם נשים שבאו לדבר עמו בלי להביט בהן, חלקן נשים ידועות, כגון אביטל שרנסקי, שולמית אלוני וגאולה כהן.

צבא ושירות לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהקשר של שירות נשים בצה"ל, סבר על פי דברי המשנה והרמב"ם כי באופן עקרוני גם נשים חייבות במלחמת מצווה. עם זאת, הוסיף כי "בשירות צבאי לבנות קיימת סכנה של נפילה מוסרית, וקשה לבת להישאר בתמימות צניעותה". לכן לדבריו על הרבנות הראשית להכריע בסוגיה זו (בהתאם למצווה לשמוע "אל השופט אשר יהיה בימים ההם")[דרושה הבהרה]. בפועל, תמך בשירות לאומי לבנות, בהסתמכו על דברי הרדב"ז על השתתפות נשים במלחמת מצווה, אשר מתבטאת למשל באספקת מים ומזון ללוחמים.[27]

צניעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה ראה בצניעות תכונה טבעית של עם ישראל: ”גילוי בשר האשה הוא היפך הגמור לטבעם של ישראל. זוהי השפעה מן הגויים. אמיתיות מציאותם של ישראל היא טהרה וצניעות קדושה“.[28]

לדבריו כל ההלכות באות סביב למידה זו. כדוגמה הביא את כיסוי הראש לגברים שנהוג בעם ישראל, אף שהחיוב בו אינו ברור בפוסקים. בהקשר זה, אמר שיש להצטער על כך שרבי ישראל מאיר הכהן, מחבר הספר משנה ברורה, התיר לנשים, כחידושם של כמה אחרונים, לא לכסות את חלק הרגל שמתחת לברך.[29]

הרב צבי יהודה דרש הקפדה על דיני הצניעות והפרדה בין בנים לבנות ועמל להטמיע אותם. הוא הורה להתחיל לחנך לצניעות מגיל שלוש, אך לפי הדרגה החינוכית. התיר שירת שירי קודש על ידי בנים ובנות יחדיו בחוג המשפחה, גם במשפחה המורחבת.[30]

תנועת נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרצי"ה היו קשרים חמים עם תנועת הנוער בני עקיבא, והוא כתב מאמרים בביטאון התנועה. על אף התנגדותו לפעילות מעורבת, אישר למדריכים להעביר בה פעולות. הרב ישי באב"ד סיפר שבהיותו בן שבע עשרה התלבט האם להצטרף לטיול מעורב בתנועה, והרצי"ה התיר לו. על אף שלא רצה שבני עקיבא תיפגע, בירך על הקמת תנועת הנוער הנפרדת אריאל.[31]

ענייני הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה התנגד לעלייה להר הבית. הוא סבר שמכיוון שלאחר מלחמת ששת הימים, הר הבית תחת שליטה ישראלית בפועל, האיסור ההלכתי להיכנס למקום נשאר בתוקפו ואין צורך לדון בשינוי שלו.[32] לדברי אחיינו הרב שלמה רענן ותלמידו הרב יצחק שילת, בשלב מאוחר יותר התיר את העלייה בעקבות שינוי המצב והתפתחות המחקר.[33]

היתר המכירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהמשך לדרכו של אביו במבוא לספר שבת הארץ גם הרב צבי יהודה הורה שיש לסמוך על היתר המכירה בשנת השמיטה. על הקונים בשמיטה יבול נוכרי אמר: "לתת תמיכה לאויבינו זה נקרא מידת חסידות?!"[34]

כמנהיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדו והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה קוק עם כוחות צה"ל לאחר שחרור הכותל בשנת 1967
הרב צבי יהודה קוק עם כוחות צה"ל לאחר שחרור הכותל בשנת 1967

לאחר מלחמת ששת הימים ועם גדילתה המשמעותית של הישיבה ופרסום דבריו בידי תלמידיו, נפתח בחיי הרצי"ה פרק חדש כ"מנהיג לאומי".[דרוש מקור: איפה בכתבה?] צד ההנהגה שבו הלך אז והתעצם, והתבטא בתחומים רבים כמו עצם היחס למדינה, המאבק נגד המסיון, הובלת ההתיישבות ביהודה ושומרון וכרוזיו בעניין, ועוד.[9]

השפעתו של הרב צבי יהודה גרמה לשינוי ניכר בציבור הדתי לאומי, בשני נושאים מרכזיים: ראשית - מבחינת עמדות פוליטיות ויצירת מפעל ההתיישבות, בעוד שעד לשנות השישים הייתה המפד"ל ממוקמת במרכז, לצדה של תנועת העבודה. לא מעט בהשפעתו עברה המפלגה לצדה הימני של המפה הפוליטית, תוך עקיפת הליכוד מימין. זאת תוך שגוש אמונים, שהוקם על פי קריאותיו ורבים מפעיליו היו תלמידי הרב צבי יהודה ופעלו מכוחו, הקים יישובים רבים מעבר לקו הירוק.

שנית, כשבמקביל, החליפו בהדרגה תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב צבי יהודה את הר"מים החרדים בחלק מהישיבות התיכוניות, ואף הקימו בעצמם ישיבות נוספות - הן תיכוניות והן גבוהות והסדר. בכך נוצר בהשפעתו הישירה עולם תורה דתי לאומי ענף.[35]

מהלכים אלה תרמו לביטחון העצמי של הציבור הדתי לאומי. בעבר הייתה בציבור זה התחושה של נחיתות כלפי החלוציות החילונית בממד הלאומי, וכלפי החרדיות בממד הדתי. עתה החל ציבור זה להוביל שינוי במפה הפוליטית והמדינית מחד, ובעולם תורני מאידך.

הרב צבי יהודה דרבן את תלמידיו למעורבות בחיי המעשה במדינת ישראל. תלמידיו הקימו חלק ניכר מן הישיבות הגבוהות הציוניות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות הדתיות.

הרב צבי יהודה קוק מברך את מתיישבי גרעין אלון מורה בשנת 1974

יישוב הארץ ו"גוש אמונים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים פעל רבות ליישוב הארץ, על פי עקרון ארץ ישראל השלמה ומתוך שאיפה ליישומו (אף שהדגיש ש"ארץ ישראל השלמה" כוללת גם את עבר הירדן ועוד, ומשום כך אף לא הצטרף לתנועה למען ארץ ישראל השלמה[36]). הוא הכריז בעל פה וכן בגילויי דעת ובמכתבים ששלח לראשי המדינה, כי הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אסורה על פי התורה וכי יש להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל. וכך הצמיחה ישיבת "מרכז הרב" את מנהיגי תנועת "גוש אמונים", כשהרב צבי יהודה משמש לה מנהיג רוחני.

בהתאם לדרכו, דחף את תלמידיו להקמת יישובים ביהודה ושומרון, ואף השתתף בעלייה של אחד מהם כשהוחלט לפנות את גרעין "אלון מורה" שהתיישב בחווארה (ליד שכם), השתתף הרב צבי יהודה בניסיון למנוע את הפינוי. הרב צבי יהודה פתח את מעילו אל מול החיילים וקרא לעברם "קחו מכונת ירייה ותהרגו אותי", "כמו שלא תוכלו להכריח אותי לאכול חזיר כך לא תפנו אותי מכאן". לאחר שפונו כל שאר האנשים ניגש אלוף הפיקוד יונה אפרת, אחז בידו של הרב צבי יהודה והוא הלך עמו אל האוטובוס.[37]

עם זאת, ביטוי לגישתו הריאלית ניתן לראות כאשר תלמידו הרב חנן פורת הציע לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור הר הבית להתחיל ללמוד את הלכות בית המקדש. הרצי"ה השיב כי עוד נצטרך ללמוד שנים רבות את ההלכות העוסקות במלחמות ובסדרי המדינה שבטרם הגאולה השלמה.[38]

מאבק במסירת שטחים ופינוי יישובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עמדתו התקיפה כנגד כל מהלך של נסיגה הביע גם בכרוזיו, לדוגמה: ”האזהרה החמורה האלהית, חלילה להעלות על הדעת להפקיר ולוותר על משהו מארץ חיינו הנצחית לעולם... האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו“.[39] הוא אף עודד את מאבקי המתיישבים, לדוגמה בכרוז תמיכה לבאים ולמתיישבים בסיני במסגרת התנועה לעצירת הנסיגה: ”לכבוד כל יקירינו המתקבצים למען שמירת שלמותה של ארץ חיינו הקדושה לכל ישראל. כולי אתכם ואליכם בכל פעולותיכם למען כל תקפה של שלמותה של ארץ חיינו כולה במלואה לכל גבולותיה“.[40]

בתשל"ז, לאחר שקיבל מכתב הקובל על כך שגוש אמונים הוא נגד הממשלה, כינס את ראשי גוש אמונים לשיחה ואמר: ”לא הפגנות. נוציא את המילה "הפגנות"! צריך כעת הסברה. נוציא את הטעות הזו: גוש אמונים הוא לא נגד הממשלה. כולו חיובי, חיוב שבחיוב. הגדלת החיוב זה היסוד. צריך הרבה לשנן זאת, ולהרבות ולרומם את האווירה“.[41]

מעמדה וכבודה של הרבנות הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב צבי יהודה נלחם רבות על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, וראה בה את ה"מרא דאתרא" במדינת ישראל. במסגרת זו פעל הן כנגד הפגנת זלזול מצד חלק מהציבור החרדי כלפי הרבנות הראשית לישראל והרב הראשי לישראל (בעיקר הרב שלמה גורן); והן כנגד התערבות של בג"ץ בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים של הרבנות.

המאבק לעליית יהודי ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא עודד את פעילות תנועת שלח את עמי למען עלייה של יהדות רוסיה ותלמידיו היו פעיליה המרכזיים.

השפעתו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנתו ודמותו של הרב צבי יהודה קוק הייתה ידועה במעגלים רחבים בחברה הישראלית והוא ניהל קשרים עם אנשי רוח רבים, כמו חיים נחמן ביאליק ואז"ר. הוא נחשב למנהיג הרוחני הבולט בציבור הדתי לאומי. והיה אף בעל השפעה על אנשים מחוץ למחנה הדתי - דוגמת משה דיין[35].[דרוש מקור: איפה בכתבה?]

הוא נטל חלק במגעים עם הממשלה בשאלת גיוסם של בני הישיבות והשתתף בפגישות בנושא עם דוד בן-גוריון ועם משה דיין. הפגישה עם דיין הייתה כעשור אחרי זו שעם בן-גוריון, ובזמנה כבר בלט הרצי"ה במנהיגותו והיה דומיננטי בה מאוד. הוא היה נחרץ למנוע כל גיוס שלהם בכפייה ושלא בהסכמת הרבנים.[9]

הרב צבי יהודה היה מיודד עם חלק מהמנהיגים החרדים הבולטים, בהם הרב יחזקאל סרנא והרב שלמה זלמן אוירבך. עם זאת היו בציבור החרדי שהתנגדו לו, בשל תמיכתו בציונות ובמדינת ישראל.

מתנגדים נוספים קמו לו בחוגי השמאל הפוליטי הדתי, שהצמיחו אחר כך את מפלגת מימד ואת "נתיבות שלום".

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ משפחת קוק


שלמה זלמן קוק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אברהם יצחק הכהן קוק
 
 
 
דב בער קוק
 
שמואל הכהן קוק
 
שאול חנא קוק
 
לאה קוק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צבי יהודה קוק
 
בתיה מרים
 
שלום נתן רענן
 
רפאל קוק
 
הלל קוק
 
נחום הכהן קוק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתיה כלאב
 
יעקב כלאב
 
צילה הלוי
 
חיים שלום הלוי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרדכי פרום
 
צפורה
 
שלמה קוק
 
יהודית קוק
 
שמחה הכהן קוק
 
נחום קוק
 
אברהם יצחק קוק
 
יעקב כ"ץ
 
שרה זהבה
 
לאה קוק
 
אברהם שרמן
 
אברהם יצחק כלאב
 
 
 
 
 
שלמה הלוי
 
לינה הלוי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בן ציון קוק
 
 
 
זיוה מאיר
 
חיים קוק
 
דב איסר קוק
 
לאה קוק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הרצי הלוי
 
אמיר הלוי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה קוק
 
סיון רהב-מאיר
 
ידידיה מאיר
 
יצחק מאיר
 
 
 


מתלמידיו הבולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סדר הא"ב:

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שהוציא בעצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נפש הראי"ה - חוברת ליום השנה הראשון לפטירת אביו, ובה תיאור על אישיותו ודרכיו

ספרים שנדפסו מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דודי לצבי - חלופת מכתבים בין הרצי"ה לרב דוד כהן (הנזיר), בעריכת הרב יוסף טולדאנו
  • להלכות ציבור - אוסף מכרוזיו הציבוריים ואיגרות בעריכת הרב צבי טאו
  • ממורשת הצב"י - לקט איגרות בעריכת הרב יוסף בדיחי
  • אור לנתיבתי - דברי תורה והגות קצרים, בעריכת הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי
  • צמח צבי - קובץ אגרות בעריכת הרב דוד לנדאו, הרב זאב נוימן והרב שחר רחמני
  • ארץ הצבי, באתר "ישיבה" - לקט שיחות וכרוזים בנושא המאבק על שלמות ארץ ישראל, בעריכת הרב זלמן ברוך מלמד
  • אגרות רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל לר' יצחק וייל - בעריכת הרב שלמה אבינר
  • שמונה איגרות מהרב צבי יהודה קוק - בעריכת הרב חגי שטמלר
  • הערותיו על התלמוד שכתב על הש"ס האישי שלו, נדפסות בסוף כרכי הש"ס של הלכה ברורה בשם גיליון הש"ס

שיעורים ושיחות שסוכמו על ידי תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי (עורכים), קובץ לזכרו, הוצאת מכון נתיבה ואור, ירושלים, תשנ"ה
  • הרב שלמה אבינר, רבנו, עיקרי מידותיו, דרכיו ושיטתו, הוצאת ספריית חוה, בית אל, תשס"ד
  • הרב שלמה אבינר, צבי קודש (תולדותיו), כרך א', הוצאת ספריית חוה, בית אל, תשס"ה
  • קריית הישיבה בית אל (מו"ל), תקליטור, תלמידים מספרים על הרצי"ה, בית אל, תשס"ה
  • הרב חיים אביהוא שוורץ, בדרך התורה הגואלת, בית אל, תשס"ו
  • יעל חסקין ונעמה לוצקי, צניעות - טבע וחיים, תורתו והנהגותיו של הרצי"ה בנושא צניעות, הוצאת מאמר אסתר, ירושלים, תשס"ח
  • הילה וולברשטין (בעריכת הרב שלום קליין ושמחה רז), משמיע ישועה, הוצאת ישיבת אור עציון, מרכז שפירא, תש"ע
  • הרב זלמן ברוך מלמד, לנתיבות רבנו, דברים שנאמרו בימי הזיכרון, הוצאת ישיבת בית אל, תשע"ב
  • הרב יאיר אוריאל (בעריכת יוכבד אריאל), בשיפולי הגלימה: הרב צבי יהודה הכהן קוק: סיפורים מחייו, הדרכותיו והנהגותיו, הוצאת "פניני יאיר", חברון, תשע"ב
  • הרב חגי שטמלר, עין בעין - משנתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, מהדורה שנייה: הוצאת מכללת הרצוג - תבונות, אלון שבות, תש"פ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו ושיחותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו לדוגמה באגרות ראיה, אגרת קכ"ו
  2. ^ הרבנית ח. ל. קוק ז"ל, המשקיף, 2 בפברואר 1944; ש., חוה־לאה קוק נ"ע, הצופה, 8 בפברואר 1944; צביה חיות, זיכרון להולכים: חוה לאה קוק ז"ל, הצופה, 26 בינואר 1950
  3. ^ לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' רסה-רסט. נדפס לראשונה ביום העצמאות תשי"ב, לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו, הצופה, 30 באפריל 1952
  4. ^ 1 2 מזמור י"ט של מדינת ישראל, לקריאה ושמיעה, באתר ישיבה
  5. ^ מפגן ימי ייערך באילת, מעריב, 28 באפריל 1957
  6. ^ ממשלת מיעוט, לקט מדברי הרצי"ה באתר ישיבה. ראו בעיקר פרק ו
  7. ^ מכתב מיום ג' שבט תשל"ו, הובא בקובץ אורות עציון כו עמ' 149 (קישור למאמר).
  8. ^ ”ברור הוא שקדושה מרובה קיימת ביום בו הוקמה מדינתם של עם הקודש על אדמת הקודש“
  9. ^ 1 2 3 הרב אברהם וסרמן וארנון סגל, דגל ירושלים, עולם קטן (עלון שבת) גיליון 497, תשע"ה, עמ' 10-9
  10. ^ הרב שלמה אבינר, שיחות הרב צבי יהודה, מועדים, כרך ב, עמ' 138, 222-221; שיחות הרב צבי יהודה, אורות ישראל ותחייתו, עמ' 33; רבנו, עמ' 150. הרב שמואל כ"ץ, יום העצמאות במשנתו, הגותו והנהגתו של הרצי"ה
  11. ^ הילה וולברשטין, משמיע ישועה, עמ' 254
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פ"א, עמוד ב'
  13. ^ מתוך התורה הגואלת, חלק א, "בפתח השמועה". שיחות הרב צבי יהודה, תלמוד תורה, עמ' 60. וראו מאמרו של הרב גבריאל קדוש, הדרכות מתורת הרצי"ה קוק בענייני לימוד תורה.
  14. ^ שיחות הרב צבי יהודה, תלמוד תורה, עמ' 56
  15. ^ מתוך התורה הגואלת, חלק א, פרק יז
  16. ^ הילה וולברשטיין, משמיע ישועה, עמ' 547
  17. ^ הילה וולברשטיין, משמיע ישועה, עמ' 549 - 550
  18. ^ שמחה רז (עורך ראשי), משמיע ישועה, עמ' 549 - 550
  19. ^ הרב שלמה אבינר, שיחות הרב צבי יהודה, אורות התחיה יג-יז, עמ' 206
  20. ^ שלמה פיוטרקובסקי, דרך גישתו המעשית הוביל הרצי"ה מהפכה חינוכית, www.makorrishon.co.il
  21. ^ דגל ירושלים, ה, עמ' רסב
  22. ^ שמחה רז (עורך ראשי), משמיע ישועה, עמ' 551 - 552
  23. ^ שמחה רז (עורך ראשי), משמיע ישועה, עמ' 552
  24. ^ הרב אברהם רמר, גדול שימושה, ירושלים תשנ"ד, עמ' מג
  25. ^ הרב שלמה אבינר, באהבה ובאמונה, פרק עד
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ט"ו, עמוד א'
  27. ^ שיחות הרב צבי יהודה, בנין הבית, עמ' 59-55
  28. ^ מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' רג
  29. ^ שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 175-174
  30. ^ הרב שלמה אבינר, שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 199. הילה וולברשטיין, משמיע ישועה, עמ' 539.
  31. ^ הילה וולברשטיין, משמיע ישועה, עמ' 556 - 559
  32. ^ לנתיבות ישראל, חלק ב, עמ' רפא - רפב. הרצי"ה התנגד לעליה להר הבית: צפו בעדויות וסיפורים חדשים, כיפה, ‏2018-03-27
  33. ^ גדולי התורה על הר הבית - שמות, הר הבית חדשות. הרב יצחק שילת, עלו אל הר הבית, דווקא בשל קדושתו, www.makorrishon.co.il
  34. ^ הילה וולברשטיין, משמיע ישועה, עמ' 316
  35. ^ 1 2 הטוב כאן רק גדל, עולם קטן (עלון שבת) גיליון 489, תשע"ה, עמ' 10-6
  36. ^ שיחות הרב צבי יהודה, ארץ ישראל, עמ' 133
  37. ^ הילה וולברשטיין, משמיע ישועה, עמ' 371
  38. ^ יואב שורק, ‏"אמונה בקומת אדם", השילוח 16, אוקטובר 2019
  39. ^ איגרת משנת תשמ"א, מתוך: הרב צבי ישראל טאו (עורך), להלכות ציבור, עמ' קצ"ג
  40. ^ איגרת מיום ט"ז בטבת תשמ"ב, מתוך: הרב צבי ישראל טאו (עורך), להלכות ציבור, סימן רכח, עמ' קצ"ה
  41. ^ מתוך: הרב צבי ישראל טאו (עורך), להלכות ציבור, עמ' רנ"ז
  42. ^ עודד מזרחי, חסד שהוביל לאמת - סיפור לשבת, ערוץ 7, ‏08.02.18
  43. ^ כיום הספרים נפש הראי"ה ולשלושה באלול מודפסים בספר אחד. קיימת גם מהדורה נפרדת של הספר לשלושה באלול, בתוספת הערות וסיפורים שכתב הרצי"ה על גיליון הספר, בעריכת הרב יוסף בדיחי



הקודם:
הרב יעקב משה חרל"פ
Yeshivat Mercaz haRav.jpg
ראשי ישיבת מרכז הרב
הבא:
הרב שאול ישראלי
הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא