השערת שני המקורות
.svg)
בביקורת הברית החדשה, השערת שני המקורות או השערת שתי הבשורות היא השערה שמסבירה את מקורותיהן של הבשורות הסינופטיות – הבשורות על פי מתי, על פי מרקוס ועל פי לוקאס. לבשורות אלה דמיון רב זו לזו מצד אחד, ומצד שני יש ביניהן הבדלים ברורים. ההשערה מסבירה מצב זה בכך שמתי ולוקס התבססו על שני מקורות עיקריים קדומים להם: הבשורה על פי מרקוס ומקור נוסף, היפותטי, המכונה "מסמך ה-Q" או "מקור Q", שאבד. התאוריה התפרסמה במאה ה-19 והמשיכה להתפתח במאה ה-20, והיא התאוריה השלטת והמקובלת ביותר בתחום[1].
קיימת ביקורת מחקרית על ההסבר, וגם הכנסייה הקתולית עודה מצדדת בגישה המסורתית שלפיה סדר הבשורות בברית החדשה הוא הסדר הכרונולוגי של כתיבתן.
רקע: הברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הברית החדשה, בשורות
הברית החדשה היא אוסף כתבי הקודש הקאנוניים של הדת הנוצרית. ארבעת החיבורים הראשונים באוסף מספרים את סיפור חייו של ישו ונקראים על שמות מחבריהם: הבשורה על-פי מרקוס, הבשורה על-פי מתי, הבשורה על פי לוקאס והבשורה על-פי יוחנן. על פי המסורת, כותבי הבשורות, המבשרים, היו תלמידי ישו שראו במו עיניהם את המאורעות שהם מתארים או ששמעו מפיו של עד ראייה, והתכוונו לבשר לעולם על בואו של המשיח הנוצרי.
שלוש הבשורות הראשונות דומות למדי זו לזו, הן בתוכנן והן בניסוחן, ואילו הבשורה הרביעית, על פי יוחנן, שונה מהן בהיבטים אלו. הדמיון בין שלוש הבשורות העניק להן את הכינוי "הבשורות הסינופטיות", מהמילה היוונית συνοπτικός (synoptikos), שמשמעה "לראות הכול יחד", כיוון שאפשר להציב את שלושתן זו בצד זו ולהשוות ביניהן בקלות באופן זה.
רקע: הבעיה הסינופטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין שלוש הבשורות הסינופטיות יש דמיון רב בחלק מהתיאורים של מעשי ישו ובציטוט דבריו, עד כדי זהות של משפטים שלמים. עם זאת, במקרים אחרים קיימים הבדלים משמעותיים. הדמיון העיקרי קיים בין לוקאס ומתי למרקוס: לוקאס ומתי מתארים אירועים שהוזכרו אצל מרקוס, אך לעיתים חלוקים בינם לבין עצמם במידה כזו שמוכח שהם לא היו חשופים זה לעבודתו של זה. ודאי גם שלא היו עדי ראייה בעצמם למאורעות שהם מתארים[2]. בנוסף לתיאורים הדומים, קיימים אירועים שמתוארים אצל לוקאס ומתי, אך לא אצל מרקוס, וגם חומרים עצמאיים שמוזכרים רק אצל כל אחד מהמבשרים.
כך נוצר צורך להסביר מה הקשר בין שלוש הבשורות ומה מקור נקודות המחלוקת וההסכמה ביניהן. במחקר מכונה סוגיה זו "הבעיה הסינופטית".
דוגמאות לנקודות מחלוקת והסכמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוגמה לדמיון בין שלוש הבשורות היא בעת קריאת ישו למתי והסעודה עם המוכסים:
| מרקוס ב 14:17 | מתי ט 9:13 | לוקאס ה 27:32 |
|---|---|---|
| 14 וַיְהִי בְעָבְרוֹ וַיַּרְא אֶת־לֵוִי בֶּן־חַלְפַי יֹשֵׁב בְּבֵית הַמֶּכֶס וַיּאֹמֶר אֵלָיו לְכָה אַחֲרָי וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרָיו׃ 15 וְיְהִי כַּאֲשֶׁר הֵסֵב בְּבֵיתוֹ וַיַּסֵּבּוּ מוֹכְסִים וְחַטָּאִים רַבִּים עִם־יֵשׁוּעַ וְעִם־תַּלְמִידָיו כִּי רַבִּים הָיוּ הַהֹלְכִים אַחֲרָיו׃ 16 וְהַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים רָאוּ אֹתוֹ אֹכֵל עִם־הַמּוֹכְסִים וְהַחַטָּאִים וַיֹּאמְרוּ אֶל־תַּלְמִידָיו מַה־לְּרַבְּכֶם כִּי אֹכֵל וְשֹׁתֶה הוּא עִם־הַמּוֹכְסִים וְהַחַטָּאִים׃ 17 וַיִּשְׁמַע יֵשׁוּעַ וַיּאֹמֶר הַחֲזָקִים אֵינָם צְרִיכִים לְרֹפֵא כִּי אִם־הַחֹלִים לֹא בָאתִי לִקְרֹא הַצַּדִּיקִים כִּי אִם־הַחַטָּאִים (לִתְשׁוּבָה)׃ | 9 וַיְהִי בַּעֲבֹר יֵשׁוּעַ מִשָׁם וַיַּרְא אִישׁ יֹשֵׁב בְּבֵית־הַמֶּכֶס וּשְׁמוֹ מַתָּי וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְכָה אַחֲרָי וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרָיו׃ 10 וַיְהִי בַּהֲסִבּוֹ בְּבֵיתוֹ וְהִנֵּה מוֹכְסִים וְחַטָּאִים רַבִּים בָּאוּ וַיָּסֵבּוּ עִם־יֵשׁוּעַ וְתַלְמִידָיו׃ 11 וַיִּרְאוּ הַפְּרוּשִׁים וַיֹּאמְרוּ אֶל־תַּלְמִידָיו מַדּוּעַ יֹאכַל רַבְּכֶם עִם־הַמּוֹכְסִים וְהַחַטָּאִים׃ 12 וַיִּשְׁמַע יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַחֲזָקִים אֵינָם צְרִיכִים לְרֹפֵא כִּי אִם־הַחוֹלִים׃ 13 וְאַתֶּם צְאוּ וְלִמְדוּ מָה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח כִּי לֹא־בָאתִי לִקְרֹא אֶת־הַצַּדִּיקִים כִּי אִם־אֶת־הַחַטָּאִים (לִתְשׁוּבָה)׃ | 27 וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֵּצֵא וַיַּרְא מוֹכֵס אֶחָד וּשְׁמוֹ לֵוִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמֶּכֶס וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְכָה אַחֲרָי׃ 28 וַיַּעֲזֹב אֶת־הַכֹּל וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרָיו׃ 29 וַיַּעַשׂ־לוֹ לֵוִי מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּבֵיתוֹ וְעַם־רַב מִן־הַמּוֹכְסִים וַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים הָיוּ מְסֻבִּים עִמָּהֶם׃ 30 וַיִּלּוֹנוּ הַסּוֹפְרִים אֲשֶׁר בָּהֶם וְהַפְּרוּשִׁים עַל־תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ מַדּוּעַ אַתֶּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים עִם־הַמּוֹכְסִים וְהַחַטָּאִים׃ 31 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַבְּרִיאִים אֵינָם צְרִיכִים לְרֹפֵא כִּי אִם־הַחֹלִים׃ 32 לֹא בָאתִי לִקְרוֹא הַצַּדִּיקִים לַתְּשׁוּבָה כִּי אִם־הַחַטָּאִים׃ |
הדמיון בין התיאורים רב מכדי שיהיה מקרי.
כדוגמאות נוספות ניתן למנות את תיאור מאסרו של ישו, בו נישק יהודה איש קריות את ישו על מנת לסמן לאוסרים את מי לאסור, ואת סיפור הרפואה בשבת[3].
דוגמה להבדל בין הבשורות היא הדרשה על ההר המצוטטת באריכות בבשורה על פי מתי[4], בעוד אצל לוקאס אותה דרשה, אומנם בקיצור משמעותי[5], מתרחשת במקום שונה ונקראת "הדרשה על המישור". אצל מרקוס אין הדרשה ותוכנה מופיעים כלל.
קיים גם חומר שנמצא במרקוס לבדו ולא בשתי הבשורות האחרות, כגון משל הזורע[6] והנער ההולך אחריו לאחר מאסרו ובורח עירום[7], אולם אלו מקרים מעטים וקצרים מאוד.
פתרון הבעיה על ידי ההשערה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשערה מניחה שמרקוס קדם למתי וללוקאס, ושהם הכירו את הבשורה שלו, אך לא זה את עבודתו של זה. ההנחה מתבססת על ביקורת המקורות, שהיא שיטת המחקר המתחקה אחר חיבורם של טקסטים מהביבליה בזיקה למקורותיהם הספרותיים המשוערים. בחקירת אמרות או מעשים של ישו שמוזכרים אצל מרקוס ואצל שתי הבשורות האחרות או אחת מהן (כגון מרקוס ומתי לבדו או מרקוס ולוקאס לבדו), אפשר להראות כי השינויים בניסוח בין מרקוס למתי ולוקאס או החלפת מילה מסוימת של מרקוס באחרת, נעשו פעמים רבות מתוך מניעים תאולוגיים. כלומר, אם אצל מרקוס מתוארות מגבלות אנושיות של ישו או תכונות שליליות כמו כעס, אצל לוקאס ומתי השתנה הנוסח והעלים אותן. המניע התאולוגי של שכתוב כזה הוא ברור ומובן, שכן הוא נועד להאיר את דמותו של ישו באור חיובי יותר וכדמות אלוהית ולא אנושית. לעומת זאת, אם נניח שמרקוס הוא שהעתיק ושינה מאחד המקורות שלפניו, אי אפשר להסביר מדוע מבשר הבשורה על ישו כמשיח וכבן האלוהים, ישנה מן הנוסח כדי להוסיף מגרעות כאלו. כמו כן, אם נניח שמרקוס הוא שהשתמש בבשורות של מתי או של לוקאס, לא יהיה מובן מדוע שמרקוס ישמיט אמירות רבות של ישו ודרשות הכוללות את עיקרי הנצרות.
מרקוס, שהכיר את פאולוס, נצמד יותר לתיאור האנושי של ישו כפי שחוו אותו האנשים שהיו סביבו, בעוד לוקאס ומתי ראו לנגד עיניהם כמטרה דתית את הפצת הבשורה ולא את אמיתותו ההיסטורית של הסיפור.
תמיכה נוספת להנחה מגיעה מחקירת השפה והסגנון הלשוני של הבשורות. שפתו של מרקוס ארכאית יחסית לשתיים האחרות, והוא נוטה להשתמש בתיאורים כפולים, בה בשעה שמתי ולוקס מסירים את הכפילות ומפשטים את התיאור[8]. לדוגמה, לאחר צליבת ישו חילקו החיילים את בגדיו על פי גורל שהטילו ביניהם, וכך מתואר הדבר בבשורות:
| מרקוס טו 24 | מתי כז 35 | לוקאס כג 34 |
|---|---|---|
| אָז צָלְבוּ אוֹתוֹ וְחִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם עֲלֵיהֶם גּוֹרָל, לִקְבֹּעַ מַה יִּקַּח כָּל אֶחָד. | אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל. | וְהֵם חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו לְאַחַר שֶׁהִפִּילוּ גּוֹרָלוֹת. |
נראה שסוף הפסוק של מרקוס, "לקבוע מה ייקח כל אחד", היה מיותר בעיני שני המבשרים האחרים ולכן הוסר על ידיהם כשעדיין המשמעות ברורה לקורא. כמו כן, מילים בארמית שמופיעות אצל מרקוס הושמטו על ידי לוקס ומתי מכיוון שהבשורות שלהם היו מכוונות ליותר קוראים שלא דיברו ארמית, כפי שכל הבשורות נכתבו ביוונית.
כדי להסביר את השינויים בין מתי ולוקאס בפרטים שאינם מופיעים אצל מרקוס, מניחה ההשערה את קיומם של מקורות נוספים על חיי ישו. ייתכן שהמקורות התקיימו רק כסיפורים בעל-פה וייתכן שהועלו על הכתב בצורה זו או אחרת. כל הפרטים הזהים אצל לוקאס ומתי עובדו ושולבו ממקור אחד משוער, המכונה "מקור ה-Q" (מגרמנית: Quelle - מקור), ואילו כל הפרטים הייחודיים לכל אחת מהבשורות הגיעו ממקורות אחרים. בהתייחסות למקורות הנוספים, הייחודיים ללוקאס (מקור L) ולמתי (מקור M), מכונה לפעמים ההשערה - "השערת ארבעת המקורות"[9].
כך לדוגמה סיפור לידת ישו מופיע רק אצל מתי ואצל לוקאס, אולם בשינויים רבים המוכיחים שהם לא שאבו אותם ממקור אחד. שני המקורות הייחודיים M ו-L מספקים את ההסבר לעובדה זו[9].
הבשורה על-פי מרקוס מהווה מקור לרוב התיאור הכרונולוגי של חיי ישו ולמעשיו, כגון ניסים שונים שביצע, ואילו ממקור Q שאבו בעיקר את אמרותיו ודרשותיו של ישו[10].
קדימותו של מרקוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיארוך המודרני של הבשורות, המקובל על רוב החוקרים, קובע כי הבשורה על-פי מרקוס נכתבה בערך בשנת 70 לספירה, זמן קצר אחריה נכתבה הבשורה על-פי מתי ומעט מאוחר יותר הבשורה על פי לוקאס[11]. על פי דעות אחרות קדמה הבשורה על פי לוקאס שנכתבה בערך בשנת 85 לזו של מתי שנכתבה בערך בשנת 90[2][12], אולם אין עוררין על כך שמרקוס קדם להם ועל כך שיוחנן כתב את הבשורה שלו זמן מה לאחריהם, בערך בשנת 110.
מקור Q[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_James_Tissot.jpg)
מקור Q או מסמך Q הוא קובץ היפותטי של דברי ישו. על פי השערת שני המקורות, הקובץ היה ידוע ללוקאס ולמתי כותבי הבשורות והם השתמשו בו כמקור, בנוסף לבשורה על-פי מרקוס. על פי הסברה[13], קיימת עדות קדומה לקיומו של המסמך בדבריו של פפיאס אותו מצטט אוסביוס מקיסריה: "מתי כתב את דברי ישו בעברית וכל אחד פירש אותם בהתאם ליכולתו"[14]. דברי ישו האמורים כאן הם על פי הסברה אותו אוסף אמירות המכונה כיום מקור Q.
התפתחות התאוריה על קיומו של Q[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בראשית המאה ה-19 נעשתה הבחנה בין הסיפורים על חיי ישו בברית החדשה לבין אמרות, דרשות ומשלים שנאמרו על ידו. הראשון שעסק בנושא באופן מסודר היה הבישוף והתאולוג האנגלי הרברט מארש. ב-1832 פרסם פרידריך שליירמאכר מאמר ובו הפרשנות החדשנית לדברי פפיאס שהעידו לדעתו על מקור קדום שהכיל את דברי ישו[15]. עם פרסומה של השערת שני המקורות בצורה מגובשת על ידי כריסטיאן הרמן וייס ב-1838 והתמיכה לה זכתה, נעשה מקור Q למוסכמה מקובלת בקרב חוקרי הברית החדשה. היינריך יוליוס הולצמן, מהתומכים הגדולים של התאוריה, סימל את החיבור התאורטי באות היוונית למדא (Λ), כקיצור למילה "לוגיה", בה השתמש פפיאס בהתייחס לדברי ישו. לאחר שחוקרים אחרים לא קיבלו את הפרשנות לדברי פפיאס, אך תמכו ברעיון המקור הנעלם כשלעצמו, החליף וייס את השם המקובל למקור באות Q[16], כקיצור למילה הגרמנית Quelle שמשמעה "מקור".
תוכנו של Q[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מאמצע המאה ה-20 נעשו ניסיונות להרכיב את תוכנו של Q. כיוון שההנחה היא שכל אמירה או נאום של ישו שנמצאים אצל מתי ולוקס, ולא נמצאים אצל מרקוס, מקורם ב-Q, ניתן לכאורה להרכיב את המקור. עם זאת, שום גרסה שהוצעה לא התקבלה על דעת החוקרים. גילויה של הבשורה על פי תומאס שמורכב מאוסף אמירות של ישו, בדיוק כמו Q, יצר מחדש התעניינות וניסיונות הרכבה של המקור הקדום. נטען גם שהבשורה על פי תומאס היא מקור Q עצמו, אולם טענה זו לא התקבלה על ידי החוקרים[17]. עם זאת, הוכיחה עצם מציאת הבשורה שכתבים מהנצרות הקדומה שנעלמו ולא היו ידועים במשך שנים רבות, אכן היו קיימים בעבר ולכן מציאותו של Q אפשרית.
במסגרת הניסיונות המחודשים להרכיב או לשער את תוכנו של Q, נדרשו החוקרים לשאלה האם היה תוכנו קיים כמסורת בעל פה או כקובץ כתוב. כמו כן היה צורך לתארך את המסמך: האם הדברים נמסרו בעל פה כבר בזמנו של ישו, או שזו התפתחה רק לאחר מותו, ולפני כתיבת הבשורות. אחד מהעוסקים החשובים בתחום הוא הפרופסור לדתות (John S. Kloppenborg) ג'ון ס. קלופנבורג, שפיתח השערה לפיה Q לא נכתב או הושלם בעל פה בבת אחת, אלא במשך תקופה, כשהוא נבנה רובד אחר רובד[18]. התוכן הקדום ביותר היה אמרות חוכמה כמו אלו שמרכיבות את ספר משלי או בן סירא והתוכן שעוסק ביהדות או מתנצח ישירות עם הפרושים הוא מאוחר יותר. השערה זו דומה להשערות אחרות שמצדדות בעמדה לפיה המקור העלום עליו הסתמכו כותבי הבשורות, לא היו בהכרח קובץ אחד שלם, אלא אוסף של אמירות וסיפורים שעברו כמסורת, חלקם בעל פה וחלקם בכתב[19][20][21].
השערה זו מתבססת על העובדה שהיא גם הסיבה הראשונית להנחת קיומו של Q, דהיינו הדמיון הרב בין הבשורות. קשה להניח שדמיון כזה יכול להיווצר ללא מקורות כתובים, שמאפשרים לשני המבשרים לכתוב את אותם סיפורים כמעט מילה במילה ובאותו סדר. מצד שני קיימים ביניהם הבדלים שהימצאותם יכולים להיות מוסברים על ידי קיומם של מסורות בעל פה, שעוברות שינויים ממספר למספר[22]. כמו כן, כיוון שהבשורות נכתבו ביוונית, סביר יהיה להניח שגם מקור Q נכתב בשפה זו ולא תורגם משפה אחרת, כיוון שלא סביר שתרגומים שונים ישתמשו באותן מילים בדיוק.
ביקורת על ההשערה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימות שתי השגות עיקריות על ההשערה. ההשגה הראשונה נקראת טיעון "ההסכמות הקטנות" (Minor agreements) והיא עוסקת בפרטים הקיימים אצל מתי ולוקאס בצורה זהה, אך נעדרים אצל מרקוס. ההשגה השנייה היא בדבר עצם קיומו וזהותו של מקור Q.
ההסכמות הקטנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערעור על ההשערה תוקף את ההנחה שמתי ולוקאס הכירו את הבשורה של מרקוס, אך לא זה את זה, ואת ההנחה שהם לקחו ממרקוס בעיקר את סיפור חייו של ישו. בהתאם להנחות אלו, קשה להסביר את העובדה שמתי ולוקאס חולקים גרסה זהה של סיפור מחיי ישו שלא הגיע ממרקוס ולא ממקור Q (שמורכב על פי ההשערה רק מאוסף אמרות של ישו)[23]. דוגמה למקרה כזה היא בתיאור חקירת ישו בידי הסנהדרין, על פי מתי ולוקאס, בחקירה הכו את ישו, לגלגו עליו ושאלו אותו מי הוא המכה אותו. אצל מרקוס, לעמות זאת, לא מופיעה שאלה זו[24].
מצדדי ההשערה מספקים מגוון תשובות אפשריות, שהמרכזית שבהן היא ההנחה שהייתה קיימת גרסה קדומה יותר של הבשורה של מרקוס ועליה הסתמכו מתי ולוקאס[25]. הגרסה הקדומה עברה שינויים והשמטות קלות עד שהגיעה למצב הנוכחי. שינויים או הרכבה של גרסאות שונות במרקוס המאוחר ניתן גם לראות לדוגמה בסיפור נס הלחם והדגים החוזר אצלו פעמיים, בפרק ו עם חמשת אלפים איש, ובפרק ח עם ארבעת אלפים איש[26].
מקור Q[עריכת קוד מקור | עריכה]
אם אכן היה מקור נוסף, שהיה חשוב וידוע מספיק כדי ששני כותבי הבשורות יכירו אותו וישתמשו בו, קשה להבין כיצד הוא נעלם לחלוטין, בעוד חיבורים קדומים לא קאנוניים רבים אחרים קיימים עד היום. המערערים טוענים שאין צורך להניח את קיומו וניתן להסביר שכל מקום בו דומים לוקאס ומתי, מקורו בהעתקה של אחד מהשני[23].
תומכי ההשערה עונים על כך שכתבים קדומים רבים אכן נעלמו, וכי אנחנו יודעים רק על אלו שאכן שרדו, אך לא על אלו שנעלמו. כמו כן, ייתכן שמרגע שמקור Q שולב לתוך הבשורות של מתי ולוקאס לא נותר עוד צורך לשמור אותו כספר נפרד[27].
הגישה המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשך שנים החזיקו רוב התאולוגים הקתולים במסורת לפיה סדר המבשרים השתמר בסדר הבשורות בברית החדשה, כלומר מתי הוא המוקדם, אחריו מרקוס ולבסוף לוקס. ראש התומכים המוקדמים בהשערה זו הוא אוגוסטינוס ולכן היא נקראת ההשערה האוגוסטינית[28]. גם אוגוסטינוס מזהה קווי דמיון בין הבשורות ולכן קובע שמתי השפיע על מרקוס[29]. את הסתירות והשינויים בין הבשורות הוא מסביר בכך שכל מבשר העדיף מסורות שונות או להרחיב נושאים אחרים.
התאולוג האנגליקני הנרי אוון (Henry Owen) העלה ב-1764 את הסברה שסדר הכתיבה וההשפעה הוא מתי, לוקאס ומרקוס. ההשערה לא התקבלה בהתלהבות בארצו, אך צברה יותר תמיכה אצל תאולוגים גרמנים פרוטסטנטים והתגבשה במהלך המאה ה-19.
בעיני הכנסייה הקתולית, קבלת התאוריה איימה על המסורת ועל אמינות המידע שנמסר על ידי הבשורות ולכן שללה אותה מכל וכל. ב-1893 יצא האפיפיור לאו השלושה עשר בהודעה המגנה את ההשערה וטען שהיא לא תסייע להבין את כתבי הקודש, אלא רק תעורר מחלוקות[30]. ב-1902 ייסד את ועדת המקרא האפיפיורית (Pontifical Biblical Commission) במטרה להרחיב את לימוד המקרא וכדי להתמודד עם המחקר המודרני[31]. יורשו של לאו ה-13, פיוס העשירי המשיך בקו זה והכריז ב-1907 שהוועדה האפיפיורית היא הסמכות היחידה בכתבי הקודש ושאין לחרוג ממסקנות המחקר שלה[32]. הוועדה המשיכה להחזיק בהשערה האוגוסטינית. אף על פי שהתירה לחלוק עליה, אסרה על הוראת שיטה אחרת[33].
עמדת הוותיקן לא השתנתה מאז והיא נשמעת בדברי אפיפיורים וחשמנים כל אימת שהם נדרשים לנושא[34].
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשערה הוצגה לראשונה בצורה מגובשת ב-1838 על ידי התאולוג והפילוסוף הגרמני כריסטיאן הרמן וייסה (Christian Hermann Weisse). את עיקר פרסומה היא קיבלה לאחר שהתאולוג הגרמני היינריך יוליוס הולצמן (Heinrich Julius Holtzmann) סמך עליה את ידיו. ב-1880 זכתה ההשערה להכרה גם באנגליה, בעיקר על ידי התאולוג וחוקר המקרא הבריטי ויליאם סנדיי (William Sanday), כשברנט הילמן סטריטר (Burnett Hillman Streeter), שעסק רבות בחקר וביקורת המקרא, תמך בה והמשיך לפתח אותה. הוא שהוסיף את ההשערה על שני המקורות הייחודיים למתי וללוקס, והעלה את האפשרות שמרקוס השתמש גם הוא במקור Q[35].
כיום ממשיכות להתפתח השערות על בסיס השערת שני המקורות, או השערות נפרדות לחלוטין. השערה אחת מציעה שמרקוס היה מאוחר יותר למתי וללוקאס והוא תמצת את דבריהם. אחרת מסכימה שמרקוס הוא המוקדם, אך טוענת שמתי קדם ללוקאס והשפיע עליו יחד עם מרקוס[36].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברנט הילמן סטריטר (Burnett Hillman Streeter), ארבע הבשורות (London: Macmillan, 1924)
- הבשורות הסינופטיות, הבעיה הסינופטית ופתרונותיה, באנציקלופדיה הקתולית
- מסמך Q, באתר Early Christian Writings
- השערת שני המקורות, באתר הבעיה הסינופטית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רבקה ניר, הנצרות הקדומה: שלוש המאות הראשונות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 26
- ^ 1 2 חיים כהן, משפטו ומותו של ישו הנוצרי, תל אביב: דביר, 1968, הקדמה.
- ^ מרקוס ג 6-1; מתי יב 14-9; לוקס ו 11-6
- ^ מתי, פרקים ה-ז
- ^ לוקאס פרק ו 12-49
- ^ מרקוס ד 26-29
- ^ מרקוס יד 51-52
- ^ דניאל ב. וולאס, הבעיה הסינופטית, פסקה B, סעיף 2 - Mark's Poorer Writing Style: The Argument from Grammar, באתר Bible
- ^ 1 2 סטריטר, ארבע הבשורות, פרק 9 - A Four Document Hypothesis
- ^ הבעיה הסינופטית, באנציקלופדיה בריטניקה
- ^ רבקה ניר, הנצרות הקדומה: שלוש המאות הראשונות, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 20
- ^ או שמתי נכתב בשנים 70–90 ולוקאס בשנים 70–80. ראו: גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), נצרות ונוצרים בארץ-ישראל, ירושלים: אריאל, 2002, עמ' 88 ו-95
- ^ לוגיה (דברי ישו), באנציקלופדיה הקתולית
- ^ אוסביוס, ההיסטוריה של הכנסייה, 3:39:16. ביוונית: ταῦτα μὲν οὖν ἱστόρηται τῷ Παπίᾳ περὶ τοῦ Μάρκου· περὶ δὲ τοῦ Ματθαῖου ταῦτ’ εἴρηται· Ματθαῖος μὲν οὖν Ἑβραΐδι διαλέκτῳ τὰ λόγια συνετάξατο, ἡρμήνευσεν δ’ αὐτὰ ὡς ἧν δυνατὸς ἕκαστος.
קיימים מגוון תרגומים, זהו תרגומו של פיליפ שאף - ^ Stephen Hultgren, Narrative Elements in the Double Tradition, Walter de Gruyter, 2002, עמ' 9
- ^ מקור Q, באנציקלופדיה בריטניקה
- ^ Mark Goodacre, The Gospel of Thomas and Q
- ^ מקור Q, באתר Early Christian Writings
- ^ Mark Harding, Alanna Nobbs, The Content and the Setting of the Gospel Tradition, Wm. B. Eerdmans, 2010, עמ' 184
- ^ מסמך Q, במילון אוקספורד של הכנסייה הנוצרית (Oxford University Press, 2005, עמ' 1363)
- ^ Richand A. Horsley, "Recent Studies of Oral-Derived Literature and Q", Horsley, Richand A. and Draper, Jonathan A. (eds.), Whoever Hears You Hears Me: Prophets, Performance and Tradition in Q, Trinity Press, 1999, עמ' 150
- ^ Delbert Royce Burkett, Rethinking the Gospel Sources: The unity or plurality of Q, Society of Biblical Literature, 2009, כרך 2, עמ' 47
- ^ 1 2 Mark Goodacre, Ten Reasons to Question Q
- ^ מתי כו 68, לוקאס כב 64, מרקוס יד 65
- ^ סטריטר, ארבע הבשורות, פרק 8 - proto-Luke
- ^ גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), נצרות ונוצרים בארץ-ישראל, ירושלים: אריאל, תשס"ב, עמ' 91-92
- ^ פרויקט Q העולמי
- ^ ההשערה האוגוסטינית, פסקה I.3
- ^ ההשערה האוגוסטינית, פסקה I.4
- ^ דברי האפיפיור, סוף פסקה 17
- ^ פרופיל ועדת המקרא האפיפיורית (באיטלקית)
- ^ הכרזת האפיפיור באנציקלופדיה האפיפיורית: Motu Proprio Praestantia Scripturae 18 בנובמבר 1907
- ^ ציטוט:"Scholars were allowed to privately disagree with this ruling, but not teach an alternative to the official opinion."באתר Church In History
- ^ סקירת דרשות ופרסומים
- ^ מיפוי כל מקורות הבשורות בספרו של סטריטר
- ^ תאוריית פארר
