השנתיים האדומות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
השנתיים האדומות
מערכה: מהפכות 1917-1923
תאריך התחלה: 1919
תאריך סיום: 1920
מקום: איטליה
עילה: נגרם כתוצאה מהמשבר הכלכלי של סיום מלחמת העולם הראשונה, אבטלה חמורה ואי-יציבות פוליטית
תוצאה: דעיכת התנועה המהפכנית, עלייה של תנועות פשיסטיות שהובילו לעלייתו לשלטון של בניטו מוסוליני
הצדדים הלוחמים
כוחות

מיליון עובדים
מיליון איכרים

השנתיים האדומותאיטלקית: Biennio Rosso) הן תקופה של שנתיים מ-1919 עד ל-1920, בה התרחשו סכסוכים ומאבקים חברתיים ומעמדיים מרובים ברחבי איטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. סכסוכים אלו התאפיינו בכיבושי מפעלים בידי העובדים, שביתות ומעשי אלימות בין המשטרה, העובדים המורדים ומליציות החולצות השחורות. התקופה המהפכנית הסתיימה בריאקציה האלימה של החולצות השחורות הפשיסטים בהנהגת בניטו מוסוליני ובעלייתו של זה לשלטון בשנת 1922 בעקבות המצעד על רומא; יש המכנים תקופה זו "השנתיים השחורות" (באיטלקית: Biennio Nero).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנתיים האדומות התרחשו על הרקע של המשבר הכלכלי של סוף מלחמת העולם הראשונה; איטליה אופיינה בתקופה זו באבטלה גבוהה וחוסר יציבות פוליטי. תקופה זו התאפיינה בשביתות רבות וניסויים רבים של ניהול עצמי של העובדים, לאחר הפקעות של מפעלים וקרקעות. המתחים הלכו והתגברו מאז השנים האחרונות של המלחמה. ניתוחים מודרניים של המצב מתארים את איטליה כזו שעל סף מהפכה מאז סוף 1918. אוכלוסיית איטליה נתקלה באינפלציה הולכת ועולה, בנוסף למחירי מוצרי יסוד שהלכו ועלו אף הם. דברים אלו הוחמרו בעקבות האבטלה הגבוהה, שהחמירה אף יותר בגלל פירוק הצבא המלכותי האיטלקי בסוף המלחמה.

בזמן זה, מספר החברים במפלגה הסוציאליסטית האיטלקית (הPSI), באיגודי העובדים וכן בתנועה האנרכיסטית, הלכו וגברו. מספר החברים במפלגה הסוציאליסטית האיטלקית הגיע ל-250,000, ובאיגוד העובדים קונפדרציית העבודה הכללית ל-2 מיליון. באיגוד העובדים האנרכיסטי USI מספר החברים הגיע עד ל-500,000. המוראל של האנרכיסטים התחזק אף-יותר בעקבות חזרתו מגלות של ההוגה האנרכיסטי אריקו מלטסטה.

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטורינו ובמילאנו, נוצרו אסיפות מפעלים; עובדיהם של מפעלים רבים השתלטו עליהם בהשראת הרעיונות הסוציאליסטים והאנרכו-סינדיקליסטים. המגמה אף התרחבה אל האזורים הכפריים, בהם היו שביתות של חקלאים, מהומות וסכסוכים חמושים בין מליציות שמאלניות וימניות. המחאות וחוסר השקט התעצמו במידה ניכת. אם ב-1913 היו באיטליה 810 פעולות מחאה, ב-1919 היו 1,663. כמות העובדים המעורבים במחאות גדלה פי-3 בין -1913 ל-1919, והגיעה ליותר ממיליון עובדים. מגמת התעצמות מאבק העובדים המשיכה ב-1920 בה היו 1,881 שביתות. שביתות איכרים גם כן גדלו בטווח זמנים זה, מ-97 ב-1913 ל-189 ב-1920, בהן השתתפו מעל למיליון איכרים. ב-20 וה-21 ביולי 1919, התרחשה שביתה כללית בסולידריות עם המהפכה הרוסית.

באפריל 1920, עובדי בתי-חרושת לעיבוד מתכת בטורינו, במיוחד אלו במפעלי החברה פיאט, שבתו בדרישה להכרה במועצות העובדים, דרישה שהPSI והCGL לא תמכו בה. העובדים החלו לראות במועצות העובדים במפעלים יותר ויותר ככלים החדשים לבנייה של חברה וכלכלה דמוקרטיות, במקום כלי מיקוח מול בעלי-המפעלים. ההתקוממות הגיעה לשיאה באוגוסט וספטמבר 1920. עובדי מתכת חמושים במילאן וטורין השתלטו על המפעלים שלהם בתגובה לגל פיטורים המוני. השתלטות העובדים על המפעלים סחפה את "המשולש התעשייתי" של צפון-מערב איטליה. כ-400,000 עובדי מתכת ועוד כ-100,000 עובדים אחרים לקחו חלק. בספטמבר, 3,185 מפעלים לעיבוד מתכת היו תחת השליטה של העובדים.

המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית וקונפדרציית העבודה הכללית לא הצליחו לנצל את הפוטנציאל המהפכני של התנועה; אילו התנועה הייתה מתרחבת לשאר איטליה וממקסמת את הפוטנציאל שלה, מאוד סביר שהיה מתרחש שינוי מהפכני באיטליה. מרבית המנהיגים הסוציאליסטים היו מרוצים מהמאבקים שבצפון, אבל לא עשו רבות כדי להביא את כיבושי המפעלים וההתקוממויות למלוא הפוטנציאל שלהם. בלי התמיכה של ארגון מסודר, התנועה החברתית הלכה ודעכה בהדרגה.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובי החץ פורפורציונלי למספר הפעולות האלימות

ב-1921 התנועה הלכה ודעכה, בעקבות גלי פיטורים מאסיבים וקיצוצי שכר שנבעו גם מהמשבר הכלכלי. בניגוד להתנהלות הפאסיבית של הPSI והCGL, הארגונים הפשיסטים וארגוני המעסיקים כן הגיבו לתנועה. לאחר התקופה המהפכנית התעוררה הריאקציה של מליציית החולצות השחורות הפשיסטית ובסופו של דבר במצעד על רומא של בניטו מוסוליני באוקטובר 1922.

בצד ימין ניתן לראות מחקר סוציולוגי כמותי שבדק את ההתפתחות של מעשי האלימות בין הקבוצות החברתיות השונות, בהתבסס על דיווחים בעיתונות.