השואה באסטוניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השואה באסטוניה מתייחסת לפשעים של גרמניה הנאצית ומשתפי פעולה בתקופת הכיבוש הנאצי של אסטוניה. לפני מלחמת העולם השנייה היו כ-4,300 יהודים באסטוניה. לאחר הכיבוש הסובייטי בשנת 1940 גורשו כעשירית מהיהודים באסטוניה לסיביר, יחד עם אסטונים אחרים. כ-75% מיהודי אסטוניה, שהיו מודעים לגורל הצפוי להם מגרמניה הנאצית, נמלטו לברית המועצות. כמעט כל אלה שנותרו (בין 950 ל-1,000 איש) נרצחו בידי איינזצגרופה A ומשתפי פעולה מקומיים לפני סוף 1941. הצוענים באסטוניה נרצחו ושועבדו בידי הכובשים הנאצים ומשתפי הפעולה עמם. הנאצים ובעלי בריתם הרגו גם כ-6,000 אסטונים אתניים ו-1,000 רוסים אתניים שהואשמו באהדה לקומוניסטים או שהואשמו שהם קרובים של אוהדי קומוניסטים. בנוסף, כ-25,000 שבויי מלחמה סובייטים ויהודים מחלקים אחרים של אירופה נרצחו באסטוניה במהלך הכיבוש הגרמני.

החיים היהודיים לפני השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם השנייה פרחו החיים היהודיים באסטוניה. יהודי אסטוניה זבו לאוטונומיה תרבותית ושלטו בחינוך ובהבטים אחרים של חיי התרבות.[1] ב-1936 נכתב בעיתון היהודי-בריטי "ג'ואיש כרוניקל" כי "אסטוניה היא המדינה היחידה במזרח אירופה שבה לא הממשלה ולא העם מפלים נגד יהודים, היהודים חיים בשלום ומותר להם לנהל חיי חופש ללא הפרעה בהתאם לעקרונותיהם הלאומיים והתרבותיים".[2]

רצח יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח היהודים שנותרו באסטוניה החל מיד עם כיבוש אסטוניה בקיץ 1941, כשלב ראשון של תוכנית-האב למזרח שדרשה "פינוי" של 50% מהאסטונים.[3] את הרצח ביצע איינזצקומנדו (זונדרקומנדו) 1 א תחת מרטין סנדברגר, חלק מאיינזאצגרופה א בראשותו של ולטר שטאלקר (Franz Walter Stahlecker), אחרי פלישת הכוחות הגרמניים הראשונים ב-7 ביולי 1941. מעצרים והוצאות להורג ברחבי אסטוניה נמשכו עם התקדמותם של הגרמנים, בסיוע משתפי פעולה מקומיים. אסטוניה הפכה לחלק מנציבות הרייך אוסטלנד. בשנת 1942 הוקמה באסטוניה משטרת ביטחון (Sicherheitspolizei) בהנהגתו של איין-ארווין מרה (Ain-Ervin Mere). אסטוניה הוכרזה יודנריין בשלב מוקדם למדי, על ידי משטר הכיבוש הגרמני - כבר בוועידת ואנזה, כחצי שנה לאחר כיבוש אסטוניה.[4] כאלף היהודים שנשארו באסטוניה עם כיבושה[5] נרצחו.[6] ידוע על פחות מתריסר יהודים אסטונים ששרדו את המלחמה באסטוניה.[5]

מפה שכותרתה "הוצאות להורג של יהודים שבוצעו על ידי איינזצגרופה א'", מתוך דו"ח שטלקר. המפה מוכתרת בתואר "חומר סודי של הרייך" ומראה את מספר היהודים שנורו באוסטלנד. הכיתוב בתחתית - "המספר המשוער של היהודים שבידינו עומד על 128,000" - מתייחס לכלל המדינות המופיעות במפה. אסטוניה מסומנת כ"ריקה מיהודים".

המדיניות הגרמנית כלפי היהודים באסטוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארכיון המדינה האסטונית שמורות תעודות פטירה ורשימות של יהודים שנורו מיולי, אוגוסט וראשית ספטמבר 1941. לדוגמה, תעודת הפטירה הרשמית של רובין טייטלבוים, שנולד בטאפה ב-17 בינואר 1907, קובעת באופן לקוני במסמך משוכפל שהודפסו בו הפרטים, ורק התאריך נותר בו ריק: "נידון למוות לפי החלטת משטרת הביטחון ב-4 בספטמבר 1941, כשההחלטה התקבלה באותו יום בטאלין". פשעו של טייטלבוים היה "להיות יהודי", מה שמהווה "איום על הסדר הציבורי".

ב-11 בספטמבר 1941, ציווה ד"ר אוטו-הינריך דרכסלר, הנציב העליון של אוסטלנד, על כל יהודי אוסטלנד ללבוש מגן-דוד צהוב בעל שש אותיות, בקוטר לפחות 10 סנטימטרים (4 אינץ') בצד שמאל של החזה ועל הגב.

באותו יום הודיעה[7] משטרת הביטחון לכל מחלקות המשטרה המקומיות כי חוקי נירנברג בתוקף באוסטלנד, חוקים שהגדירו מיהו יהודי, ומה נאסר על יהודים. בין היתר נאסר עליהם לשנות את מקום מגוריהם, ללכת על המדרכה, להשתמש בכל אמצעי תחבורה, ולהגיע לתיאטראות, למוזיאונים, לקולנוע או לבית הספר. מקצועות של עורך דין, רופא, נוטריון, בנקאי או סוכן נדל"ן הוכרזו אסורים על יהודים, כמו גם רוכלות. התקנות הכריזו על החרמת רכושם של תושבים יהודים. התקנות הדגישו כי יישום תקנות אלה יתחיל בהקדם האפשרי, וכי יהודים, כתובותיהם ורכושם יירשמו על ידי המשטרה עד 20 בספטמבר 1941.

תקנות אלה הכשירו את הקמתו של מחנה ריכוז ליד העיר טרטו שבדרום מזרח אסטוניה. החלטה מאוחרת יותר לבניית גטו יהודי ליד העיירה חרקו לא יושמה. במקום זאת הוקם שם מחנה ריכוז קטן. גנזך המדינה האסטונית מכיל חומר הנוגע למקרים של כ-450 יהודים אסטונים. הם נעצרו בדרך כלל בבית או ברחוב, נלקחו לתחנת המשטרה המקומית, והואשמו ב'פשע' היותם יהודים. הם נורו או נשלחו למחנה ריכוז ונורו מאוחר יותר.[8]

מפת השואה ברייכסקומיסריאט אוסטלנד (שכלל את אסטוניה)

יהודים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפלישה למדינות הבלטיות ביקשו הנאצים להשתמש במדינות הבלטיות כאזור מרכזי לרצח עם. לשם כך גורשו למדינות הבלטיות יהודים מארצות שמחוץ להן. כ-10,000 יהודים נרצחו באסטוניה לאחר שגורשו למחנות במדינה זו ממקומות אחרים במזרח אירופה. המשטר הנאצי הקים 22 מחנות ריכוז בטריטוריה אסטונית כבושה, עבור יהודים זרים, שם היו יהודים אלה עובדי כפייה. מחנה הריכוז הגדול ביותר, ואיווארה, שימש מחנה מעבר ל-20,000 יהודים מלטביה ומהגטאות הליטאים.[9] למשל, בקיץ 1943 נשלחו אלפי יהודים מגטו וילנה שבליטא למחנה ואיווארה.[10] באוקטובר 1943 גורשו אלפי יהודים מגטו קובנה למחנות עבודה באסטוניה.[11] לגברים בעלי כושר גופני נבחרו בדרך כלל לעבוד במכרות הנפט בצפון מזרח אסטוניה. נשים, ילדים וזקנים נרצחו עם הגעתם.

לפחות שתי רכבות של יהודי מרכז אירופה גורשו לאסטוניה ונרצחו בהגיעם לאתר קאלבי-ליווה (Kalevi-Liiva) שליד מחנה הריכוז יאגאלה (Jägala).[12]

רצח יהודים זרים בקאלבי-ליווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי עדויות ניצולים, לפחות שני טרנספורטים עם כ-2,150 יהודים ממרכז אירופה הגיעו לתחנת הרכבת בראסיקו (Raasiku) - אחד מטרזין ובו יהודים מצ'כוסלובקיה ואחד מברלין ובו יהודים גרמנים. 1,750 מהם נלקחו מיד לאתר רצח בדיונות החול של קאלבי-ליווה ונורו. כ-450 איש נבחרו לעבוד במחנה יאגאלה.[13]

טרנספורט זה הגיע לתחנת ראסיקו ב-5 בספטמבר 1942, לאחר נסיעה של חמישה ימים.[14][15] על פי עדותו של ראלף גרץ, אחד הנאשמים במשפטי פשעי המלחמה ב-1961, הגיעו מטאלין שמונה אוטובוסים ובהם שוטרי משטרת העזר האסטונית. הסלקציה בוצעה בפיקוחו של איין-ארווין מרה, מפקד משטרת הביטחון באסטוניה. מועמדים שלא נבחרו לעבודת כפייה נשלחו באוטובוס לאתר הרג בסמוך למחנה. מאוחר יותר, המשטרה, בצוותים של 6 עד 8 גברים, הרג יהודים אלה באש מקלעים. בחקירות מאוחרות הכחישו חלק משומרי המחנה כי המשטרה השתתפה ואמרו כי הוצאות להורג בוצעו על ידי אנשי המחנה. ביום הראשון נרצחו בדרך זו 900 איש. על המבצע פיקחו מפקדי האס-אס היינריך ברגמן ויוליוס גזה (Geese).[16] כמה עדים הצביעו על ברגמן כדמות המרכזית בהשמדת הצוענים האסטוניים. בשילוח שהגיע מטרזין, מעט נשים צעירות נבחרו לעבודה ושרדו את המלחמה. הן עברו מספר מחנות ריכוז באסטוניה, פולין וגרמניה ושוחררו בברגן-בלזן.[17]

שיתוף פעולה אסטוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים גייסו עשרות אלפי אסטונים לוואפן אס-אס ולוורמאכט.[18] גייסות משמעותיים בכוחות אלה היו הלגיון האסטוני, חטיבת המתנדבים השלישית של אסטוניה, ואגף הגרנדירים ה-20 של האס-אס.

יחידות של Eesti Omakaitse ("משמר הבית" של אסטוניה), 1000 עד 1200 גברים, היו מעורבים במעשים פליליים, באיסוף 200 צוענים ו-950 יהודים. יחידות של משטרת העזר האסטונית השתתפו בהשמדת יהודים באזור פסקוב שברוסיה ובשמירה על מחנות ריכוז לחיילים יהודים מהצבא האדום שנפלו בשבי הגרמני, מחנות בוואיווארה, יאגאלה, קלוגה, ולגאדי.

במהלך חיסול מחנות כגון קלוגה, נרצחו כאלפיים אסירים על ידי יחידות גרמניות השייכות למשטרת הביטחון (Kommandeur der Sicherheitspolize ‏ - KdS).[19] ניצולים מדווחים כי במהלך הימים האחרונים לפני השחרור ניסו חלקים באוכלוסייה האסטונית לעזור לעובדי כפייה יהודים על ידי מתן מזון וסוגים אחרים של סיוע.[20]

משפטיהם של פושעי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעה אסטונים בכירים שנחשבו אחראים לרצח בקאלבי-ליווה הואשמו במשפטי פשעי המלחמה ב-1961 . שניים הוצאו להורג מאוחר יותר, אך שניים אחרים חיו מחוץ לתחומי השליטה השלטונות הסובייטיים ולכן לא הוגשו נגדם כתבי אישום.[21] שבעה אסטונים (ראלף גרץ, איין-ארווין מארה, יאן ויק, יוהאן יוריסטה, קרל לינאס, אלכסנדר לאק וארווין ויקס) עמדו לדין על פשעים נגד האנושות שבוצעו במהלך הכיבוש הנאצי באסטוניה. הם הואשמו ברצח עד 5,000 יהודים גרמנים וצ'כוסלובקים וכן צוענים. מארה, מפקד משטרת הביטחון האסטונית (קבוצה ב' של משטרת הביטחון) נשפט בהיעדרו. בזמן המשפט הוא הוחזק במעצר באנגליה. הוא מעולם לא גורש[22] ומת אדם חופשי באנגליה ב-1969. מתוך מאות שומרי משטרת אסטוניה הועמדו לדין ראלף גרץ, סגן המפקד במחנה יאגאלה, וכן יאן ויק, שומר במחנה, בגין אכזריות יוצאת דופן.[23] מפקד המחנה אלכסנדר לאק התגלה בקנדה אך התאבד בטרם הועמד לדין.

בינואר 1962 נערך משפט נוסף בטארטו. יוהאן יוריסטה, קארל לינאס וארווין ויקס הואשמו ברצח 12,000 אזרחים במחנה הריכוז טארטו.

מספר הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות אסטוניים מהעידן הסובייטי מעריכים את מספר האזרחים הסובייטים והזרים שנרצחו ברפובליקה האסטונית הסובייטית הכבושה ב-125,000.[24][25][26][27] רובם יהודים ממרכז אירופה וממערב אירופה וכן אסירי מלחמה סובייטים שנרצחו או הורעבו למוות במחנות שבויי מלחמה באסטוניה. ועדת היסטורית אסטונית העריכה כי סך הקורבנות היה כ-35,000, ובהם:

  • 1,000 יהודים אסטונים.
  • כ-10,000 יהודים זרים.
  • 1,000 צוענים באסטוניה.
  • 7,000 אסטונים אחרים.
  • 15,000 שבויים סובייטים.

אנדרטאות מודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר זיכרון לשואה באתר מחנה הריכוז קלוגה לשעבר, נפתח ב-24 ביולי 2005
מצבה להנצחת זכרם של הנספים במחנה הריכוז קיביולי, צפון מזרח אסטוניה.

מאז עצמאותה של אסטוניה הוקמו אתרי הנצחה לציון 60 שנה להוצאות להורג המוניות שבוצעו במחנות לאגדי, ויוארה וקלוגה (קאלבי-ליווה) בספטמבר 1944.[28] בשנת 2002 החליטה ממשלת הרפובליקה של אסטוניה להנציח את השואה באופן רשמי. באותה שנה סיפק מרכז שמעון ויזנטל לממשלה האסטונית מידע על פושעי מלחמה אסטונים לכאורה, כולם חברים לשעבר בגדוד המשטרה האסטונית ה-36.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא השואה באסטוניה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Spector, Shmuel; Geoffrey Wigoder (2001). The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust, Volume 3. NYU Press. עמ' 1286. ISBN 978-0-8147-9356-5. 
  2. ^ "Estonia, an oasis of tolerance". The Jewish Chronicle. 25 בספטמבר 1936. עמ' 22–3. 
  3. ^ Buttar, Prit. Between Giants. ISBN 9781780961637. 
  4. ^ Museum of Tolerance Multimedia Learning Center
  5. ^ 5.0 5.1 Hietanen, Leena (19 באפריל 1998). "Juutalaisten kohtalo". Turun Sanomat (בפינית). ארכיון ארכיון מהמקור מ-July 8, 2011. 
  6. ^ "Küng, Andres, Communism and Crimes against Humanity in the Baltic states, A Report to the Jarl Hjalmarson Foundation seminar on April 13, 1999". rel.ee. אורכב מ-המקור ב-March 1, 2001. בדיקה אחרונה ב-7 במאי 2018. 
  7. ^ ERA.F.R-89.N.1.S.1.L.2
  8. ^ Quoted in Eugenia Gurin-Loov, Holocaust of Estonian Jews 1941, Eesti Juudi Kogukond, Tallinn 1994: pg. 224
  9. ^ "Concentration Camps: Vaivara". Jewish Virtual Library. ארכיון ארכיון מהמקור מ-December 1, 2016. בדיקה אחרונה ב-1 ביוני 2016. 
  10. ^ גירוש יהודי וגטו וילנה למחנות באסטוניה ובלטביה, באתר יד ושם.
  11. ^ גירוש יהודים מגטו קובנה למחנות עבודה באסטוניה, באתר יד ושם.
  12. ^ Museum of Tolerance Multimedia Learning Center Archived ספטמבר 28, 2007 at the Wayback Machine
  13. ^ "Girls Forced Into Orgies – Then Slain, Court Told". The Ottawa Citizen (Ottawa). 8 במרץ 1961. עמ' 7. בדיקה אחרונה ב-17 באוגוסט 2010. 
  14. ^ "THE GENOCIDE OF THE CZECH JEWS". old.hrad.cz. ארכיון ארכיון מהמקור מ-May 26, 2011. בדיקה אחרונה ב-7 במאי 2018. 
  15. ^ De dödsdömda vittnar Archived ספטמבר 27, 2007 at the Wayback Machine (Transport Be 1.9.1942 Archived ספטמבר 27, 2007 at the Wayback Machine)
  16. ^ Jägala laager ja juutide hukkamine Kalevi-Liival Archived ספטמבר 26, 2007 at the Wayback MachineEesti Päevaleht March 30, 2006
  17. ^ "From Ghetto Terezin to Lithuania and Estonia". bterezin.org.il. אורכב מ-המקור ב-September 27, 2007. בדיקה אחרונה ב-7 במאי 2018. 
  18. ^ Name, Author. "The 3rd Estonian SS Volunteer Brigade". www.eestileegion.com. אורכב מ-המקור ב-March 4, 2016. בדיקה אחרונה ב-7 במאי 2018. 
  19. ^ רצח יהודי מחנה העבודה קלוגה (Klooga) שבאסטוניה, ספטמבר 1944, באתר יד ושם.
  20. ^ Birn, Ruth Bettina (2001), Collaboration with Nazi Germany in Eastern Europe: the Case of the Estonian Security Police Archived יוני 16, 2007 at the Wayback Machine. Contemporary European History10.2, 181–198. P. 190–191.
  21. ^ Estonia at Jewish Virtual Library
  22. ^ "Mainstream". Masses & Mainstream. 7 במאי 1961. בדיקה אחרונה ב-7 במאי 2018. 
  23. ^ Weiss-Wendt, Anton (2003). Extermination of the Gypsies in Estonia during World War II: Popular Images and Official Policies Archived פברואר 20, 2006 at the Wayback Machine. Holocaust and Genocide Studies 17.1, 31–61.
  24. ^ Fraser, David (2005). Law after Auschwitz: towards a jurisprudence of the Holocaust. Carolina Academic Press. עמ' 258. ISBN 978-0-89089-243-5. ארכיון ארכיון מהמקור מ-May 7, 2018. 
  25. ^ Edelheit, Hershel; Edelheit, Abraham J. (1995). Israel and the Jewish world, 1948–1993: a chronology. Greenwood Publishing Group. עמ' 111. ISBN 978-0-313-29275-0. ארכיון ארכיון מהמקור מ-May 7, 2018. 
  26. ^ "ESTONIANS GIVEN DEATH Russians Convict Them Of Aiding Nazi Exterminations". The Sun (Baltimore). 12 במרץ 1961. ארכיון ארכיון מהמקור מ-November 3, 2012. 
  27. ^ Frucht, Richard C. (2005). "The loss of independence (1939–1944)". Eastern Europe: an introduction to the people, lands, and culture – Volume 1. ABC-CLIO. עמ' 80. ISBN 1-57607-800-0. ארכיון ארכיון מהמקור מ-May 7, 2018. 
  28. ^ "Holocaust Markers, Estonia". heritageabroad.gov. אורכב מ-המקור ב-August 23, 2009. בדיקה אחרונה ב-7 במאי 2018.