השערת התעודות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בזיהוי ביקורתי אחד של מחברי החומש. אם התכוונתם למחקר המדעי-ספקני של המקרא ככלל, ראו ביקורת המקרא.

השערת התעודות (גם תורת המקורות, או השערת גרף-ולהאוזן) היא ההשערה כי חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר המהוות נרטיבים עצמאיים, מקבילים ושלמים של אותם מיתוסים. לרוב מקובל להגדיר ארבע תעודות, אך המספר המדויק אינו לב ההשערה. התאוריה מכונה גם "השערת גרף-ולהאוזן" על שם מנסחיה העיקריים, יוליוס ולהאוזן וקרל היינריך גרף. היא שייכת לענף "הביקורת הגבוהה", חקר התפתחות ומקור הטקסטים, בתחום ביקורת המקרא.

ההשערה פותחה במאות ה-18 וה-19, בניסיון להבין את הסתירות בטקסט המקראי.

ארבעת המקורות המשוערים הם (מתוארכים לפי הצעתו של ולהאוזן, שהציע זאת לראשונה):

השערת התעודות הייתה התאוריה הדומיננטית בהסבר התפתחות הטקסט המקראי משלהי המאה ה-19 ועד לשלהי המאה ה-20. מאז שנות ה-80 ירדה קרנה, אם כי לא התגבשה חלופה מקיפה. עם זאת, לגרסאות מתוקנות של השערת גרף-ולהאוזן יש תומכים בולטים במחקר בן זמננו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'אן אסטרוק ושני שמותיו של האל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר במאה ה-17 חלק תומאס הובס על כך שהתורה חוברה בימי משה, וסטה מכך מהאמונה המקובלת. התאולוג הקתולי איזאק לה פיירר ביקר אף הוא את ספר בראשית במסגרת מאמציו להוכיח שנבראו גזעים אחרים לפני אדם הראשון, וברוך שפינוזה עלה על שניהם בקביעתו שכל כתבי הקודש חוברו בידי בני אנוש ללא השראה אלוהית. הכומר הצרפתי רישאר סימון פרסם ב-1678 חיבור שלפיו התורה לא הייתה טקסט אחדותי שנמסר במדויק, אלא עברה התפתחות ושכתוב ניכרים. ספרי סימון נאסרו על ידי הצנזורה הקתולית, אך הופצו באנגליה. אם בסוף המאה ה-17 כבר היה מי שפקפק בהנחה שהתורה הועלתה על הכתב בימי משה, הרי שעם התפתחות ביקורת הטקסט המודרנית במאה ה-18 החלו מלומדים לערער גם על עצם אחדותו של החיבור.

בשנת 1753 פרסם הרופא הצרפתי ז'אן אסטרוק ספר בשם "השערות בדבר התעודות שבהן השתמש משה כדי לחבר את ספר בראשית".[1] אסטרוק, שביקש להוכיח את קדמותו של ספר בראשית ולהפריך את טענותיהם של שפינוזה והובס, היה הראשון שהפעיל על התורה את הכלים המתודיים שפותחו באותה עת בתחום הפילולוגיה הקלאסית. בעשותו כן, הוא הסיק שבספר בראשית קיימים סיפורים כפולים, המדווחים על אותו אירוע, ואינם תואמים זה את זה בכל פרטיהם. הדוגמה המוכרת ביותר היא סיפור הבריאה המופיע בבראשית, א', שלדברי מבקרי המקרא עומד בסתירה לסיפור הבריאה המופיע בבראשית, ב' (ר' להלן).[2] אסטרוק הבחין שבסדרה אחת של סיפורים האל מכונה בשם "יהוה", ואילו באחרת הוא מכונה בשם "אלהים". הוא העלה את הרעיון שהמקור להבדל טמון בעובדה שהתורה מורכבת משני מקורות ספרותיים עצמאיים, שחוברו על ידי עורך לרצף סיפורי אחד. כדי לשחזר את המקורות הללו, הפריד אסטרוק את הסיפורים המשתמשים בשם אלהים מן הסיפורים המשתמשים בשם יהוה. נוסף לכך איתר אסטרוק כמה קטעים קצרים, שלטענתו, אינם משתייכים לאחד משני המקורות העיקריים אלא שולבו בטקסט בנפרד. את מעשה העריכה ייחס אסטרוק למשה עצמו. לטענתו, משה עצמו ערך את המקורות השונים זה לצד זה, ומעתיקים מאוחרים הם ששזרו אותם זה בזה. כשני עשורים לאחר מכן, ערך יוהאן גוטפריד אייכהורן חלוקה דומה, וטבע לראשונה את המונחים "מקור אלוהיסטי" (ובקיצור E) ו"מקור יהוויסטי" (ובקיצור J).‏[3] בשלב הראשון החזיק גם אייכהורן בסברה שמשה הוא שערך את התורה, אך מאוחר יותר חזר בו מקביעתו זו.[4] זו הייתה החלוקה הראשונה של התורה לשני מקורות שונים, אם כי היא שייכה את יצירת המקורות לשלב מוקדם בהרבה מהנהוג כיום.

מקורותיהם השונים של חוקי התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריהם של אסטרוק ואייכהורן התבססו על ניתוח התכנים הסיפוריים בספר בראשית. אך באותה תקופה עסקו מלומדים אחרים בבחינה ביקורתית של חוקי התורה וזיהו את מה שראו ככפילויות וסתירות גם בחלקים החוקתיים. כך לדוגמה, כתוב אחד אומר שאת זבח הפסח יש לקחת מן הצאן בלבד ולאכלו צלוי באש (ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים ג'–ה', פסוקים ח'–ט'), אך במקום אחר נכתב שזבח פסח יילקח מן הצאן ומן הבקר וכי יש לבשלו (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוקים ב'–ז'). בשני מקומות נאמר שעבד עברי ישוחרר לאחר שש שנות עבודה (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ב'; ספר דברים, פרק ט"ו, פסוקים י"ב–י"ח), אך כתוב שלישי תובע את עבודתו עד שנת היובל (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוקים ל"ט–מ"ג, לדוגמאות נוספות, ראו בהמשך). מתחים אלה, שמדרשי ההלכה עסקו רבות ביישובם, הובילו את מבקרי המקרא למסקנה שגם חוקי התורה מורכבים למעשה מכמה קובצי-חוק עצמאיים. קבצים אלה נתחברו, לטענתם, בתקופות שונות, ולפיכך, הם מייצגים לעיתים עקרונות משפטיים והלכתיים שונים.

בשנת 1805 פרסם החוקר הגרמני וילהלם מרטין לברכט דה וטה מחקר על ספר דברים,[5] והצביע על אופייה המיוחד של סדרת החוקים המופיעה בו. לטענתו, המאפיין המרכזי של אוסף החוקים המופיע בספר דברים, פרק י"ב-פרק כ"ו הוא הדרישה לריכוז הפולחן במקום אחד וביעור כל מקומות הפולחן האחרים. הדרישה החוזרת ונשנית לריכוז הפולחן קושרת את חוקת ספר דברים לרפורמה של יאשיהו, המתוארת בספר מלכים ב', פרק כ"ב-כ"ג. על פי הדיווח במקרא, בשנה ה-18 למלכות יאשיהו ביהודה, מצא חלקיה הכהן במקדש ספר המכונה "ספר התורה", והעבירו לשפן הסופר שהביאו והקריאו בפני יאשיהו.[6] בעקבות הגילוי הודה יאשיהו שהוא ואבותיו סטו מדבר האל, וערך רפורמה מרחיקת לכת, שלדברי דה וטה עיקרה ריכוז הפולחן וביעור הבמות והמזבחות האחרים. המושג "ספר התורה" מוזכר בתורה ארבע פעמים בלבד, כולן בספר דברים.[7] דה וטה הגיע אפוא למסקנה שהספר עליו מסופר במלכים ב אינו אלא ספר דברים. יתר על כן, הוא טען שהספר הועלה על הכתב בימי יאשיהו, על מנת להצדיק את הרפורמה שערך. חוקרים אחרים טענו, בעקבות העובדה שספר דברים מחזק את מעמד בית המקדש והכהנים, שהוא נכתב על ידי הכהנים בתקופת יאשיהו כדי להטות את הכף לכיוונם.

סדרת החוקים השנייה שעוררה את תשומת לב החוקרים היא זו המרוכזת בספר ויקרא, פרק א'-כז ובספר במדבר, פרק א'-י. חוקים אלה מתמקדים בפולחן, בדיני טומאה וטהרה, בשבתות ומועדים ובתפקידי הכהנים והלוויים. לדברי החוקרים, גם החוקים העוסקים בתחום האזרחי בחטיבה זו מתאפיינים בנקודת מבט פולחנית ומדגישים את עיקרון הטומאה ואת עבודת הקרבנות. מסגרת ההתייחסות הפולחנית של חוקים אלה והמעמד המרכזי שהם מעניקים לכהנים העלתה את הסברה שחטיבת החוק הזו מקורה בחוג כהני, ושהיא נבדלת הן מחוקת ספר דברים הן מאוספי החוקים של ספר שמות.

ב-1853 העלה הרמן הוּפְּפֵלְד את הסברה שהמקור האלוהיסטי שזיהה אסטרוק מורכב למעשה משני מקורות נפרדים, שאותם כינה E1 ו-E2.‏[8] כאשר שולבו האבחנות בדבר החלקים העלילתיים של התורה עם מסקנות הניתוח של חטיבות החוק, עמדו החוקרים על הקשר בין E1 לבין קובץ החוקים הכהניים של ספר ויקרא, ושתי היחידות שויכו למקור אחד, שכונה המקור הכהני (P). משעה שהוגדרו ארבעה מקורות נפרדים D, J, E ו-P, הגיעה תורת המקורות לכדי בשלות. שלב זה נקשר יותר מכל בשמו של יוליוס ולהאוזן.

עיקרי התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "אקדמות לדברי ימי ישראל" הלך ולהאוזן בדרכם של קודמיו והצביע על ריבוי הכפילויות בסיפורי המקרא: סיפורים מקבילים, שמתארים את אותו אירוע ונראים "תפורים" זה לזה באופן מלאכותי, באים בזה אחר זה ולעיתים אף עשויים להיראות כסותרים זה את זה בפרטיהם. אך בניגוד לאסטרוק, שהשתמש בקריטריון אחד להפרדת המקורות המשוערים, הסתמך ולהאוזן על אמות מידה נוספות, סגנוניות ותאולוגיות, והגיע למסקנה כי חומשי התורה (וספר יהושע) מורכבים מארבעה מקורות ספרותיים עצמאיים. לשיטתו, אם יופרדו המקורות זה מזה, תתקבלנה ארבע יחידות בעלות רצף סגנוני ונרטיבי אחיד, שכל אחת מהן חופשית מסתירות ויכולה לעמוד בפני עצמה כטקסט עצמאי. כל אחת מן היחידות כוללת חטיבה סיפורית וחטיבה חוקית, בעלת מאפיינים מובחנים. את מלאכת העריכה הייחודית הזאת, ששזרה זה בזה מקורות ספרותיים שונים מבלי להשמיט, לשנות או להתערב באופן משמעותי בתכנם ובלשונם, תלה ולהאוזן בקדושה שייחס העורך למקורותיו.

החלוקה למקורות לפי אסכולת ולהאוזן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנליזה של ארבעת ספרי התורה הראשונים לפי ארבעת המקורות

תלמידיו, עמיתיו ורבותיו של ולהאוזן, כגון גונקל, אטקה, דה-וטה וגראף, זכו לכינוי "אסכולת ולהאוזן" של ביקורת המקרא. המטרה שהציבו לעצמם הייתה לשוב ולחלק את הטקסט המקראי (ובייחוד את חמשת חומשי התורה) לתעודות השונות שמהן, להערכתם, הוא הורכב. בין חברי האסכולה שררה הסכמה כי לפחות ארבעה מקורות בסיסיים שימשו כאבני הבניין של התורה. מקורות אלה סומנו באותיות J,‏ E,‏ P ו-D.

  • המקור היהוויסטי (Jehovist –‏ J) – לשיטת ולהאוזן, זה המקור הקדום ביותר. מבחינה ספרותית, הוא ניחן בסגנון סיפורי ופרוזאי, ומבחינה תאולוגית, הוא מתאפיין בתפיסה אנתרופומורפית של האל. הוא מכנה את האל בשמו המפורש ומייחס לו לעיתים קרובות תכונות אנושיות. משערים כי מוצא החיבור בממלכת יהודה. ולהאוזן תיארך אותו למאה ה-9 לפנה"ס, אך כיוון שהממצאים הארכאולוגיים אינם מעידים על אוריינות נרחבת ביהודה בתקופה זו, היו שהעדיפו לאחרו למאה ה-7 לפנה"ס. קובץ החוקים שזוהה עם מקור זה הוא זה המובא בספר שמות, פרק ל"ד, פסוקים י"ז–כ"ו, אך יש הטוענים[דרושה הבהרה] שהחוקים מקורם בתעודה נפרדת, ששולבה בטקסט רק בשלב מאוחר יותר.
  • המקור האלוהיסטי[9] (Elohist –‏ E) – בשל האזכורים הרבים של שבטי הצפון ושל אתרים גאוגרפיים ופולחניים צפוניים במקור זה, מעריכים שמוצאו בממלכת ישראל. סיפור חטא העגל, המופיע בתעודה זו בלבד (ספר שמות, פרק ל"ב), והעובדה שמקור זה מגלה עניין מיוחד בנושאים הקשורים לנבואה, העלו את הסברה שמחבר התעודה קשור בתנועה הנבואית נגד פולחן העגלים שפשט בממלכת ישראל (השוו, למשל, ספר הושע, פרק ח'). מבחינת זמנו, הוא מתוארך לתקופה שבין המאה ה-9 לפנה"ס ועד לחורבן הממלכה בשנת 721. קובץ החוקים המזוהה עמו מכונה בפי החוקרים "ספר הברית" (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק א' - כג יט). משערים שהקובץ התחבר כמקור עצמאי, ובשלב מאוחר יותר שולב בטקסט על ידי העורך האלוהיסטי.
  • המקור הדברימי (Deuteronomist –‏ D) – נתחבר ביהודה בתקופת המלכות המאוחרת, ונותן ביטוי אידאולוגי לרפורמה של יאשיהו. בניגוד לשלושת המקורות האחרים, השזורים זה בזה בספרי התורה השונים, המקור הדברימי מהווה ברובו יחידה אחת המרוכזת בספר דברים. תוכנו העלילתי מצומצם, והוא נשען במידה רבה על המקור האלוהיסטי. חוקיו מדגישים את ריכוז הפולחן במקום אחד ולאל אחד, בהתאם לרפורמה של יאשיהו.
  • המקור הכהני (Priestly –‏ P) – מקור זה הוא המפותח והארוך ביותר, והוא כולל את רוב ספר ויקרא ופרקים רבים בבראשית, שמות, ובמדבר. הוא מגלה עניין מיוחד בעבודת הקרבנות, בענייני טומאה וטהרה ובדקדוקי המצוות, ומתרחק מן התיאורים האנושיים של האל. קיימות סברות שונות באשר לזמנו ומוצאו. להערכתו של ולהאוזן, שהיא ההשערה הרווחת בקרב מבקרי המקרא גם בימינו, מוצאו בתקופת גלות בבל או בימי בית שני, שכן הוא מבטא את אופי הפולחן הדתי שהנחילו הכוהנים לעם ישראל לאחר הגלות. אך היו שטענו, על בסיס ניתוח לשוני, שגם המקור הכהני נתחבר בשלהי ימי הבית הראשון, אלא שבעת כתיבתו הוא ייצג חוג מצומצם של כהנים.[10]

ולהאוזן ואנשי חוגו נשענו בהערכותיהם על תפיסה פרוגרסיבית של הדת העברית. לשיטתם, ארבעת המקורות משקפים 3 שלבים נפרדים בהתפתחות הדתית של עם ישראל. J ו-E משקפים את השלב הקדום ביותר, שלב שבו היה המונותאיזם בחיתוליו, והחגים והפולחן נקשרו עדיין לטבע ולעבודת האדמה (ר', למשל, ספר שמות, פרק כ"ג). מקור D, שהתחבר לשיטתם בתקופת המלוכה המאוחרת, מייצג שלב ממלכתי וממוסד יותר, ומכאן נובעת נטייתו להפוך את החגים לסמלים לאומיים היסטוריים (ספר דברים, פרק ט"ז) ולרכז את הפולחן תחת מרכז שלטוני אחד. P, לעומת זאת, משקף את ההתפתחות התאולוגית המאוחרת ביותר. כיוון שנתחבר לאחר חורבן הבית, הוא משקף אידאולוגיה של קדושה שמנתקת את הפולחן והחגים הן מן הטבע והן מן השלטון הארצי.

נוסף לזיהוי המקורות שבבסיס התורה, בחנו המחזיקים בהשערת התעודות את זיקתם של מקורות אלה לספרי המקרא האחרים. לשיטת ולהאוזן, ספר יהושע הוא חלק בלתי נפרד מן התורה, שבמקור כללה גם אותו. ספרי שופטים, שמואל ומלכים נכתבו לשיטתו כבר בסביבות המאה ה-8 לפנה״ס (בתקופת התחברותו של E), אך נערכו באופן משמעותי על ידי העורך הדברימי בתקופת המלכות המאוחרת, ולפיכך משקפים את המגמות התאולוגיות שלו. נביאים ראשונים מקיימים אף הם זיקה לאידאולוגיה הדברימית, ואילו יחזקאל ודברי הימים מגלמים את השקפת העולם של P.

מלאכת העריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השערת התעודות
ערך מורחב – תיארוך ספרי התנ"ך

ככל שהתפתחה ושוכללה התאוריה, הציעו חוקרים שונים לחדד את האבחנות וזיהו שכבות נוספות בארבע התעודות שצוינו לעיל. יתר על כן, מלאכת העריכה ושזירת המקורות זה בזה תוארה כתהליך הדרגתי, שנמשך לאורך דורות והיו מעורבים בו עורכים שונים.

לדעת רוב החוקרים, התעודות J ו-E מוזגו בשלב מוקדם יחסית לחיבור אחד (JE) על ידי עורך יהודאי שפעל לאחר נפילת ממלכת ישראל.[11] בהמשך, אם בתקופת מלכות יאשיהו אם בשלב מאוחר יותר, צורף JE ל-D, וכך התקבל חיבור המורכב משלושה מקורות (JED). רק בשלב האחרון, בתקופת הגלות או בימי בית שני, צורפה לחיבור גם התעודה הכהנית (P), ונוצרה התורה במתכונתה הנוכחית.

חוקרים שונים זיהו רובדי עריכה נוספים בכל אחת מן התעודות גופה. כך למשל, מעריכים רבים כי המקור הדברימי (D) מורכב אף הוא מכמה שכבות. לפי סברה זו, בשלב הראשון (Dtn) כלל המקור את קובץ החוקים לבדו (ספר דברים, פרק י"ב-כו); בשלב השני (Dtr1), המתוארך לתקופת הרפורמה של יאשיהו, נערך הקובץ מחדש ונוספו לו ההקדמה הקושרת אותו לנאומי הפרידה של משה (ספר דברים, פרק א'-יא), ורשימת הברכות והקללות המובאת בסופו (ספר דברים, פרק כ"ז-ל). בתקופת גלות בבל נערך החיבור שוב (Dtr2), ונכללו בו קטעים נוספים, חלקם מבוססים על מקורות קדומים (למשל, שירת האזינו) וחלקם תוספות מאוחרות. חוקרים אחרים ניסו להפריד בין שכבות עריכה שונות גם בתעודה היהוויסטית,[12] והיה אף מי שהציע שהיא עצמה נשזרה משני מקורות עצמאיים.[13] החלוקות החוזרות ונשנות הללו והמחלוקות בין החוקרים היו לאחד ממוקדי הביקורת של מתנגדי השיטה.

גישות מתחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התפתחות השערת התעודות, ובייחוד במרוצת המאה ה-20, קמו לה כמה וכמה גישות מתחרות. רבים מחוקרי המקרא קיבלו את ההנחה העקרונית בדבר אי-אחידותו של הטקסט המקראי, אך הציעו הסברים שונים ודרכים אחרות לגשת לבעיה.

שיטת הקטעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה זו הועלתה לראשונה כבר במחצית השנייה של המאה ה-18 על ידי התאולוג הסקוטי אלכסנדר גדס (1737–1802), ובעקבותיו, על ידי התאולוג והבלשן הגרמני, יוהאן סברין פאטר (1771–1826). לשיטתם, התורה אינה מורכבת מארבע תעודות, אלא ממספר רב של מקטעים באורכים משתנים, שחוברו יחד בשלבים שונים. החלקים הקדומים ביותר בתורה, לשיטת המחזיקים בגישה זו, הם קובצי החוק.

שיטת הרבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה זו מציעה שהתורה התבססה ברובה על מקור אחד, שהוא שהעניק לה את המבנה התמאטי הבסיסי שלה. במרוצת הדורות נוספו למקור זה חומרים רבים ממקורות שונים, והוא עבר עריכות חוזרות ונשנות. התוספות ומעשי העריכה הרבים הם האחראיים לריבוי הכפילויות והמתחים בטקסט, כמו גם למגוון הלשוני-סגנוני שלו.

חקר הסוגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטה זו פותחה על ידי תלמידו של ולהאוזן, החוקר הגרמני הרמן גונקל (1862–1932). גונקל קיבל את הנחות היסוד של השערת התעודות והציע את גישתו כנדבך נוסף בשיטת מורהו. הוא גרס כי אין די בחלוקה לארבעת המקורות הספרותיים, וכי יש לתת את הדעת ליחידות המצומצמות יותר, המרכיבות כל אחד מהם ונבדלות זו מזו מבחינת סוגתן: יחידות סיפוריות, יחידות פואטיות, יחידות חוק וכו'. לטענת גונקל, כל יחידה כזו התפתחה באופן עצמאי ונמסרה בעל פה לאורך דורות לפני שהועלתה על הכתב. ניתוח היחידות לסוגותיהן השונות יאפשר, לשיטתו, לעמוד על הרקע ההיסטורי והחברתי שעמד ביסוד היווצרותן. גישתו של גונקל אומצה על ידי הוגו גרסמן (1877–1927), שבחן את הסיפורים העוסקים במשה, ועל ידי אלברכט אלט (1883–1956), שבחן את יחידות החוק ופיתח את האבחנה בין החוקים הקזואיסטיים לחוקים האפודיקטיים במקרא.[14]

חקר המסורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה זו התפתחה מתוך שיטת חקר הסוגות, אך עם התפתחותה, זנחה למעשה את החלוקה המקורית של התורה למקורות ספרותיים. הגישה פותחה על ידי גרהרד פון ראד(אנ') (1901–1971) ועל ידי ממשיך דרכו, מרטין נות (1902–1968).[15] השניים הניחו שהחומר העלילתי בתורה מורכב ממסורות אוראליות שונות, ומיינו אותו לגושים סיפוריים על פי עקרונות תמטיים: סיפורי יציאת מצרים, סיפורי הכניסה לכנען, סיפורי ההבטחה לאבות וכן הלאה. כל אחד מן הגושים הסיפוריים התפתח, לשיטתם, באופן עצמאי לחלוטין באזורים גאוגרפיים שונים, ורק לאחר מכן, הם חוברו יחד לכלל נרטיב אחד. כך, לדוגמה, לשיטת נות, סיפורי יעקב נולדו באזור שכם ובית אל, סיפורי אברהם באזור חברון וסיפורי יצחק בבאר שבע. שלוש המסורות העצמאיות הללו חוברו יחד עוד בשלב האוראלי באמצעות סכמה גנאלוגית, שקשרה זה לזה את שלושת הגיבורים בקשר משפחתי. מטרת הניתוח הביקורתי בגישה זו היא לאתר את הגרעין הבסיסי ביותר של כל אחד מגושי הסיפורים, כדי לעמוד על הרקע ההיסטורי שבתוכו הוא נוצר ועל ההתפתחות שעבר בתהליכי המסירה. מי שהמשיכו בקו זה, תוך ביקורת רבה על נות, היו רולף רנדטורף ובייחוד תלמידו, ארהרד בלום. הם פירקו את הטקסט לגרעיני מסורות נפרדים, שיצרו להשערת בלום שכבה כהנית ושכבה דויטרונימיסטית שאוחדו באופן מגושם אי-שם בתקופה הפרסית. מחקריו של האחרון בשנות ה-80 היו אחד הגורמים המכריעים בהוצאתה של השערת התעודות מן הקונצנזוס.[16]

גרסאות מתוקנות להשערה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהצעות התיקון המשמעותיות הראשונות להשערת התעודות הייתה זאת של יחזקאל קויפמן. בחיבורו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית" קיבל כרוב החוקרים בני זמנו את עיקרי השערת התעודות, אך חלק על קביעתו של ולהאוזן כי המקור הכוהני מאוחר למקור המשנה-תורתי, וטען שגם הוא ככל יתר המקורות נכתב בימי בית ראשון. לימים, קביעה זו התקבלה במחקר הישראלי באופן נרחב, בעיקר על בסיס מחקר לשוני.

עשרות שנים לאחר שירדה קרנה של השערת התעודות, בדור האחרון ישנה חזרה מסוימת במחקר, במיוחד בצפון אמריקה ובישראל, לגרסאות "מתוקנת" שלה. אחד הבולטים האוחזים בגישה מעין זאת ריצ'רד אליוט פרידמן, הסבור כקויפמן שהמקור הכהני קדם לספר יחזקאל ולמקור המשנה-תורתי, וחובר בחצר המלך חזקיה.

אסכולה מחקרית נוספת, המכונה "השערת התעודות המחודשת"‏, מזוהה עם החוקר הישראלי ברוך שורץ[17] ותלמידיו.[18] לשיטה זאת, מעשה העריכה לא היה פעולה הדרגתית שנמשכה לאורך דורות, אלא אירוע חד-פעמי. ארבע התעודות התקיימו כולן כמסמכים כתובים רצופים ונפרדים, עד שנשזרו זו בזו בימי שיבת ציון, שבהם עלה הצורך לאחד את הגולים השבים לירושלים סביב תורה אחת בעלת מעמד סמכותי. לפי שיטה זו, הסתירות, הכפילויות, השברים ברצף העלילה והפערים הסגנוניים המצויים בתורה לכל אורכה אינם תולדה של עריכה רשלנית, אלא נובעים מרצונו המודע של המחבר לשמר ככל הניתן את מילותיהן של התעודות המקוריות, שאותן ראה כקדושות. לפיכך, מתוך העדפת השימור על הקוהרנטיות, הותיר מחבר התורה את הקשיים הטקסטואליים על כנם באופן מכוון מבלי לנסות להכריע ביניהם.[19]

דוגמאות לניתוח הבדלים בין סיפורי המקרא ולסיווגם למקורות שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאת העולם והאדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומש בראשית נפתח בשני סיפורי בריאה, הנבדלים זה מזה באופן בולט הן בסגנונם והן בתוכנם.
סגנונית, פרק א' הוא תיאורי, קצוב ומדויק; האירועים מתרחשים באופן מסודר כשביניהם מוטיבים חוזרים, כגון: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", או "ויהי כן". לעומתו, פרק ב' הוא פרוזה. כפי שניתן לראות, גם שמות האל שונים בשני הפרקים.
תוכנית, פרק א' הוא סיפור בריאה קוסמולוגי, בו בני האדם נבראים דו-מיניים והמינים מוצגים באופן סימטרי. לעומתו, בפרק ב' סיפור הבריאה מצומצם יותר וסובב סביב גן עדן, אינו מחולק לימים, וחוה נבראת רק בדיעבד, מצלעו של אדם וכעזר לנגדו.
לדעת מבקרי המקרא, הסיבה להבדלים בין הסיפורים היא שכל אחד מהם נובע ממקור אחר: פרק א' מהמקור הכהני (P), ופרק ב' מהמקור היהוויסטי (J).

ספר בראשית פרק א - P המקור הכהני

(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
...
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:
...
(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

ספר בראשית פרק ב - J המקור היהוויסטי

(ז) וַיִּיצֶר יהוה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
(ח) וַיִּטַּע יהוה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
...
(יח) וַיֹּאמֶר יהוה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(יט) וַיִּצֶר יהוה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(כא) וַיַּפֵּל יהוה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
(כב) וַיִּבֶן יהוה אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:
(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

סיפורי האישה-האחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר בראשית מופיעים שלושה סיפורים על גבר שמציג את אשתו כאחותו: סיפור אברהם הראשון במצרים, בספר בראשית, פרק י"ב; סיפור אברהם השני עם אבימלך מלך גרר בספר בראשית, פרק כ', וסיפור יצחק בספר בראשית, פרק כ"ו. שלושת הסיפורים מקבילים מאוד. סקינר הניח שמדובר בסיפור מקובל בעולם העתיק, והנהוג הוא לשייך את סיפור אברהם הראשון ל-J, את סיפור אברהם השני ל-E, ואת סיפור יצחק ל-J. הסיפורים מסתמכים זה על זה, באופן שמראה שנערכו לא כלאחר יד - הסיפור השני לא מסביר מדוע אברהם מציג את שרה כאחותו, ומניח שהחשש שאברהם ייהרג בשביל לקיחת אשתו מובן מאליו, והסיפור השלישי מזכיר באגביות את הרעב מהסיפור השני - "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון" (ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק א'). פרט לנושא תגובת הבעל, שלא מופיע בסיפור הראשון (לעומת פרק כ"ו, פסוק ט', למשל) הסיפורים מבוססים על הראשון. הסיבה מועתקת מהסיפור הראשון או לא מפורטת, וכך גם הצגת הבעיה, דברי הבעל הם מפורטים פחות ("אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך" בסיפור הראשון, "אחתי הוא" בשני ובשלישי), בסיפור אבימלך ואברהם הלקיחה מתוארת באופן כמעט זהה ובסיפור יצחק רבקה לא נלקחת. בשני הסיפורים הראשונים אברהם מקבל מתנות, אך בסיפור השלישי יצחק לא מקבל שום דבר.

ברכות השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן שתי מערכות של ברכות לשבטים, האחת של יעקב לבניו (בראשית, מ"ט, א'–כ"ח) והשנייה של משה בסוף ימיו (דברים, ל"ג, ב'–כ"ט). לקורא הרגיל נראה שאין סתירה בין השתיים, והן מקבילות.

אמנם לדבריו של אברהם בר-יוסף ביחס לברכות לשמעון ולוי, בדברי יעקב לשמעון יש ביקורת בוטה ומפורשת: 'ארור אפם כי עז', ובדברי משה "נעלם" כביכול שבט שמעון, וקללת הפיזור של שבט לוי הופכת לברכה - "ברך ה' חילו". מה הרקע לשינוי הגדול הזה שביניהם? היכן נעלם שבט שמעון במדבר?

הפתרון המוצע להבדלים הוא הרקע ההיסטורי שבו נאמרו הברכות:

קטע מדבריו בעניין:

"הרקע ההיסטורי לדברי יעקב, כנראה, קדום עד מאוד, ולא אטעה אם אשער, שהרמזים השונים כרוכים לא בתקופת ההתנחלות בלבד, אלא גם בתקופת האבות... באשר לתקופת ההתנחלות, עובדה ידועה היא, ששבט לוי לא זכה לנחלה, ואנשיו היו מפוזרים בקרב שבטים אחרים; ושבט שמעון, גם ישיבתו עלובה הייתה, כי הוא נאלץ להתגורר באזורים הצחיחים שבשולי נחלת יהודה.[20] ומהו הרקע ההיסטורי למצבו המיוחד של שבט לוי, המתואר בברכת משה? יש אומרים, שמצבו של השבט השתנה בימי דוד, ובעיקר בימי שלמה. דוד ושלמה הזדקקו לאנשי מנהל ואנשי צבא. שלמה הזדקק לכלי קודש (אחרי בניין המקדש); והלוויים, שלא הייתה להם נחלה, ולא התפרנסו מן החקלאות... מונו לתפקידים הנ"ל, ומכאן שינוי היחס לשבט".

— 'ברכות ושירות בתורה', חוברת לימוד תנ"ך לבתי ספר תיכוניים, יצאה לאור בהוצאת יסוד

וכך הוא מציע לראות את כל השינויים בברכות השונות כתלויות בהקשר ההיסטורי שלהם.

התמודדות דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורת התעודות, יחד עם חלקים גדולים מגוף מחקר המקרא הביקורתי בכלל, נתקלה בהתנגדות עזה בקרב שומרי המצוות. מרבית המפרשים האורתודוקסיים התנגדו לתאוריה זו או התעלמו ממנה לחלוטין.

ר' דוד צבי הופמן התנצח באופן ישיר עם תורת התעודות (בפירושו לספר ויקרא שיצא בימיו, וכן בפירושיו על בראשית, שמות ודברים שיצאו אחרי מותו, בתקופות שונות) ועם שיטתו של ולהאוזן בפרט (בספר "ראיות מכריעות כנגד וולהאוזן"). אף הרב הרפורמי ומבקר המקרא בנו יעקב התנגד נחרצות לאסכולת גרף-ולהאוזן ואחז בגישה שמרנית יותר לאופן התפתחות הטקסט.

לעומתם, בניגוד לדעה האורתודוקסית המקובלת, הרב מרדכי ברויאר קיבל חלקים מטענות הביקורת, אך ראה הן את חיבור המקורות השונים והן את פעולת העריכה שצירפה אותם כמעשים שנעשו בידי ה' לפני בריאת העולם. שיטה זאת, הרואה כל אחד מהמקורות כמבטא בחינה אחרת שבה אלהים פועל בעולם, מכונה "שיטת הבחינות".

ביקורות מחקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשית חקר המקרא הישראלי (בתחילתו באוניברסיטה העברית, לאחר מכן בתל אביב ולבסוף בבר-אילן), קמו חוקרים ישראלים שחלקו על המסקנה המחקרית שיש לחלק את התורה למקורות.

משה דוד קאסוטו מהאוניברסיטה העברית יצא באופן נחרץ נגד תורת ולהאוזן. קאסוטו שאף למוטטה מיסודה, ואף הציג שיטה חלופית, שלא מצריכה הזדקקות לתעודות נפרדות. למשל, הוא טען כי חילופי שמות האל אינם עדות למקורות שונים, אלא משרתים מטרות שונות. קאסוטו טען כי מצדדי השערת התעודות מנתחים את הטקסט המקראי כפי שמנתחים ספרות מודרנית, מבלי להתחשב בכך שספרות המזרח הקדום שונה בתכלית ושופעת חזרות והקשרים.[דרושה הבהרה] את שיטתו ביסס קאסוטו בין היתר בחיבורו "ספר בראשית ומבנהו", בפירושיו על בראשית ושמות, וכן במאמרים ובערכים שכתב באנציקלופדיה המקראית.

במקביל לקאסוטו, גם משה צבי סגל מהאוניברסיטה העברית התנגד להשערת התעודות. את מאמריו בהם ביסס את טענותיו נגד הגישה כינס בספרו "מסורת וביקורת". במאמרים אלו חולק סגל על אבני יסוד בתורת המקורות, וטוען להרמוניה בפרשיות שלפי החוקרים האוחזים בהשערת התעודות מורכבות ממקורות שונים.

מבקר חריף נוסף לאסכולה זו הוא יהושע מאיר גרינץ, ממייסדי המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת תל אביב ותלמידו של קאסוטו. גרינץ במחקריו ניסה לערער על יסודות משמעותיים של ההשערה. לדוגמה, גרינץ טען כי חלוקת סיפור המבול לשני מקורות (J ו-P על פי רוב החוקרים) היא מוטעית, על סמך השוואת הסיפור לעלילות גילגמש. את עיקרי מחקריו פרסם גרינץ בספריו "מוצאי דורות", "יחודו וקדמותו של ספר בראשית", "מבואי מקרא" ובמאמרים נוספים, וכן בערכים שכתב באנציקלופדיה העברית (למשל הערך "ספר דברים").

קבוצת חוקרים נוספת המתנגדת להשערת התעודות היא קבוצת מחברי סדרת דעת מקרא, פירוש מודרני לתנ"ך השואף להציג פירוש מדעי המתבסס הן על הפרשנות המסורתית והן על המחקר העכשווי. אחת ממטרות מחברי הפירושים בסדרה זו היא ליישב את הסתירות שהעלתה הביקורת, בדרך כלל רק אגב פירוש הפסוק, ומבלי להתייחס למבקרי המקרא באופן ישיר. בסדרה זו השתתפו חוקרים חשובים כדוגמת יהודה אליצור, יהודה קיל, משה זיידל ועוד. יהודה אליצור הרבה להתפלמס עם הביקורת במאמרים שונים, וטען כי הביקורת מתאפיינת בחוסר ידע ומיומנות בתנ"ך, ובהנחות יסוד מוטעות.

חוקרים נוספים שחלקו על יסודות עיקריים בתורת המקורות הם שמואל ייבין, בנימין אופנהיימר, מאיר וייס, יואל אליצור, צבי קארל, אשר וייזר ועוד.

ביקורת שונה על חקר מקורות התורה המקובל הובאה על ידי מחקרי מחשב. בשנות ה-70 וה-80 פרסמו קבוצת חוקרים, בהם יהודה רדאי וחיים שור, מספר מחקרים הבודקים על ידי ניתוחי מחשב כיצד ומכמה מחברים מורכבים ספרי המקרא. בנוגע לספר ישעיהו החוקרים הגיעו למסקנות חוקרי המקרא, אולם בנוגע לספר בראשית המחקר העלה כי לא ניתן להצביע על הבדלים סגנוניים בין קטעים המיוחסים למקור J לבין קטעים המיוחסים למקור E. אמנם נמצאו הבדלים בין הקטעים המיוחסים ל-J ו-E לבין כמה מן הקטעים המיוחסים ל-P, אך החוקרים טענו כי ההבדלים נובעים מסגנונם הפורמלי של קטעים אלה, שאינם מתארים את המאורעות בצורה סיפורית-שירית, אלא בצורה פורמלית-רשימתית, ולפיכך שהבדלתם כמקור נפרד שנכתב על ידי מחבר אחר אינה אלא הנחת המבוקש. בסיכום המאמר נכתב: "ספר בראשית נכתב בידי אדם אחד, בהתאם למסורת היהודית, ולא על ידי מספר אנשים, כפי שגורסת האסכולה הביקורתית".[21]

במחקר שפרסמה קבוצת חוקרים ישראלים בשנת 2015, ניתוח ממוחשב של מאפייני כותב (להבדיל מהבדלי תוכן) הפריד בין המקור הכהני (P) ללא-כהני, אך לא בין E ו-J.[22] גם במחקר זה התברר כי ההפרדה אותה ביצע המחשב התרחשה רק בין חוקי הקורבנות ומנייני השבטים של P לבין שאר התורה. למעשה, מחקר ממוחשב זה גם הוא לא מצא הבדל בין חלקי הפרוזה של P לחלקי הפרוזה של J ו-E.

עם כל זאת, על אף שהחלוקה הקלאסית של השערת התעודות נדחתה על ידי חוקרי מקרא רבים כבלתי מבוססת, גם כיום הרוב המכריע של החוקרים מקבלים את מסקנותיה היסודיות שהתורה אינה אחידה מבחינה ספרותית, שהיא פרי עטם של מחברים שונים בני תקופות שונות וממקומות שונים, וששזורות בה תפישות דתיות שונות זו מזו. [23][24]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא השערת התעודות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jean Astruc, Conjectures sur les memoires originaux : dont il paroit que Moyse s’est servi pour composer le livre de la Genese : avec des remarques, qui appuient ou qui eclaircissent ces conjectures, Bruxelles, 1753
  2. ^ הרעיון ששני סיפורי הבריאה מקורם בשתי תעודות נפרדות הועלה לראשונה על ידי H. B. Witter עוד בראשית המאה: Henning B. Witter, Jura Israelitarum in Palestinian terram Hildesheim, 1711.
  3. ^ Johann Gottfried Eichhorn, Einleitung in das Alte Testament I-III, 1780-83.
  4. ^ ר' המהדורה הרביעית לספרו, ibid, 4th ed.; Gottingen: Rosenbusch, 1823
  5. ^ W. M. L. de Wette; Disertatio critico exegetica qua Deuteronomium a prioribus Pentateuchi libris diversu, alius cuiusdam recentioris auctoris opus esse monstratu, Lenae, 1805.
  6. ^ ”וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר, לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, סֵפֶר נָתַן לִי, חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן; וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ, אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר, וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ--לֵאמֹר. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-ה' בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם, וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה, עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא, הַזֶּה: כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת ה', אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ. וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה, אֶל-חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן-תִּקְוָה בֶּן-חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים, וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם, בַּמִּשְׁנֶה; וַיְדַבְּרוּ, אֵלֶיהָ. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִמְרוּ לָאִישׁ, אֲשֶׁר-שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי. כֹּה אָמַר ה', הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו--אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר, אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי, וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם; וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְלֹא תִכְבֶּה.” (מלכים ב', כב, 10-17, ובנוסח דומה בדברי הימים ב', לד)
  7. ^ (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ס"א; ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ'; ספר דברים, פרק ל', פסוק י'; ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ו.
  8. ^ Hermann Hupfeld, Die Quellen der Genesis von neuem untersucht, Berlin, 1853.
  9. ^ יש להדגיש שמקור זה אינו חופף את הטקסט שסומן על ידי אסטרוק כאלוהיסטי. למעשה, רוב רובו של הטקסט שאסטרוק כינה "אלוהיסטי" יוחס בסופו של דבר למקור הכהני (P).
  10. ^ A. Hurvitz, "The Evidence of Language in Dating the Priestly Code", Revue Biblique, 81 (1974), pp.24-56; אך השוו: B. Levine, "Late Language in the Priestly Source: Some Literary and Historical Observations", Proceedings of the Eighth World Congress of Jewish Studies, Jerusalem, 1983, pp. 69-82
  11. ^ השערה זו נובעת במידה רבה מן הקושי הניכר להפריד בין שתי התעודות הללו, ומן המחלוקות הרבות שנתגלעו סביב החלוקה הנכונה. חלק מן החוקרים מעדיפים להתעלם כליל מן האבחנה בין E ל-J ומתייחסים אליהן כאל מקור אחד (J). ר', למשל: ‏Steven L. McKenzie, M. Patrick Graham (eds.), The Hebrew Bible, Today: An Introduction to Critical Issues, Louisville, Ky, 1998, p. 14.
  12. ^ Karl Budde, Die biblische Urgeschichte (Gen 1-12.5), Giessen, 1883; Rudolf Smend, Die Erzählung des Hexateuch auf ihre Quellen untersucht, Berlin, 1912.
  13. ^ Cuthbert A. Sipmson, The Early Traditions of Israel: A Critical Analysis of the Pre-Deuteronomistic Narrative of the Hexateuch, Oxford, 1948.
  14. ^ Hugo Gressman, Mose und seine Zeit : ein Kommentar zu den Mose-Sagen, Göttingen, 1913; Albrecht Walt, Die Ursprünge des israelitischen Rechts, Leipzig, 1934
  15. ^ Gerhard von Rad, Gesamelte Studien zum Alten Testament, München, 1958; Martin Noth, Überlieferungsgeschichte des Pentateuch, Stuttgart: Kohlhammer, 1948
  16. ^ למשל: Damian J. Wynn-Williams, The State of the Pentateuch: A Comparison of the Approaches of M. Noth and E. Blum. ולטר דה גרויטר, 2014. עמ' 211-214; Sæbø, עמ' 449-452.
  17. ^ קאר, עמ' 464-465
  18. ^ Joel S. Baden, The Composition of the Pentateuch: Renewing the Documentary Hypothesis, 2012 Jeffrey Stackert, A Prophet Like Moses: Prophecy, Law, and Israelite Religion, 2014 Lianne M. Feldman, The Story of Sacrifice: Ritual and Narrative in the Priestly Source, 2020 אריאל סרי־לוי, "הכעס האלוהי והדרכים לשיכוכו בתורה ובמקורותיה", עבודת דוקטורט, האוניברסיטה העברית, תשפ"א
  19. ^ ברוך יעקב שורץ, התורה: חמשת חומשיה וארבע תעודותיה, ספרות המקרא: מבואות ומחקרים, כרך א, תשע"א, עמ' 211–218
  20. ^ ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק א'
  21. ^ ראו תיאור מתומצת של המחקר בספר: מחקרים במקרא, יוצאים לאור במלאת מאה שנה להולדתו של מ"ד קאסוטו, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1987
  22. ^ I. Dershowitz, M. Koppel, N. Akiva, and N. Dershowitz, (2015), Journal of Biblical Literature, 134(2), pp. 253-271, Computerized Source Criticism of Biblical Texts
  23. ^ Robert Gnuse, The Emergence of Monotheism in Ancient Israel: A Survey of Recent Scholarship Religion, 1999, עמ' 315-336
  24. ^ Stephen L. Cook, The Social Roots of Biblical Yahwism: Society of Biblical Literature, 2004
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=השערת_התעודות&oldid=35817804"