השהיה (שבת)
בהלכות שבת, הַשְׁהָיָה (בשיח ההלכתי נקראת גם שְהִיָה) היא השארת מאכל מבושל או מאכל שנמצא בתהליכי בישול על גבי מקור חום קודם לכניסת השבת, וזאת על מנת לאוכלו בשבת כשהוא חם, לדוגמה השארת סיר חמין על גבי פלטת שבת. מדין התורה מותר להשהות תבשיל קודם לשבת ללא כל הגבלה, וזאת מתוך העיקרון שמותר להשאיר בערב שבת מזון בתהליך בישול שאינו מצריך את התערבות האדם, ויושלם מעצמו בשבת. מדרבנן ישנן מגבלות על השהיית תבשילים מלפני שבת כאשר ישנו חשש שאדם יבוא להגביר את עוצמת האש על מנת למהר את הבישול, ובכך יעבור על מלאכת בישול ועל מלאכת מבעיר.
ערך זה עוסק בהשהייה מלפני שבת, בעוד נתינת תבשיל חי על גבי מקור חום בשבת עצמה אסורה מהתורה מכח מלאכת מבשל, והשהיית מאכל מבושל על גבי מקור חום בשבת (כלומר, חימומו מחדש) מותרת בהגבלות שונות, ראו בערך בישול (מלאכה). החזרת תבשיל על גבי מקור חום לאחר שהוסר ממנו בשבת נידונת בערך חזרה, והשהיית מאכל כאשר הוא מכוסה מכל עבריו נידונת בערך הטמנה.
מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המשנה אין משהים מאכלים בתהליכי בישול על גבי מקור חום בכניסת שבת, אלא אם כן הם עברו שלב בישול מסוים. המפרשים מסבירים את איסור זה בגזרת חכמים מחשש שמא יבוא אדם להגביר את האש של מקור החום על מנת לזרז את הבישול, על מנת שהמאכל יהיה מוכן בזמן לסעודת ליל שבת ('שמא יחתה בגחלים'), דבר האסור מהתורה הן מכח מלאכת בישול והן מכח מלאכת מבעיר.
הגמרא דנה בשיעור הבישול המינימלי הנצרך על מנת להתיר השהייה לאחר גזרת חכמים זו:
וכמה: אמר רבי אלעזר אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי... תניא חנניא אומר: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי - מותר להשהותו על גבי כירה, ואף על פי שאין גרופה וקטומה
על פי הגמרא שיעור הבישול הנצרך הוא שיעור מאכל בן דרוסאי, שיעור המוגדר כשליש או חצי בישול[1]. שיעור זה קרוי על שם שודד בן זמן המשנה שאכל את מאכליו כשהם מבושלים בשיעור זה על מנת להספיק להימלט בזמן ולהימנע מלכידה. השיעור במקביל לדבר הנאפה הוא כדי שיקרמו פני הפת, כלומר תיווצר שכבה קשה בתחתית הבצק[2].
חשש הגברת האש לפי מקום הבישול וחומר ההיסק[עריכת קוד מקור | עריכה]
החשש שאדם יבוא להגביר את האש על מנת לזרז את זמן הבישול ('שמא יחתה בגחלים') מותנה בעוצמת החום של מקור החום. המשנה וגמרא מבדילים בין סוגי תנורים שונים עם עוצמות חום שונות (כירה, כופח ותנור), סוגים שונים של חומרי היסק (קש וגבבא, עצים, גפת), ומצב הגחלים (גחלים במצב רגיל מול גחלים שנגרפו ופוזר עליהם אפר ('נקטמו'), פעולה המובילה לכיבוי הגחלים), כל זה לפי נוהגי הבישול בזמן הקדום. החשש להגברת האש גובר כאשר האש חזקה יותר, ויורד כאשר האש חלשה יותר.
תנור נחשב לבעל החום הרב ביותר, ולכן ישנו בו חשש מתמיד להגברת האש, אף כשמוסק בקש, שהוא חומר בעירה שאינו מותיר אחריו גחלים, וגם אם הוסק בחומר אחר כגון עצים לאחר שגחליו נגרפו ונקטמו. כירה נחשבת לבעלת חום נמוך יחסית, והחשש להגברת האש קיים בה רק כאשר הכירה הוסקה בעץ ובגפת ולא נגרפה ונקטמה. החשש מתבטל כאשר הכירה הוסקה בקש, או כאשר הוסקה בחומר בעירה חזק יותר אך גחליה נגרפו ונקטמו. הכופח נחשב לבעל חום בינוני בין תנור לכירה, והחשש להגברת האש קיים בו בכל מקרה שהוסק בעץ או בגפת, אך אינו קיים כאשר הוסק בקש, אף אם גחליו לא נגרפו ונקטמו. לגבי מקורות חום מודרניים, ראו בהמשך.
שיטות הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנם שני שיטות מרכזיות בראשונים:
התוספות[3] רש"י[4] ועוד[5] סוברים שהאיסור על השהיית תבשיל קודם לשבת הוא רק כאשר מתמלאים שני תנאים:
- התבשיל לא הגיע לשיעור בישול של 'מאכל בן דרוסאי'.
- החום במקום הבישול רב ויש חשש להגברתו (כירה שאינה גרופה וקטומה, תנור אפילו גרוף וקטום).
כאשר אין חשש להגברת החום (כירה גרופה וקטומה) - השהיית התבשיל מותרת. גם השהיית תבשיל שעבר את שיעור בישול של 'מאכל בן דורסאי' - מותרת, ואין חוששים שאדם יבוא להגביר את האש, אף במאכל שהמשך בישולו משביחו ('מצטמק ויפה לו'), ואף כאשר החום במקום הבישול רב.
לעומת זאת, הרמב"ם[6] הרי"ף[7] ועוד[8] סוברים כי החשש להגברת האש קיים בכל מקרה שהבישול משביח את המאכל, ולא רק כאשר המאכל טרם הגיע לדרגת הבישול של מאכל בן דרוסאי. לפי שיטת זו השהיית תבשיל אסורה בהתמלא שני תנאים:
- המשך הבישול משביח את המאכל (בין אם הבישול הסתיים ('מצטמק ויפה לו') או שהבישול טרם הסתיים).
- החום במקום הבישול רב וישנו חשש להגברת האש (כירה שאינה גרופה וקטומה, תנור אפילו גרוף וקטום).
לפי שיטה זו השהיה מותרת ללא הגבלה רק בתבשיל שהושלם בישולו והמשך חימומו מזיק לו ('מצטמק ורע לו'), ובכל מקרה אחר השהיה מותרת רק בכירה גרופה וקטומה.
המחלוקת בין הראשונים מבוססת על מחלוקת בגמרא בפרשנות המשנה בתחילת פרק שלישי במסכת שבת, האם היא עוסקת רק בחזרה, או גם בהשהיה.[9]
להלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השולחן ערוך הביא תחילה את שיטת הרמב"ם, ולאחריה בשם 'יש אומרים' את שיטת התוספות, ואילו הרמ"א כתב כי המנהג באשכנז הוא כשיטת רוב הראשונים[10].
המשנה ברורה המליץ להחמיר כשיטת הרמב"ם[11]. הכף החיים כתב שהמנהג ביהדות ספרד היה להקל כשיטת רוב הראשונים בדין זה.
השהיית תבשיל חי[עריכת קוד מקור | עריכה]
השהייה מותרת גם במקרה שבעת כניסת השבת התבשיל עדיין חי, כך שלבישולו דרוש עוד זמן ארוך, ועל כן הוא מתוכנן להישמר לסעודה השנייה של שבת, ומנגד אין אפשרות מעשית למהר את הבישול על מנת להכשיר את התבשיל לאכילה עוד בסעודת שבת הראשונה. כתוצאה מכך מתבטל החשש להגברת האש על מנת למהר את הבישול. השהיה במקרה כעין זה מותרת גם אם הוספה רק חתיכת מאכל אחת שלבישולה דרוש זמן מרובה לתוך תבשיל מוכן, היות שהחתיכה שהוספה מעידה שהתבשיל מיועד לסעודה השנייה של שבת. גם הרמב"ם הסכים לכך שהשהיית תבשיל חי מותרת, היות שבמקרה כזה אין חשש להגברת האש.
האחרונים[12] כתבו שעיקרון זה נכון רק לגבי בשר שעובר תהליך בישול ארוך, אך לא למאכל חי שמתבשל מהר, וכן נכון רק במקרה של בישול אך לא לגבי תהליך צלייה, היות שצלייה היא פעולה מהירה יותר מבישול, וחוזר החשש שאדם יבוא למהר את הצלייה על ידי הגברת עוצמת האש[13].
השהיית מאכל הנאכל חי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאכלים שנאכלים חיים, לדוגמה: פירות, נחשבים כמאכלים שהגיעו לשיעור בישול של מאכל בן דורסאי, ועל כן מותרת השהייתם גם כשהם חיים ללא הגבלה[14].
טיחה בטיט[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיחה היא אטימת פתח התנור (או מקור חום אחר) באמצעות טיט, דבר המקשה על פתיחת התנור. על פי הגמרא, כאשר פי התנור נאטם בטיט - מתבטל החשש של הגברת האש, ועל כן השהיה תהיה מותרת ללא הגבלה[15]. בראשונים מובאים שני הסברים לגמרא זו:
- הרמב"ם מסביר את עניין הטיחה בכך שאדם ימנע לפתוח את התנור כאשר המאכל המתבשל יפגע מהרוח שתיכנס לתנור, ולכן טיחת התנור תתיר השהייה ללא הגבלה רק כאשר המאכל המתבשל הוא מאכל שבישולו יפגע אם התנור יפתח באמצע הבישול[16].
- הטור מסביר את עניין הטיחה בכך שהאדם יזכר כי אסור להגביר אש בשבת במשך הזמן הנדרש להסרת הטיט הנוקשה מפתח התנור, ולכן לשיטת הטור מותרת השהיה של מאכל מכל סוג ללא הגבלה כאשר פתח התנור נאטם בטיט[17].
השולחן ערוך פסק כשיטת הרמב"ם, אך הרמ"א פסק כשיטת הטור. בקהילות של יהדות אשכנז נהגו לטוח את התנור בטיט גם במקרים שהשהיה הייתה מותרת גם ללא הטיחה בטיט, כחומרא[18].
פתיחה וסגירה של תנור שנטוח בטיט בשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]
מותר לפתוח בשבת את התנור שנטוח בטיט גם אם הטיט יבש, ואין בכך משום מלאכת סותר, היות שהטיט מיועד לשבירתו בשבת[19]. פתיחת התנור מותרת גם אם נראה שהגחלים העמומות בתנור מתלהטות מעט לאחר הפתיחה[20].
סגירת התנור לאחר פתיחתו מותרת אם אין גחלים לוחשות בתנור, כך שלא יהיה כיבוי של הגחלים לאחר סגירה. אם ישנם גחלים לוחשות, סגירה הרמטית אסורה משום מלאכת מכבה, ומותרת רק על ידי אינו יהודי[19].
אם התבשילים בתנור עוד לא סיימו את תהליך בישולם, סגירת התנור לאחר פתיחתו אסורה משום מלאכת מבשל, היות שסגירת התנור תביא להגברת החום ולזירוז הבישול. במקרה כעין זה אסורה גם אמירה לגוי שיסגור את התנור[20].
סמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמיכה היא השהיית תבשיל בסמוך למקור החום, ולא על גבו (לדוגמה בסמוך לדפנות התנור). סמיכה מותרת מלפני שבת בכירה שחומה נמוך יחסית (אפילו אם הכירה אינה גרופה וקטומה), ואסורה בתנור שחומו גבוה יחסית, וזאת מתוך החשש שהאדם יבוא להגביר את עוצמת החום ויעבור על מלאכת מבעיר.
השהיה על גבי מקורות חום מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת השימוש בחשמל ובגז לחימום ולבישול בעת המודרנית עלתה שאלת השהיית התבשילים בתוך תנור חשמלי, על גבי כירה חשמלית ועל גבי כירה המוזנת בגז בישול, שגם בהם ניתן להגביר את החום על מנת להאיץ את הבישול. בין השאר נידונה האפשרות לכסות את הכפתורים השולטים בעוצמת החום כתחליף לגריפה וקטימה בזמן העתיק.
מקובל בבתים פרטיים להשהות מאכלים בכניסת שבת על גבי פלטת שבת, שהיא פלטת מתכת עם גוף חימום חשמלי בעל עוצמת חום קבועה ובלתי ניתנת לשינוי. ההתייחסות ההלכתית לפי רוב הפוסקים אל פלטת השבת היא כאל 'כירה גרופה וקטומה', עליה מותר להשהות תבשילים ללא תלות בשלב הבישול, היות שאין כל יכולת מעשית להגביר את עוצמת חומה.
יש בתים בהם אין משתמשים בפלטה, אלא מניחים את האש הרגילה של הגז דולקת, ומקובל לכסות את כירת הגז ביריעת מתכת (נקראת בפי רבים "בלֶעך" = מיידיש), או אזבסט ועליו להניח את מאכלי השבת, ובכך גרמו לכירה להיות ככירה "קטומה" לפי הרבה פוסקים, שכן בכך ממעטים את מקור החום. היו דעות הלכתיות שערערו על פתרון זה מכיוון שהם סוברים שהברזל אינו ממעט את החום והוא דרך בישול[21].
השהיה של מאכל על גבי מקור חום כבוי שיופעל באמצעות שעון שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעזרת שימוש בשעון שבת ניתן לתזמן הפעלת מקור חום חשמלי במהלך השבת. באחרונים נדונה השאלה האם ניתן להניח מאכל שאינו מבושל קודם לכניסת השבת ולכוון את שעון השבת כך שיפעיל את מקור החום במהלך השבת וכך יתבשל המאכל (דוגמה אחרת לכך היא הנחת מאכל שאינו מבושל על גבי פלטת שבת כבויה עקב הפסקת חשמל בזמן כניסת שבת). בשאלה זו פסקו הרב שלמה זלמן אויערבאך והרב עובדיה יוסף להיתר[22].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "השהיה (שבת)", באתר המכלול
- אסופת מאמרים בנושא השהיה, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מחלוקת רש"י ורמב"ם
- ^ שולחן ערוך אורח חיים רנד סעיף ה
- ^ תוספות שבת, לז עמוד א, ד"ה לעולם.
- ^ רש"י, מסכת שבת, דך לז עמוד ב, ד"ה 'ורב ששת'
- ^ רא"ש, רשב"א, רב האי גאון ורבינו חננאל
- ^ רמב"ם הלכות שבת, פרק ג, הלכה ד
- ^ רי"ף על שבת טז, א
- ^ הרמב"ן במלחמות ה' על הריף טז עמוד א.
- ^ מסכת שבת, דף לו, עמוד ב.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, רנג א.
- ^ אורח חיים סימן רנג
- ^ טורי זהב ומגן אברהם
- ^ טור אורח חיים רנד, ערוך השולחן אורח חיים סימן רנד סעיף א.
- ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רנ"ד, סעיף י'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ח, עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ג', הלכה י"ג
- ^ טור אורח חיים רנד
- ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רנ"ג, סעיף כ"ז
- ^ 1 2 הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רנ"ט, סעיף ח'
- ^ 1 2 הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רנ"ט, סעיף ט'
- ^ רבי בנימין זילבר, ברית עולם, גם החזון איש ערער על כך, עיין שם.
- ^ השהיה על פלטה חשמלית, הרב זלמן מלמד, אתר ישיבה