התיישנות מתוכננת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף השבתה מתוכננת)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

התיישנות מתוכננתאנגלית: Planned Obsolescence) בעיצוב תעשייתי היא מדיניות של קציבת אורך חייו של מוצר באופן מלאכותי, כך שהוא יהפוך מיושן - בלתי ניתן לשימוש או לא אופנתי - לאחר תקופה קצובה. פעולה זו מטרתה הגדלת הצריכה, על ידי קציבת הזמן עד למועד הרכישה הבאה‏[1]. חברות הנוקטות במדיניות זו מעריכות שרווחיהן מהמכירות הנוספות יהיו גדולים מעלויות המחקר והפיתוח ומהעלות האלטרנטיבית של המוצר החדש. הערכה זו לא תמיד תקפה, כיוון שיש אפשרות שהצרכן ירכוש את המוצר החדש מחברה אחרת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנרד לונדון: סיום המשבר הכלכלי באמצעות התיישנות מתוכננת, 1932. המסמך שבו נטבע המונח לראשונה

מקור המונח התיישנות מתוכננת הינו המסמך סיום המשבר הכלכלי באמצעות התיישנות מתוכננת אותו כתב הכלכלן ברנרד לונדון בשנת 1932, בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי.

עיקרי המסמך מתקופת המשבר הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנרד לונדון הסביר שהטכנולוגיה המודרנית וההתפתחות של המדע ותרומתו לעסקים התעצמו והעצימו את הפרודוקטיביות של בתי החרושת ואת החקלאות. הבעיה המרכזית של הכלכלה היא לא איך לעודד את הייצור אלא איך למצוא עוד ועוד קונים.

בעת המשבר הכלכלי הבעיה הייתה שאנשים חיו ברמת חיים נמוכה מדי, בעוד מחסני בתי החרושת היו מלאים ועמוסים בציוד רב שלא היה לו ביקוש. לכן ירדו מחירים ולא הייתה סיבה לייצר עוד.

כושר הייצור החקלאי והתעשייתי גדל, אבל לא היה לו ביקוש.

לונדון טען שהכלכלה תלויה יותר מדי בהתנהגותם הגחמנית של הצרכנים; בתקופת הפריחה הכלכלית אנשים נהגו להחליף ישן בחדש לצורכי אופנה וכדי להיות מעודכנים ואילו בעתות משבר הם משתמשים בכל מה שיש להם לתקופות ארוכות.

לכן, כך טען לונדון, יש צורך לתכנן את ההתיישנות, כדי שאפשר יהיה לצפות אותה מראש. הניהול המודרני צריך לאזן בין ייצור לצריכה, כדי שקבוצה גדולה של אנשים, למשל עובדי בתי החרושת בערים יוכלו להחליף מוצרים שיצרו בשעות העבודה שלהם תמורת התוצרת שהחקלאים מגדלים.

הוא ראה צורך לתכנן לא רק את הייצור אלא גם את ההתיישנות של מוצרי העבר. לכל מוצר צריך להיות תאריך תפוגה ידוע מראש, שלאחריו יעביר אותו הרוכש לסוכנות ממשלתית. הסוכנות הזו תעניק מעין קבלה שוות-כסף, שבעזרתה ניתן יהיה לרכוש פריט חדש. מחיר כל סחורה יכלול מס מכירות, אותו אפשר יהיה לשלם באמצעות הזיכוי מהפריטים הישנים. את הזיכוי הזה יעבירו הסוחרים לממשלה.

באופן הזה המדינה תקבל רווח שגובהו ידוע מראש מהבעלות של האזרחים על רכוש מתיישן, ולא רק ממס הכנסה, שקשה מאוד לצפות אותו מראש.

בלי ההתיישנות המוצעת כך טען לונדון, הרווחים של בעלי הבניינים והסחורות עדיפים בהרבה על הרווח מהעבודה הקשה של הפועלים שייצרו את המוצרים שלהם. בעל הנכס נהנה שנים רבות ואילו מי שעבדו לייצורו נהנים רק מהמשכורות שקיבלו תמורת עבודתם. אם הבניינים או הסחורות יתיישנו אז צריך יהיה להעסיק עובדים לצורך בנייה וייצור והרווחים של המעסיקים יקטנו.

לדוגמה: מכונה שנבנתה כדי לתפקד למשך חמש שנים תיחשב מתה כעבור פרק זמן זה, כיוון ששימשה את מי שרכש אותה ואף ייצרה עבורו את הרווחים להם הוא ציפה במשך התקופה שנקצבה. אם המשך השימוש במכונה זו ייצר אבטלה והפסקת גלגלי הייצור כי אז יש צורך להשמיד אותה, כדי לייצר לה תחליף, שוודאי יהיה גם יותר שווה ערך ומשוכלל. אורך החיים של כל מוצר ייקבע על ידי מהנדסים, כלכלנים ומתמטיקאים מומחים בתחום, בשם הממשלה.

לונדון סבר כי השיטה הזאת עתידה להגביר את השוויון בין האזרחים. הוא הסביר כי הטבע מייצר והורס באופן קבוע, וכך נעשה גם אנחנו. כמו בטבע גם הייצור והצריכה יהיו מתואמים ומתוזמנים. מצב עניינים זה יעניק רווחים לעבודה ולא רק להון.

בנוסף טען לונדון, כי בימיו העושר נחשב כאמצעי להשתחרר מהמחויבות לחברה, כיון שהוא שמור ונצבר לבעליו ולא מעביר בעלויות. גם נפט ופחם וחיטה הם סוג של רכוש, אבל זה רכוש שמתכלה תוך תהליך החיים. אותו הדבר צריך להתרחש לגבי מוצרים; אם אין ייצור מחדש יש סטגנציה ומצב של חוסר איזון בחברה.

אסטרטגיה עסקית ומחזור חיי המוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון המשרד להתיישנות מתוכננת לא התקבל ולמרכיב פיצוי הלקוחות תמורת "המתת" המוצר לא נשאר זכר. אבל יישון מוצרים לצורך הגברת הפעילות המשקית הלך ותפש מקום נרחב באסטרטגיה העסקית של תעשיות רבות בעולם המערבי. במקום לכפות התיישנות התעשייה יצרה את התשוקה והפיתוי לבעלות מתחדשת. בשנת 1954, במהלך כנס שעסק בנושאי פרסום המעצב ברוק סטיבנס השתמש במונח הזה ככותרת להרצאה שבה הסביר שיש צורך "להטביע בקונה את התשוקה להיות בעלים של משהו קצת יותר חדש, קצת יותר טוב קצת לפני הזמן שבו זה נחוץ"‏[2].

קרטל ייצור הנורות PHOEBUS הוא דוגמה חובקת עולם להתנהלות כזאת. מסמכים שנחשפו בגרמניה המזרחית לאחר נפילת חומת ברלין מתעדים מדיניות של השתלטות על הייצור העולמי של נורות החשמל במטרה לוודא הגברת הצריכה שלהן, באמצעות קיצור חייהן. בשנות ה-20 של המאה ה-20 עם תחילת הייצור ההמוני הגיע אורך חיי הנורה עד 2500 שעות תאורה. המסמכים הסודיים שנמצאו חושפים את ההוראה לקצר את אורך חיי הנורה ל-1000 שעות בלבד, כאשר בתי חרושת שחרגו אולצו לשלם קנסות לקרטל‏[3][4].

סוגי התיישנות מתוכננת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך העיצוב של כל מוצר כולל שיקול לגבי משך החיים שלו ובהתאם לכך מתוכננים כל מרכיביו. כל המוצרים יתכלו במועד כלשהו, יישברו, יחדלו מלהתקיים. עם זאת המוצר מעוצב בהתאם לאסטרטגיה העסקית של היצרן וכאשר מחזור החיים מקוצר באופן מלאכותי נראה שאצה ליצרן הדרך לחדש את המכירות באמצעות השבתת המוצר הישן.

דרך שכיחה לקיצור חייו של מוצר היא על ידי עשיית שימוש בחומרים ירודים בנקודות קריטיות: ברגים ממתכת חלשה, פלסטיק שביר, בד שנקרע בקלות - כל אלה גורמים להשבתתו המזורזת של המוצר.

יש שהמכשיר מופעל באמצעות סוללה המולחמת למעגל החשמלי או מוטמנת בתוך מיכל חתום, כדי להרתיע את הבעלים מהחלפתה ולעודד רכישת ציוד חדש.

תנורי בישול שבהם יש פיקוד אלקטרוני - שמטבעו הוא רגיש לחום - בסמיכות לאזור החם, מועדים להתקלקל בתוך פרק זמן קצר‏[5].

התיישנות מתוכננת וזכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך נוספת לגרום להתיישנות מתוכננת של מוצרים היא באמצעות הקפדה על זכויות היוצרים של התיעוד שלהם. כאשר חברה אוסרת על העלאת המדריך למשתמש לאינטרנט היא מקשה מאוד על תיקון מוצריה וכך היא מאלצת את הלקוחות לזרוק אותם במקום לתקנם‏[6].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]