השחרת פנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כרזה למופע מינסטרל עם כוכב לבן צבוע-פנים. הכרזה כוללת מראה לפני ואחרי האיפור.

השחרת פנים (Blackface) היא סוג של איפור תיאטרלי בו נעשה שימוש כדי לייצג קריקטורה של אדם שחור, בעיקר על ידי שחקנים שאינם שחורים. השחרת פנים צברה פופולריות במהלך המאה ה-19 ותרמה להפצתם של סטריאוטיפים גזעניים. עד אמצע המאה הפכו מופעי בידור הכוללים השחרת פנים לסוג אמנות אמריקאי מובהק. מופעים אלה תרגמו עבודות פורמליות כגון אופרה למונחים פופולריים עבור הקהל הרחב. בתחילת המאה ה-20 הפכה השחרת פנים לסוגה משל עצמה. במאה ה-21, במהלך המאבק נגד חוקי ג'ים קרואו, האקט של השחרת פנים הפסיק להיות מקובל בארצות הברית, וכעת הוא נחשב לאקט של דה-הומניזציה, גזענות ופגיעה באנשים שחורים. אם כי במדינות אחרות עדיין נמשך.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחרת פנים, אשר החלה בערך ב-1830, היוותה מסורת בתיאטרון האמריקאי במשך כ-100 שנים. מהר מאוד הפכה השחרת פנים לפופולרית במקומות אחרים, ובמיוחד בבריטניה, בה המסורת נמשכה זמן רב יותר מבארצות הברית. השימוש בהשחרת פנים, בבריטניה ובארצות הברית, נעשה בעיקר במסגרת הופעות בידור של מינסטרלים, אך היה קיים לפניהן, ונמשך גם אחריהן.

בתחילה, שחקנים לבנים נהגו להשחיר את פניהם באמצעות שעם שרוף, ומאוחר יותר השתמשו באיפור או משחה להברקת נעליים. בנוסף, השחקנים ניפחו את השפתיים שלהם בצורה מוגזמת, ולעיתים קרובות חבשו פאות צמר, כפפות, מעילים מזונבים או בגדים מרופטים. מאוחר יותר, גם אמנים שחורים השתמשו בהשחרת פנים בהופעותיהם.

הסטריאוטיפים המגולמים בדמויות משחירי הפנים היוו דרך לצייר את האדם השחור באור שלילי, ללעוג לו ולגלם אותו כאנס, גנב, פושע ופרא אדם מבחינה תרבותית ומוסרית, בארצות הברית דבר זה היווה גורם משמעותי בהצדקת המשך האפליה, גזענות ודימויים סטריאוטיפים לשחורים. צבע עור שחור בבני אדם גורר בורות, חוסר שיקול דעת, הנאה מכאב ומרות האדם הלבן. חוקי ג'ים קרואו נקראו על דמות נלעגת מוכרת שהשחירה את פנייה.

השחרת פנים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לארצות הברית ובריטניה, בישראל השחרת הפנים היא פחות נפוצה. השחרת פנים הגיעה לישראל בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20. שחקנים יהודים בהוליווד לבשו איפור שחור בסרטים שונים (כגון אל ג'ולסון בסרט זמר הג'אז)[1] ומאז נעשתה השחרת הפנים נפוצה גם במקומות חינוכיים ובגנים בישראל, ובחג הפורים בתחפושות למיניהן[2]. בשנות החמישים התקשרה השחרת הפנים בעיקר ללמידה על עמים אחרים בארץ ובעולם. הלמידה על העם האפריקאי שולבה יד ביד עם למידה על עמים אחרים כמו האינויטים, האינדיאנים ולעיתים גם האדם הקדמון[3].

גם בהצגות בהבימה הייתה תופעה של השחרת פנים כחלק ממופעים בתיאטרון. בתחילת שנות החמישים עלו מחזות זמר ומחזות שכללו שחקנים שהשחירו את פניהם כחלק מהאיפור התיאטרלי, כדוגמת זעקי ארץ אהובה (1949) וספינת השעשועים (1951). ליהוק השחקנים באותה התקופה השפיע גם הוא על התופעה. רוב השחקנים בתחילת שנות החמישים היו ממוצא אשכנזי ועל כן, לא היו שחקנים בעלי עור כהה ששיחקו בתיאטרון הבימה באותה התקופה. ואולם, גם לקראת סוף שנות החמישים, כאשר ליהקו יותר שחקנים ממוצא מזרחי, צבעו שחקנים את פניהם בשחור. באופן מפתיע, נעצרה התופעה בליהוק שחקנים ממוצא ערבי בשנות השבעים. כששחקנים אלו הגיעו לתיאטרון, הם לא צבעו את פניהם בניגוד לשחקנים ממוצא מזרחי שצבע העור שלהם דומה[1].

בישראל כיום יש תופעות של השחרת פנים במדיה ובתוכניות סאטירה שונות, אך אלה גם כן נעלמות עם השנים. דוגמה מאוחרת יותר להשחרת פנים במדיה הישראלית היא בסרטון מינימור של טיילור ובן זיני בו מתואר עובד ממוצא אפריקאי בבית מלון באילת שמוצג על ידי שחקן שצבוע בצבע חום[4]. תגובות הקהל הישראלי להשחרת הפנים בסרטון היו שליליות.[דרוש מקור] דוגמאות נוספת להשחרת פנים ניתן למצוא מעת לעת בסאטירה ארץ נהדרת, כך למשל דמותו של הכתב האתיופי ברהנו טגניה מגולמת על ידי השחקן ערן זרחוביץ', נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה מגולם על ידי אלי פיניש, אופרה וינפרי מגולמת על ידי תום יער, עדן אלנה גולמה עלי ידי עדי חבשוש בהופעת אורח, ובסדרת המערכונים "החוף של כושי" השחקן מריאנו אידלמן מגלם את דמותו של אדוארד, מהגר עבודה סודאני העובד בחוף[דרושה הבהרה].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בר-יוסף, א' (2014). וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית. הקשרי עיון וביקורת. הקיבוץ המאוחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא השחרת פנים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 נועה בן-סעדיה, "שיר כושי": ספיריטואלס אפרו-אמריקאים בשנות החמישים והשישים בישראל
  2. ^ עינת שגיא-אלפסה, מסע נוסטלגי: איך נראו התחפושות של פעם, ynet, ‏14.03.14
  3. ^ בר-יוסף, א', וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית
  4. ^ מינימור, יוטיוב