השיר אשר הושר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

"השיר אשר הושר" הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, העוסק בחסידות ברסלב. הסיפור פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"[1] והוא נכלל בקובץ סיפורי "ספר המעשים" שבכרך "סמוך ונראה".

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתחיל בתיאור הבא: "האיש המתוק חזר ובא. חיוכו זרח על שפתיו והזהיב את האבק שבזקנו. חיוך זה שלא פסק מפיו נתן לו פנים בינוניות. אבל תמימות שהייתה בו ליבבה את תנועותיו והרגישה את לבי." האיש המתואר עלה לארץ ישראל בגיל 30. תחילה היה סַדָּר, ולאחר מכן היה מוכר ספרים, ועיסוקו זה הפגיש אותו עם המספר, והשניים שוחחו על קשיי הפרנסה.

המספר ממשיך: "לאחר שהלך לו אמרתי לעצמי אדם זה מאנשי קהל ברי לבב הוא, שבקטנותי הייתי שקוד על ספריהם". כיוון שכך, לקח המספר את אשתו וילדיו, והלך אתם לבית הכנסת של קהל ברי לבב. אף שלא ידע היכן נמצא בית הכנסת ומה הדרך המובילה אליו, כיוון שמעולם לא היה שם, הובילו אותו רגליו אל בית הכנסת. בדרך לבית הכנסת סיפר לאשתו וילדיו על אנשי ברי לבב ועל "אותו צדיק, שזה יותר ממאה שנה שנסתלק מן העולם ועדיין אשו יוקדת". בבית הכנסת היו כשני מניינים, "וקול לא קול עלה מן הקרקע ומכתלי הבית כקול צבע שנותן המחוקק לתוך אותיות המצבה וכקול טלית ישנה בשעה שבולעת את דמעותיה".

לפתע ראה המספר את האיש המתוק, עומד ופניו כלפי הציבור. הוא דיבר מתוך חרדה, ואף המספר נאחז חרדה. מדבריו של האיש המתוק מביא המספר רק שתי שורות:

תֵּבֵל אֲשֶׁר עֲשָׁנָהּ מִדְבָּר
וְשֶׁמֶשׁ מְחַפָּה עַל הַצְּלָלִים.

המספר הסתכל לעבר אשתו וילדיו, אבל הם "נתעלמו פתאום או אולי לא היו כלל עמי. זולת חיוך מתוק מרפרף היה באויר, כמין חלום שאדם רואה וסבור שאף אחרים רואים אותו."

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודות ביוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהל ברי לבב המתואר בסיפור הוא קהילת חסידי ברסלב, ודמותו של גיבור הסיפור, "האיש המתוק", מבוססת על הביוגרפיה של ר' מאיר אנשין, חסיד ברסלב שחי בירושלים, והיה הסַּדָּר של סיפור אחר של עגנון, "והיה העקוב למישור".[2][3] במכתב מנובמבר 1924 ששלח עגנון לשלמה זלמן שוקן, ובו סיפר על שובו לארץ ישראל, כתב: "גם איש מחסידי ברסלב מצאתי, הוא אשר סִדר את אותיות 'והיה העקוב למישור' והוא עתה מוכר ספרים, והוא בא אלי מעת לעת ומביא לי ספרים יפים למכירה."[4]

המספר מציין "אדם זה מאנשי קהל ברי לבב הוא, שבקטנותי הייתי שקוד על ספריהם", ופרט זה תואם את הביוגרפיה של עגנון, שגילה עניין בחסידות ברסלב במידה שהדאיגה את ידידו יוסף חיים ברנר.[5]

מקורות בחסידות ברסלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטים אחדים בסיפור נלקחו ממאפיינים של חסידות ברסלב, ובהם:

  • המספר מספר לאשתו וילדיו "על אותו צדיק, שזה יותר ממאה שנה שנסתלק מן העולם ועדיין אישו יוקדת, וקרוב הדבר שתהא יוקדת והולכת עד לביאת הגואל". משפט זה, המתאר את רבי נחמן מברסלב, מבוסס על האמירה המיוחסת לו בספר "חיי מוהר"ן": "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח".
  • האיש המתוק מתואר כמי ש"פניו שמחים כדרכו בכל עת", וכך הוא מגשים את דברי רבי נחמן "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".
  • האיש המתוק "סיפר כדרכו, דבר תורה או סיפורי מעשיות". החוקר צבי מרק מציין כי "אלו שני אפיקי היצירה המרכזיים של ר' נחמן. הדרשות מרוכזות בספרו ליקוטי מוהר"ן והמעשיות התפרסמו בספר סיפורי מעשיות ובספרים אחרים, וכדרך הרב כן דרך החסיד".[3]

ריאליזם וסוריאליזם בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתו של הסיפור ריאליסטית, וכאמור אף מבוססת על פרטים ביוגרפיים, ואילו סופו סוריאליסטי, בדומה לסוריאליזם המאפיין את יתר סיפורי "ספר המעשים". משפט הסיום של הסיפור סוריאליסטי בעליל: אשתו וילדיו של המספר, שליוו אותו, "נתעלמו פתאום או אולי לא היו כלל עמי. זולת חיוך מתוק מרפרף היה באויר, כמין חלום שאדם רואה וסבור שאף אחרים רואים אותו." גם בשלב מוקדם יותר יש מרכיב סוריאליסטי, כאשר המספר מגיע למחוז חפצו מבלי שידע לאן הוא הולך.

חוקר הספרות אברהם מאיר הברמן ציין כי "חלקו הראשון של הסיפור הוא תיאורו של ר' מאיר, אבל חלקו השני שייך לסוג 'ספר המעשים'".[6] החוקר צבי מרק חולק עליו ואומר: "קשה לקבל את החלוקה הזאת מאחר שהסיפור הוא סיפור אחד, והשפעת האיש המתוק על המספר היא הציר המרכזי שלו מתחילתו ועד סופו."[3] לדעת מרק בסופו של הסיפור "מתברר באופן מפתיע שיוצר מהפך בהבנת הסיפור, שהאירוע כולו לא התרחש במרחב הפיזי ובמסגרת התודעה הרגילה, אלא מדובר במסעה של הנשמה, אירוע תודעתי בלבד."[3]

שיקוף חסידות ברסלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי מרק כתב על תיאורה של חסידות ברסלב העולה מהסיפור:

"נראה שמהסיפור אכן עולה אמירה שהמרחב הברסלבי הוא מקום שיש בו חשיפה לאימה הקיומית, לנוכחות המתמדת של המוות, לקיום שבו כל שמחה מהולה בצער, והעולם הוא אכן מדבר שהחמה לוהטת שם ואין צל לבריה. ונראה שגם עגנון, ששקד על ספרי ר' נחמן ונהג לבקר בבית תפילתם, ידע שחייו ויצירתו של ר' נחמן מברסלב היו כרוכים באימה ובפחד לא פחות מבשמחה."[3]

ההיסטוריון דוד אסף כתב על הסיפור:

עגנון הצליח לתאר בו לא רק חוויה מיסטית אינטימית פרטית שלו, אלא גם את כפל פניה של חסידות ברסלב, שמתגלם באיש המתוק: מצד אחד פרצוף תמים, מלא שמחה ואהבה לבריות, שבת צחוק קבועה על פניו; מצד אחר, חוויה מרתיעה של התאיינות נוכח האל ודבקות דתית שמטילה אימה ופחד על הצופה שאינו רגיל בה.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ש"י עגנון, השיר אשר הושר, הארץ, 2 באוקטובר 1940
  2. ^ 2.0 2.1 דוד אסףזהירות, מדרגות עולות ויורדות, באתר הארץ, 15 בינואר 2010
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 צבי מרק, על מקורותיו של ספר המעשים לש"י עגנון: עיון בסיפור "השיר אשר הושר", עי"ן גימ"ל: כתב עת לחקר יצירת עגנון, א (תשע"א), עמ' 20–34
  4. ^ ש"י עגנון – ש"ז שוקן: חילופי אגרות (תרע"ו-תשי"ט), הוצאת שוקן, 2003, עמ' 168
  5. ^ ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, 2000, עמ' 142–143
  6. ^ אברהם מאיר הברמן, מסכת סופרים וספרות, הוצאת ראובן מס, 1976, הפרק "שני מוכרי ספרים בירושלים", עמ' 113–117