השואה בלטביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השואה בלטביה מתייחסת לפשעי מלחמה של נאצים ומשתפי פעולה עם הנאצים נגד יהודים במהלך כיבוש לטביה על ידי גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.

מפת השואה ברייכסקומיסריאט אוסטלנד (שכללה את לטביה)

הכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הגרמני חצה את הגבול הסובייטי ב-22 ביוני 1941, בחזית רחבה מהים הבלטי עד הונגריה, והתקדם במהירות דרך ליטא לעבר דאוגבפילס ונקודות אסטרטגיות אחרות בלטביה. מדינת המשטרה הנאצית כללה ארגון המכונה "שירות הביטחון" (אס דה), ומפקדתו שבברלין הייתה ידועה בשם המשרד הראשי לביטחון הרייך, ובראשי תיבות RSHA.

ה-SD בלטביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הפלישה ארגנו ה-SD ארבע "יחידות מיוחדות" בשם איינזצגרופן. שם היחידות האלה היה לשון נקייה, שכן מטרתן הייתה להרוג מספר גדול של אנשים שהנאצים ראו בהם "בלתי רצויים". אלה כללו קומוניסטים, צוענים, חולי נפש, ובמיוחד יהודים. האיינזצגרופן נע בעקבות כוחות הפלישה הגרמניים, ובתוך ימים מכיבוש אזור מסוים על ידי הוורמאכט, ולעיתים שעות, החל ברציחות.[1]

אנשי ה-SD בלטביה ניכרו במדיהם השחורים. אנשי אס-אס לבשו מדים שחורים לעיתים רחוקות. לבושם הרגיל היה מדי ורמאכט אפורים עם חלקים שחורים.[1] הם לבשו את טלאי ה-SD על השרוול השמאלי, חולצה צהבהבה ואת סמל גולגולת המוות ("טוטנקופף") על כובעיהם. דרגות ה-SD היו זהות לאלה של אנשי האס-אס. ה-SD לא לבש את סמל ה"ברק" של האס-אס על הצווארון הימני, אלא החליף אותו בטוטנקופף או באותיות "SD".[1]

ה-SD פעל בלטביה על ידי איינזצגרופה A, שחולקה לאיינזצקומנדו 1a, 1b, 2 ו-3.[1] עם התקדמותו של הקו הקדמי מזרחה, עזב איינזצגרופה A את לטביה ותפקידיו ניתנו ל-SD המקומי, תחת משטרת הביטחון שקיבלה פקודות הן מ-RSHA בברלין והן מה-SS.[1] קווי הסמכות היו חופפים ומעורפלים.[2] החלק המזרחי של לטביה, כולל דאוגאוופילס ואזור לטגליה, הוקצה לאיינזצקומנדו 1b ו-3.[1] באיינזצקומנדו 1b היו 50 עד 60 חיילים בפיקודו של אריך ארלינגר (Ehrlinger).[1]

הרציחות עם פלישת הנאצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים ביחידה להגנה עצמית בלטביה אוספים נשים יהודיות לקראת רציחתן בחוף ליד לייפאיה, 15 בדצמבר 1941.

בלטביה החלה השואה בליל 23 ביוני 1941, כאשר בבית הקברות גרובינה נהרגו שישה אנשי משטרה יהודים, ביניהם הרוקח העירוני.[3] בימים שלאחר 35 יהודים הושמדו ביישובים נוספים: פריקולה (Priekule), דורבה (Durbe) ואסיטה (Asīte). ב-29 ביוני החלו הנאצים להקים יחידת עזר ראשונה של ה-SD בלטביה ביילגבה. בקיץ 1941 השתתפו כ-300 גברים ביחידה ברצח כ-2000 יהודים ביילגבה ובמקומות אחרים בסמיגליה (Semigallia) שבדרום לטביה .[4] הרציחות נעשו בפיקוח קציני ה-SD רודולף באץ ואלפרד בקו, אשר ערבו את אנשי הס"ס של האיינזצגרופה בפעולה. בית הכנסת הראשי של ילגאבה נשרף. לאחר הפלישה לריגה ארגן ולטר שטאלקר, בסיוע משתפי פעולה מקומיים, פוגרום ביהודי ריגה. ויקטורס אראייס, בן 31 באותה עת, חבר לשעבר האגודה הלטבית הלאומנית Pērkonkrusts וחבר אגודת הסטודנטים, מונה למפקד הפעולה.

קומנדו אראייס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־2 ביולי החל ויקטורס אראייס להקים יחידה מזוינת מגברים שביקשו לטהר את לטביה מיהודים וקומוניסטים. בהתחלה היחידה כללה בעיקר חברי אגודות סטודנטים. ב-1941 היו בה כ-300 איש. בין עוזריו הקרובים של אראייס היו אלפרדס דיקמניס, קונסטנטינס קאקיס (Konstantīns Kaķis), בוריס קינסלר והרברטס צוקורס.[5] בליל 3 ביולי החל קומנדו אראייס לעצור, להכות ולשדוד את יהודי ריגה. ב-4 ביולי נשרף בית הכנסת ברחוב גוגואה (Gogoļa) ומאוחר יותר בתי כנסת נוספים. יהודים רבים נהרגו באותם ימים, כולל פליטים מליטא. אנשי הקומנדו של אראייס נסעו בעגלות ובאוטובוסים כחולים למקומות שונים בקורלנד, בסמיגליה ובווידזמה והרגו שם אלפי יהודים.

"שני עולמות": לוח תעמולה אנטי-קומוניסטי ואנטישמי, לטביה, קיץ 1941.

רציחות אלה היו אמורות לשמש דוגמה לתומכים אנטישמים אחרים של הפולשים הנאצים. יחידות "הגנה עצמית" נוספות בלטביה היו מעורבות בהשמדת יהודים.[6] במחוז אילוקסטה (אנ'), למשל, נרצחו יהודים בידי מפקד יחידת המוות אוסקר בלטמניס, יחידה שכללה 20 רוצחים. ההרג היה בפיקוח קציני האס-אס הגרמני וה-SD. ביולי 1941 נרצחו כ-4,000 מיהודי ריגה ביער ביירניקו. על ההוצאות להורג פיקדו שטורמבאנפיהרר ה' בארת, ר' באץ', והמפקד החדש של ה-SD בריגה, רודולף לנגה.

אנשי משטרת העזר הלטבית אוספים יהודים, ליפאיה, יולי 1941.

מעשי טבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיולי 1941 הושפלו יהודי לטביה בדרכים שונות ואיבדו את הזכויות מהן נהנו שאר אזרחי לטביה. על היהודים נאסר לעזוב את בתיהם מהערב עד הבוקר. הוקצו להם מנות מזון נמוכות יותר, הם יכלו לקנות רק בכמה חנויות מיוחדות, והיה עליהם לענוד מגן דוד צהוב על בגדיהם. נאסרה עליהם ההשתתפות באירועים ציבוריים, ההגעהלבתי קולנוע, מגרשי ספורט ופארקים.[7] הם לא הורשו להשתמש ברכבות ובחשמליות, ללכת לבתי-מרחץ, להשתמש במדרכות, להיכנס לספריות ומוזיאונים וללכת לבתי-ספר, והיה עליהם למסור אופניים ורדיו. לרופאים היהודים הותר לייעץ רק ליהודים ולטפל רק בהם, ונאסר עליהם לנהל בתי מרקחת.[8][9] עבור היהודים נקבעו מכסות מרביות לרהיטים, בגדים ופשתן. כל הרכוש מעל למכסה מסוימת הופקע לצורכי הרייך. כל התכשיטים, ניירות הערך, מטבעות הזהב והכסף היו צריכים להימסר. ההחרמות הפכו למקור התעשרות של פקידים נאצים ומשתפי פעולה מקומיים. השמדת היהודים התאימה למטרות אלה, שכן כך לא נותר איש בחיים כדי לדרוש החזרת חפצים גנובים.[10]

לייפאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלייפאיה התרחש רצח המוני ראשון של יהודים ב-3 וב-4 ביולי, כש-400 איש נורו למוות. ב-8 ביולי נורו 300 יהודים. קבוצה של אנשי SD גרמנים ושוטרים גרמנים ביצעה את הירי, בעוד חברי ארגון ההגנה העצמית של לטביה העבירו קרבנות לאתר ההרג.[11][12] ב-13 ביולי החל הרס בית הכנסת הגדול של ליפאיה. כתבי הקודש הוצאו החוצה והיהודים אולצו לצעוד על פני חפציהם הקדושים, נוכח לעגם וצחוקם של הסובבים. פעולות אלה התקיימו בהנהגת ארהרד גראואל (Grauel), מפקד הזונדרקומנדו באזור.

ונטספילס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מכן ביצע גראואל רציחות יהודים בוונטספילס. ההרג שם בוצע במשותף עם משטרת הסדר הגרמנית ואנשי "הגנה עצמית" (Selbstschutz) מקומיים. מ-16 ביולי נורו בתוך יומיים 300 איש ביער קזינו (אנ'). ביולי-אוגוסט נורו למוות כ-700 יהודי העיירה, ובסתיו שלאחר מכן נורו יהודי האזור בכללותו. הירי בוצע על ידי אנשי SD גרמנים, לטביים ואסטוניים. ונטספילס הוכרזה כיודנפריי (ללא יהודים).

דאוגאוופילס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדאוגאוופילס בוצעה תחילה השמדת היהודים בידי אריך ארלינגר, מפקד איינזצקומנדו 1 ב.[13] ב-11 ביולי הרגו אנשי איינזצקומנדו זה כ-1150 איש. הרציחות נמשכו על ידי יואכים המן (Hamann), שהיה אחראי להריגת 9012 יהודים בעיר ובדרום לטגליה. מפקד המשטרה המקומית, רוברטס בלוזמניס (Roberts Blūzmanis), סייע בהעברת היהודים לגטו דאוגאוופילס ובהעברתם משם למקומות הרצח.

רזקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברזקנה בוצעו מעשי רצח על ידי קבוצת SD גרמנית, אשר נעזרה באנשי "הגנה עצמית" (Selbstschutz) והרוצחים של אראייס. כ-2,500 יהודים נרצחו. עד אוקטובר 1941 נרצחו כ-35,000 יהודים לטבים.

ורקליאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוורקליאני, עיירה קטנה יחסית, היו כ-540 יהודים. הם נורו לקברים שנאלצו לחפור ב-4 באוגוסט 1941. גורלה של עיר קטנה זו דומה לעיירות רבות אחרות, שתועדו על ידי JewishGen ואחרים.[14]

כליאת היהודים בגטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גטו ריגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הינריך לוזה בתחנת הרכבת המרכזית של ריגה.
יהודים עם טלאי צהוב. ריגה, 1942.
גטו ריגה, 1942
אסירים יהודים במחנה הריכוז סלספילס

ב-27 ביולי 1941 פרסם קומיסר המדינה (רייכסקומיסר) הינריך לוזה (הגאולייטר הקודם של שלזוויג-הולשטיין), שליט הארצות הבלטיות ובלארוס ונציבות הרייך אוסטלנד הנחיות לגבי השאלה היהודית. הוא קבע שהיהודים יהיו כוח עבודה זול, יקבלו שכר מינימום או מזון מינימלי - מה שיישאר לאחר מתן מזון לאוכלוסייה המקומית הארית. הוא קבע שאת היהודים יש להעביר לאזורים מיוחדים שבהם יוסדרו גטאות, וייאסר עליהם לעזוב את מקומותיהם. וולטר שטאלקר מחה ודרש להמשיך את השמדת היהודים. המנהל המרכזי בברלין אישר את צעדיו של לוזה. גטו הוקם בפרברי לטגלה שבריגה.[15] הגטו יושב בעיקר על ידי יהודים עניים. כ-7000 לא-יהודים הועברו מהאזורים שנקבעו כגטו לדירות אחרות בריגה. יותר מ-23,000 יהודי ריגה נצטוו לעבור לשטח הגטו. בגטו היו למעלה מ-29,000 אסירים. בגטו הוקמו יודנרט ומשטרה יהודית בה 80 גברים חמושים במקלות ובאלות גומי. הגטו היה מוקף בגדר תיל. מחסומי עץ הונחו בכניסה, והמשטרה הלטבית הוצבה לשמירה. יהודים הורשו לעזוב את הגטו רק עבור עבודה ובליווי שומרים. בעלי מקצוע יהודים בודדים יכלו לצאת תוך הצגת תעודת זהות צהובה מיוחדת. יציאה ללא היתר נענשה קשות, לעיתים במוות.[16]

בגטו הוקצו לאדם 3–4 מ"ר. העוני היה רב, שכן מנות מזון ניתנו רק לאלה שעבדו, כלומר כמחצית מאסירי הגטו. הם היו צריכים לפרנס 5,652 ילדים ו-8,300 קשישים ונכים. בגטו היו 16 חנויות, בית מרקחת ומכבסה, ובית-חולים בראשו עמד פרופסור ולדימיר מינץ, מנתח. היודנרט שכן בבניין בית הספר היהודי לשעבר ברחוב לאספלישה 141. ההיסטוריון וניצולת השואה מאריירס וסטרמניס (Marģers Vestermanis) כתב: "חברי המועצה היהודית, כולל עורכי הדין ד' אליאש, מ' מינץ ואיליה יבלזון, ועוזריהם המתנדבים, עשו כל שביכולתם כדי להקל על הסבל הכללי".[17] גם שוטרים יהודים ניסו להגן על חבריהם. אסירי הגטו סייעו זה לזה, שאפו לשרוד ואף חשו שהדבר אפשרי. הוקמה קבוצת התנגדות שרכשה נשק.[18]

גטו דאוגבפילס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גטו דאוגבפילס הוקם בסוף יולי 1941. כל היהודים שנותרו בעיר הועברו אליו. הובאו אליו גם יהודים מערים וכפרים אחרים של לטגליה וכן וידזמה (Vidzeme). בגטו היו 15,000 אסירים. המהנדס מישה מובשנסון ניהל את היודנרט. אביו עמד בראש העיר דאוגבפילס בשנת 1918 בתקופה הקודמת של הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה.[13]

העמדה לדין של פושעי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מרוצחי רומבולה נתפסו לאחר מעשה.

  • הינריך לוזה הועבר לבית-דין ל"גינוי" במערב גרמניה, נדון ל-10 שנות מאסר ושוחרר בתחילת 1951 "על בסיס בעיות בריאות."[19]
  • ויקטורס אראייס הואשם בבית משפט בריטי בפשעי מלחמה אך שוחרר בשנת 1948 ולאחר מכן הסתתר בגרמניה המערבית במשך שנים רבות; אף על פי שהיה פושע מלחמה מבוקש, מצא עבודה כנהג יחידה צבאית בריטית באזור הכיבוש המערבי.[19] בסופו של דבר נתפס וב-1979 הורשע ברצח בבית משפט בגרמניה המערבית.[19]
  • פרידריך יאנקה (Friedrich Jahnke), שוטר נאצי שהיה פעיל בהקמת גטו ריגה ואירגן את העברת היהודים לבורות הירי, נתפס ונחקר בגרמניה המערבית בשנות השבעים.[20]
  • הרברטס צוקורס נמלט לדרום אמריקה, שם נרצח מאוחר יותר.
  • סגן-אלוף אדוארד שטראוך פיקד על יחידת משנה של רוצחי רומבולה, "אינזצקומנדו 2".[21] הוא ביקש להיחשב כחולה נפש אך הורשע על ידי בית המשפט הצבאי בנירנברג במשפט האיינזצגרופן בתפקיד מרכזי ברצח ברומבולה ובמספר רציחות המוניות אחרות במזרח אירופה. ב-9 באפריל 1948 נדון לתליה אך שלא כשותפיו אוטו אולנדורף ופאול בלובל, לא תלה. הוא הועבר למשפט בבלגיה, שם ביצע פשעים אחרים, ומת במשמורת בלגית ב-1955.[22]
  • פרידריך יקלן נעצר על ידי הסובייטים לאחר המלחמה. הוא נחקר, נשפט, הורשע ונתלה בריגה ב-3 בפברואר 1946.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא השואה בלטביה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 אזרגייליס, "השואה בלטביה" עמ' 245.
  2. ^ Ezergailis, "השואה בלטביה", עמ' 253
  3. ^ אזרגייליס, "השואה בלטביה", עמ' 211
  4. ^ "Molotov-Ribbentrop Pact and its Consequences". אורכב מ-המקור ב-January 31, 2004. בדיקה אחרונה ב-17 באוגוסט 2013. 
  5. ^ "Latvia & Lithuania: Viktors Arajs and the guy Klimatis • Axis History Forum". Axis History Forum. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  6. ^ "What bloody Aizsargi?". בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  7. ^ "Timeline". בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  8. ^ "Lita (Lithuania) Pages 89-118". www.jewishgen.org. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  9. ^ "History of Jews in Bukowina [Volume II, pages 167-178]". www.jewishgen.org. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  10. ^ ALEXANDER DONAT (18 במרץ 1963). "THE HOLOCAUST KINGDOM AMEMOIR". HOLT, RINEHART AND WINSTON. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  11. ^ Mark Paul, Polish-Jewish Relations in Wartime Northeastern Poland and the Aftermath תבנית:Webarchive
  12. ^ תחילת השואה בלייפאיה, באתר יד ושם
  13. ^ 13.0 13.1 Seligman, Jon. "The Holocaust in Kraslava". www.seligman.org.il. בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  14. ^ "Latvia SIG - Varaklani". www.jewishgen.org. בדיקה אחרונה ב-11 בינואר 2017. 
  15. ^ "Encyclopaedia Judaica, Jews in Latvia". בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  16. ^ "This Day ... In Jewish History". בדיקה אחרונה ב-18 במרץ 2018. 
  17. ^ Vestermanis מ 'ג'ודן בריגה. עין היסטורישער וגוויסר. ברמן, 1996, ס '29.
  18. ^ Latvia's Jewish Community: History, Tragedy, Revival תבנית:Webarchive
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 בלוקסהאם, "רצח עם על משפט, בעמ '197-1997"
  20. ^ Ezergailis, "השואה בלטביה", עמ' 16 ו-245–248
  21. ^ פסק דין איינזצגרופן, בעמ '563-567
  22. ^ אדוארד שטראוך (ויקיפדיה הגרמנית)