השומרים הראשונים של פתח תקווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: סגנון ציורי, חסרים פרטים בסיסיים להבנת התוכן.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

השומרים הראשונים של פתח תקווה היו ששה. האחרון שבהם היה השומר המפורסם אברהם שפירא. לכל אחד מהשומרים היה רקע שונה: האחד, יליד יפו, נהג פרדות בארץ ישראל ובסוריה, הכיר את השכנים והציע את שירותו למושבה. השני, נפח יליד רוסיה שאת ילדותו בילה בחברת נערים לא-יהודים בשדות הכפר בגולה. שומר אחר, טען שהוא שייך לאחד השבטים היהודיים הנמצאים במדבר סיני , הופיע ונעלם כלעומת שבא. השומרים תרמו להרגשת הביטחון של תושבי המושבה הראשונה בארץ ישראל, יישוב שהיה בתחילתו בקרבת שטחי מרעה אשר הגיעו עד לחיפה של ימינו. באזור היו רק רועים נוודים אשר חיפשו ירק ומים לצאנם ולבקרם. השדות הירוקים המעובדים של המושבה ושדות החיטה משכו את הבדואים מהמדבר. שומרי פתח תקוה הראשונים היוו דוגמה לשאר המושבות, בגישתם לשאלת השמירה והיחס כלפי השכנים, והראו להן כיצד להגן על עצמן, בתיהן ושדותיהן.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה המיוחד של המושבה בימיה הראשונים גרם לכך שיהיו סכסוכים, התנגשויות והתנקשויות בין המושבה לבין שכניה. על רקע זה קמו במושבה השומרים העבריים הראשונים, לפי הגדרת משה סמילנסקי - דור ראשון ל"השומר".

המושבה הייתה יישוב עברי קטן בין כפרים ערביים גדולים: במזרח - יהודיה [1], בצפון - פג'ה, בדרום - ח'יריה מדרום לרמת גן של היום באזור מחלף מסובים, סקיה - ליד אור יהודה של היום, ובמערב - השבט הבדואי "אבו קישק", שחלש על שפלת הירקון עד הים. בתי האיכרים, בחלקם, היו ליד יהודיה, היום סביון, ואילו השדות היו באדמות הכפר הערבי לשעבר אומלבס. בדרך, בין הבתים לבין השדות, היו שדות שהיו שייכים לערבים. התסבוכת בבעלות על הקרקעות, כאשר בתחילה נרכשו חלקן ורק לאחר מכן נרכשו השאר, והמרחב הגדול של אדמה שהיה ברשות איכרי המושבה, גרמו לכך שרועי הבקר והצאן מהסביבה בקשו לרעות בשדות האיכרים, שדות שבהם רעו את הצאן והבקר עד לבוא האיכרים העבריים.

ההתנפלות הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 במרץ 1886 הייתה התנפלות מאורגנת של ערביי הכפרים השכנים, בייחוד מהכפר יהודיה, על המושבה. לפי אברהם יערי זו הייתה "ההתנפלות המאורגנת הראשונה על מושבה יהודית". זרח ברנט, ממייסדי פתח תקוה מתאר ש"האיכרים לא היו מוכנים לקראת ההתנפלות הזאת, וקרובה הייתה המושבה להיחרב חלילה לגמרי על ידי פראי הסביבה. עוד מעט קט והיו בתיה לבז ובניה להרג ולמשיסה".

ביתו של ברנט, שהיה הבית הגדול והבנוי בצורה הטובה היותר, שימש לריכוז האיכרים, הפועלים, הנשים והילדים בתוכו. התושבים הספיקו להתבצר בו והשיבו באש לתוקפים. מטרת המתקיפים הייתה לבזוז את רכוש התושבים, ולא היה להם מטרות לאומיות, כפי שהיה בתקופות אחרות. ללחימה הם השתמשו בכדורי "שְרָ‏ט" - כדורי עופרת קטנים, המשמשים לציד עופות. בדרך כלל כדורים אלה רק פוצעים אך גורמים ייסורים וכאבים.

במשך ההתקפה, אחד האיכרים הצליח להמלט ליפו ולהזעיק עזרה. למושבה הגיעו חיילים טורקיים, אסרו בשלשלאות 16 שייחים, הובילו אותם ליפו, שם קבלו מלקות ונידונו למאסר.

השומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה ראב[עריכת קוד מקור | עריכה]

השומר העברי הראשון של המושבה היה יהודה ראב, ממיסדי פתח תקוה. מיד עם הופעת הירק הראשון בשדות המושבה הוא יצא לשמור על השדות. הקרבה בין היישוב לבין המדבר הביאה לכך שהבדואים השכנים ניסו לשלוח את בקרם וצאנם לשדות המושבה. האזור הצפוני מפתח תקווה היה מלא ביצות, מנחל הירקון עד לנחל התנינים ליד טנטורה. הבדואים שחיו באזורים אלה חיפשו מרעה ומים ולכן כאשר הם גילו שדות ירוקים, היו תושבי המדבר "שולפים את חרבותיהם להכותם נפש. על חלקת מרעה יהרגו איש" [2].

הנשק של השומר העברי היה מראו החיצוני ונחת זרועו. כאשר השומר היה מופיע על סוסתו, היה מטיל פחד על המתקרבים לשדות, אך המהלומות והמכות היו נחלת שני הצדדים.

אחד הסיפורים הקשורים בו הוא על נסיעתו ללוד בחברת חברו, אשר נשא צרור כסף גדול עימו. כאשר פגשו בהם ששה ערבים חמושים, הוא הורה לו לברוח למושבה. הוא העסיק את השודדים עד שכדור עבר ליד כנף בגדו ולאחר שפגע באחד השודדים הוא מצא מחסה באוהל בדואים שהיו ידידיו.

יעקב בן מימון זרמתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב בן-מימון זרמתי היה בקיא באורחות חיי השכנים הערבים ובלשונם. הוא נולד ביפו למשפחה שעלתה ממרוקו. הוא היה חסון גוף ואמיץ לב. עבודתו הקודמת הייתה הובלת פרדים במדבר סיני מסוריה למצרים. כאשר שמע על הקמת המושבה היהודית הראשונה, עזב את עבודתו והציע לאיכרים לשמור על השדות שלהם. הוא הכיר היטב את השכנים ואת אופים. הוא ידע להישמר מהם, וגם הם ידעו כי אין להתקרב אל שדות המושבה. הוא הביא למושבה תועלת רבה בזכות גבורתו וידיעת הלשון הערבית והנימוסים הערביים. שנתיים שמר יעקב בן מימון והדריך אחרים ואחר כך חזר ליפו.

דאוד אבו יוסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

השומר השלישי, דאוד אַ‏בו יוּסֻף, היה אישיות אגדתית. הוא הופיע במושבה על גבי סוסה לבנה אצילית והציג עצמו כיהודי, משרידי השבטים היהודיים הרועים אשר במדבר סיני. הוא סיפר כי הגיע לסביבה בעקבות סוסה שנגנבה ממנו. הוא חיפש אותה עד דמשק ושם מצא אותה. בדרך חזרה החליט לעלות לירושלים, אך בהגיעו לנחל הירקון סיפרו לו הבדואים על מתיישבי פתח תקוה היהודים. כאשר נכנס למושבה ראה אנשים לבושים כמו "פרנג'" (אירופאיים). הוא חשב כי רימו אותו אלה שאמרו כי זו מושבה של יהודים. רק לאחר שאנשי המושבה נשבעו שהם יהודים, הוא הציג עצמו בפני יהודה ראב: "אנא ישראל, אנא יהודי".

הוא שמר על השדות שנה שלמה, ורועי המדבר לא העזו להתקרב לשדות המושבה בכל התקופה הזאת. הוא לא אחז בנשק, לדעתו, בנשק "גם אישה יכולה להגן על עצמה", והוא הרי היה יכול לסמוך על שריריו. משה סמילנסקי מספר כי פעם שבט בדואים נודדים הגיעו לשדות המושבה. אבו יוסף זינק לבין הבאים לשדות, אחז בראש השודדים, ביד אחת הצמיד אותו לסוסו, כדי שלא יפגעו בו, וביד שנייה היכה בחרב את "המון הנוודים".

היה לו גם כשרון לשירה והוא ניגן בכלי זמר פרימיטיביים. בחתונתו של אחד השייחים משבט ערב אבו קישק הוא שר שיר בעברית עד שהנוכחים התרגשו מזמרתו ופרצו בבכי. בסוף אותה שנה הוא נעלם כלעומת שבא.

סנדר חדד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה בנו של נפח רוסי. בכפר ילדותו היה רגיל להסתובב בשדות בחברת בחורי הכפר הלא-יהודים. במושבה שימש גם כנפח וגם כשומר. כשאר היו התנפלויות על המושבה הוא היה בין הראשונים שיצאו להגנתה. הוא פעל נגד הרועים פנים אל פנים. הסיפורים על המכות שנתן, הוא כנה אותם "החלקים", נפוצו בארץ ישראל והגיעו עד עבר הירדן מזרחה. אימו, רחל חדד הלוי, נרצחה על ידי ערבים מהכפת יהודיא בשנת 1886.

מלחמתו האחרונה הייתה ביום השבת. כאשר בני המושבה היו בבית הכנסת. נודע למתפללים כי חבורת בדואים פשטה על השדות. הוא יצא לשדה, תפס את ראש השודדים ולקח אותו בשבי. שאר המתקיפים פגעו בו, הוא נפצע בגבו ויותר לא השתתף בשמירה על המושבה. חדד נהרג כשעגלה בה נהג התהפכה ומחצה אותו.

על שמו רחוב בפתח תקווה.

מנחם קופלמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם קופלמן היה בעל רקע שונה מקודמיו. הוא הגיע לפתח תקווה בתור נער. הוא עזב את הוריו בחו"ל ובמקום להיות נער ישיבה "עילוי" ברוח, התפתח בגופו. הוא נודע בקרב סביבתו כבעל כוח ומעשי גבורתו היו לשם דבר.

הבדואים, ידעו כי כדאי לפשוט על שדות המושבה ביום השבת, כאשר איכרי המושבה החרדים היו בבית הכנסת או בביתם. באחת השבתות, הגיע הידיעה כי חבורת בדואים פוגעים בשדות החיטה ומתקדמים לעבר בתי המושבה כדי לבזוז אותם. מנדל קופלמן הזעיק את המתפללים ואלה יצאו אחריו להגן על השדות. וכך נהדפו הרועים אל מחוץ למושבה, לא לפני שספגו מכות מהשומר וחבריו.

אברהם שפירא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אברהם שפירא (זקן השומרים)
אברהם שפירא וידידים ערבים באירוע שנערך בפתח תקווה במלאת לו 75 שנה, 1945

אברהם שפירא היה מראשוני השומרים בארץ ישראל. היה פעיל בהגנה ומרבית חייו עשה בפתח-תקוה. חבריו כינוהו בשם "ג'דע". נודע בכינוי "זקן השומרים".

שפירא עמד בראש השמירה וההגנה באזור פתח-תקוה במשך כ-30 שנה. בתקופה זו הגן על המושבה ושדותיה בפני עשרות התקפות וניסיונות גניבה. סביב שפירא ואנשיו התפתח מוניטין של ארגון תקיף וחזק, עובדה אשר הרתיעה את תושבי הסביבה מלתקוף את פתח תקווה מלכתחילה. למרות זאת הקפיד שפירא על שכנות טובה עם ערביי הסביבה. המוטו אותו טבע היה "לא להרוג ולא להיהרג". הוא קשר קשרי ידידות עם שכני המושבה הערבים, אשר גילו הערכה רבה לאומץ ליבו. בשל כך זכה שפירא לכבוד רב מצד שכנים אלו ואף התבקש לשאת ולתת בשמם עם חמולות אחרות, עם שלטונות המנדט הבריטי ועם ראשי היישוב היהודי, ולשמש כבורר בסכסוכים בין שבטים וחמולות בסביבת פתח-תקווה. בתקופה זו הוצמד לשפירא הכינוי "ג'דע".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב כרך שני, הפרק "שומרי פתח תקוה", הוצאת דביר תל אביב, 1939
    • זרח ברנט, התנפלות על פתח תקוה, 1886 - פרק ל"ג
    • זקני פתח תקוה מפי משה סמילנסקי, "סקנדר חדד" מראשוני השומרים של פתח תקווה, 1886 - פרק ל"ד
    • יהודה אידלשטיין, אברהם שפירא ראש השומרים בפתח תקוה. 1884 ואילך - פרק ל"ה : "במעלליו יתנכר נער", רצח במושבה, בעקבות סוסים גנובים
  • יהודה ראב, התלם הראשון, מוסד ביאליק, הספרייה הציונית, ההסתדרות הציונית, תשמ"ח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ היכן שהיום נמצאת יהוד
  2. ^ מקור: משה סמילנסקי עמ' 95