השבויים הישראלים בירדן במלחמת העצמאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סגל הפיקוד הירדני ונציגי השבויים במחנה אום אל ג'מאל. במרכז-מפקד המחנה, הקצין הצ'רקסי אבו עלי.

במלחמת העצמאות נלקחו כ-700 איש בשבי ירדן. הם הובאו בקבוצות גדולות מאתרי קרבות שונים של הלגיון הערבי וכונסו ביחד במחנה שבויים שנקרא "אום אל ג'מאל" (אם הגמלים) במדבר, 15 ק"מ מזרחית לעיר מַפרָק בצפון ירדן.

קבוצות השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שבויי גוש עציון - ב-13 במאי 1948 כבש הלגיון את כפר עציון. מיד עם תום הקרב ביצעו חיילי הלגיון טבח בשבויים, ממנו שרדו רק ארבעה שנלקחו בשבי. שאר אנשי הגוש, אנשי עין צורים, רבדים ומשואות יצחק, נכנעו ב-14 במאי 1948 בחסות הצלב האדום ונלקחו בשבי. סה"כ נפלו בשבי בגוש עציון 320 איש בתוכם 83 נשים ו-40 פצועים. בשלב הראשון הועברו השבויים בחסות הלגיון למשטרת חברון, והנשים והפצועים הועברו למשטרת בית לחם. כעבור שלושה שבועות הועברו כולם למחנה אום אל ג'אמל.
  • שבויי הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים - ב-28 במאי 1948 נכנעו לוחמי ההגנה ברובע היהודי. בהסכם עם עבדאללה א-תל סוכם שהנשים, הזקנים, הילדים והפצועים ישוחררו והלוחמים יילקחו בשבי. כשראו אנשי הלגיון את מספרם הדל של הלוחמים הם הפרו את ההסכם ולקחו בשבי בלתי לוחמים רבים לרבות זקנים חרדים מעל גיל 70 ונערים בגיל 13-15. הרופא פרופ' אגון ריס שהיה רופא הרובע היהודי במלחמת העצמאות בתש"ח ושתי אחיות התנדבו ללכת עם השבויים. סה"כ נלקחו בשבי 290 אזרחים ו-50 לוחמים. הם עברו מסע תלאות דרך "הקישלה" בעיר העתיקה, יריחו וכפרים רבים שבכל מקום הם זכו לקללות ואיומים, עד שהגיעו למחנה אום אל ג'מאל.
  • שבויי קיבוץ גזר - ב-10 ביוני 1948, ערב ההפוגה הראשונה, הותקף קיבוץ גזר על ידי פלוגה משוריינת של הלגיון הערבי ולוחמים מקומיים. תוך שעות ספורות נכבש הקיבוץ. 28 לוחמים נהרגו וכמספר הזה נלקחו בשבי כולל נשים. שבע הנשים שוחררו כעבור יומיים והוחזרו בקרבת בן שמן. שאר השבויים הועברו לאחר מסע ממושך דרך א-סלט עמאן וזרקא עד הגיעם למחנה השבויים אום אל -ג'מאל. בכל מקום נתקבלו ב"קבלת פנים" על ידי ה"שבאב" המקומיים.
  • שבויי קרב ארמון הנציב - ב-18 באוגוסט 1948 התחולל קרב קשה בין הלגיון הערבי וכוחות חטיבת עציוני שתפסו גבעה החולשת על ארמון הנציב ממערב. בקרב נהרגו 14 לוחמי עציוני ו-10 נלקחו בשבי והועברו אחר כך לאום אל ג'מאל.
  • שבויי תחנת הכוח בנהריים - ערב הפלישה פונו הנשים והילדים מנהריים. הלגיון הגיש אולטימטום לעובדים והם קבלו הוראה להתמסר ללגיון. העובדים, כ-40 במספר, הועלו על משאיות לצורך "חקירה קצרה" שבסיומה הובטח להם שיוחזרו לנהריים אולם במקום זה הם הועברו לבסוף לאום אל ג'מאל.
  • שבויי קרבות לטרון - ששה לוחמים נשבו ב-25 במאי 1948 (מבצע בן נון א') ושלושה נשבו ב-30 במאי 1948 (מבצע בן נון ב').
  • עובדי חברת האשלג - ב-25 במרץ 1948 יצאו 5 עובדים יהודיים של חברת האשלג בסדום לתקן את בריכות המלח בגבול זיכיון החברה. הם הוקפו על ידי פרשים ממשטרת א-סאפי והואשמו שחדרו לגבול ירדן. הם הוחזקו במאסר בעיירה כרך ותחילה לא הכירו בהם הירדנים כשבויי מלחמה. לבסוף הגיעו אף הם לאום אל ג'מאל.
במחנה שהתה במשך מספר שבועות, אסתר וייס, תושבת רשפון שמסתננים חדרו לביתה, רצחו את בעלה וחטפו אותה[1].

החיים במחנה אום אל ג'מאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירדנים בנו במהירות ליד העיירה מפרק, מחנה שבויים מוקף גדר תיל כפולה ומגדלי שמירה. השבויים שוכנו באהלים, עשרה בכל אהל. המחנה נקרא בשם העיר הנבטית החרבה אום אל ג'מאל הנמצאת לידו. המחנה נפתח לקליטה ב-20 במאי 1948.

השבויים זכו לאוטונומיה במחנה. הם בחרו במנהיגות שניהלה את חייהם במחנה. ההנהגה ייצגה את השבויים בפני מפקד המחנה הירדני, דאגה לסדר יום של השבויים, לתרבות, ללימוד, ולכפיית משמעת. השונות במרקם השבויים גרמה לעתים למתיחות: חרדים וחילונים, אנשי אצ"ל ואנשי השומר הצעיר, זקנים וצעירים וכו'.

בין השבויים יש לציין את מפקד השבויים יוסף בלובשטיין[2], אוריאל אופק, דני מט, אברהם טמיר, שאר ישוב כהן, בן ציון תומר והרופאים ד"ר בנימין וינדזברג, ד"ר שלמה קורנבליט[3] ופרופ' אגון ריס.

תקרית קשה קרתה ב-25 ביולי 1948 כאשר זקיף ירה (פלט?) כדור שחדר את אחד האהלים ופגע בחיים שר, איש רבדים, שנהרג במקום. לפי דרישת השבויים נערכה לו לוויה צבאית. הוא נקבר במקום ועם חיסול המחנה הוא הועבר לקבורה ברבדים החדשה.

שחרור השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זקני הרובע היהודי מגיעים ארצה לאחר השבי באום אל ג'מאל

ב-7 ביוני 1948 שחררו הירדנים את כל הנשים פרט לשתי האחיות מהעיר העתיקה שבקשו להשאר עם השבויים.

ב-30 בנובמבר 1948 נחתם בירשלים הסכם בין המפקדים משה דיין ועבדאללה א-תל, על הפוגה בירושלים. באותו יום שוחררו מספר שבויים.

החל ב-3 בפברואר 1949 עד 3 במרץ 1949 שוחררו במספר קבוצות, כל השבויים באום אל ג'מאל. הקבוצה האחרונה הביאה אתה את ספר התורה ממחנה השבויים שהוכנס בחגיגיות לבית הכנסת ישורון בירושלים. המחנה נהרס וכיום אין במקום דבר.

יום לאחר מכן נפתח ברודוס המשא-ומתן הרשמי עם ירדן. ירדן הייתה המדינה הערבית היחידה ששחררה את כל השבויים הישראלים לפני השיחות על שביתת נשק. זאת הייתה עדות למרקם היחסים המיוחדים בין המלך עבדאללה ומדינת ישראל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התקפות מרצחים ברשפון ,1948
  2. ^ על פי אתר אגודת בני גוש עציון.
  3. ^ "הלוך בשבי" - דניאל נדב, משרד הביטחון ההוצאה לאור, עמוד 68