השרפה באוהל הקרקס בהרטפורד
 | |
| השרפה באוהל הקרקס בהרטפורד | |
| תאריך |
6 ביולי 1944  |
|---|---|
| מיקום |
הרטפורד |
| קואורדינטות | 41°47′42″N 72°40′28″W / 41.795°N 72.674444444444°W |
| הרוגים |
167 |
| פצועים |
700 |
  | |
השרפה באוהל הקרקס בהרטפורד הוא אסון שרפה שאירע ב-6 ביולי 1944 באוהל שהוקם עבור הופעת קרקס האחים רינגלינג וברנום את ביילי בהרטפורד, קונטיקט. האסון גבה את חייהם של 167 בני אדם, רובם נשים וילדים. בין 600 ל-700 איש נוספים נפגעו באירוע בו נכחו בין 6,000 ל-7,000 איש. זהו אחד מאסונות הדליקה הקטלניים בהיסטוריה של ארצות הברית.[1]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרקס היה מופע נודד שהופיע באוהלים גדולים שהוקמו באופן ייעודי בפאתי הערים. על מנת לאטום את האוהל לגשם, הוספג בד הקנבס שלו בפרפין נוזלי מהול בבנזין, חומר דליק ביותר. הקרקס היה אמור להגיע להרטפורד ב-5 ביולי 1944, אך איחר בשל עיכוב ברכבת. כתוצאה מכך בוטלו מופעי 5 ביולי. דבר זה עורר חשש בקרב אנשי הקרקס כיוון שלפי אמונה טפלה ביטול הופעה מסמן מזל רע.
בהופעת אחר הצהריים של ה-6 ביולי נכחו בין 6,000 ל-7,000 איש, רובם נשים וילדים. מספר הנוכחים אינו ידוע בוודאות. נמכרו 6,789 כרטיסים וידוע כי חולקה בנוסף כמות גדולה של כרטיסי חינם, שלא נרשמו.[2]
השרפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר הופעת האריות, הבחין מנהל הלהקה, מרל אוואנס, בשלהבת אש. הוא הורה מיד לתזמורת לנגן את המארש "כוכבים ופסים לנצח", שהיווה קוד לאזעקה. מנהל הזירה ביקש מהקהל לעזוב את האוהל באופן מסודר, אך במקום פרצה פאניקה והסדרנים לא הצליחו לנווט את מנוסת הבהלה של הקהל, שרמס בדרכו ילדים והפריד משפחות, שחבריהן האובדים שבו לאחר מכן פנימה לתוך האוהל על מנת לאתרם. שמונה דקות לאחר שזוהתה האש לראשונה, קרס בד האוהל הבוער פנימה ויצר מלכודת אש ועשן.
הנפגעים מתו או נפגעו משאיפת עשן, כוויות, חנק כתוצאה מהדוחק וההיסטריה ונפילה או קפיצה מראש הטריבונות הגבוהות, אליהן נסו על מנת להימלט. חלק מהניצולים ניצלו עקב קבורתם תחת גופות צופים אחרים, שגוננו עליהם למעשה.
במקביל לפינוי הקהל, פינה צוות עובדי הקרקס גם את החיות, בהן אריות, נמרים ופילים. הליצן אמט קלי נתפס בעדשת הצלם ראלף אמרסון כשהוא נושא דלי מים ומסייע לכיבוי השרפה. התמונה זכתה לשם "היום בו הליצן בכה".[3]
לאחר שזוהו הנפגעים והנעדרים, נותרה בחדר המתים העירוני גופתה של ילדה לבושה בשמלה לבנה. הגופה, שסומנה Little Miss 1565, לא זוהתה ולא נדרשה, על אף שתמונתה פורסמה בעיתונות והפכה אחת התמונות הידועות מהאסון. ב-1992 נקבע שזו היא אלינור קוק, בת שמונה, מסאות'המפטון, מסצ'וסטס.[4]
חקירת השרפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיד לאחר השרפה הוגשה תביעה נגד חמישה ממנהלי ועובדי הקרקס בגין הריגה.[5] ארבעה הורשעו בסוף 1944, אך זכו עד מהרה לחנינה. במקביל נטלה הנהלת קרקס האחים רינגלינג וברנום את ביילי אחריות לנפגעים ושילמה עד 1954 פיצויים בסך 5 מיליון דולר.
ב-1950 הודה צעיר בן עשרים בשם רוברט דייל סגיי (Robert Dale Segee) מאוהיו שהוא היה זה שהצית את השרפה ואף רצח מספר בני אדם במספר אירועים שונים, וזאת בשל הזיות.[6] האיש נשפט ב-1950 ונאסר ל-40 שנים על סמך הודאתו. לא נערכה כל חקירה צולבת, לא נחקרו עדים בעניין וככל הנראה לא היו עדי ראייה שיאמתו את סיפורו של סגיי. הוא ריצה את כל ענשו ורק ב-1993 החלה המשטרה לחקור שנית את המקרה והחליטה שככל הנראה לא היה מדובר בהצתה ושסגיי היה חף מפשע.[4][7]
אתר זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום השנה לאסון בשנת 2002 נחנך באתר האסון ברחוב ברבור מס' 350 (350Barbour Street) אתר זיכרון. האתר כולל רחבה מרוצפת עגולה (כזירת קרקס) ובמרכזה דיסקת מתכת עליה חרוטים שמות כל ההרוגים וגילם.[8] על מנת לגייס כסף להקמת האתר, נמכרו לתורמים לבנים אדומות, הנושאות מסר אישי, לבנים אלו משמשות לריצוף ה"זירה" שבמרכזה דיסקת המתכת.[9] במקביל הוקם אתר אינטרנט (www.circusfire1944.com) המתעד את כל ההרוגים, כולל ביוגרפיה, תמונות ומקום הקבורה; רשימה של כל הניצולים; עדויות אישיות; תמונות; כתבות ומאמרים; ריכוז מחקרים שנערכו לאורך השנים בסוגיות השרפה וסיבתה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Cohn, Henry S.; Bollier, David (1991). The Great Hartford Circus Fire: Creative Settlement of Mass Disasters. Yale University Press. ISBN 978-0-300-05012-7.
- Massey, Donald; Davey, Rick (2001). A Matter of Degree: The Hartford Circus Fire and Mystery of Little Miss 1565. Willow Brook Press. ISBN 978-1-930-60124-6.
- O'Nan, Stuart (2008). The Circus Fire: A True Story of an American Tragedy. Knopf Doubleday Publishing Group. ISBN 978-0-307-48298-3.
- Skidgell, Michael (2014). The Hartford Circus Fire: Tragedy Under the Big Top. The History Press. ISBN 978-1-625-84522-1.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של השרפה באוהל הקרקס בהרטפורד- רשימת ההרוגים ומידע עליהם
- אתר ההיסטוריה של הרטפורד
- Condon, Tom, Hartford Circus Fire: Day Of Panic, Heroes, כתבה בעיתון Hartford Courant, 2 ביולי 2014
- The day the clowns cried: The story of the Hartford circus fire
- Commentary: The day the clowns cried
- The Day clows Cried
The Tragedy of the Hartford Circus Fire, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Condon, Tom, Hartford Circus Fire: Day Of Panic, Heroes, כתבה בעיתון Hartford Courant, 2 ביולי 2014
- ^ Tranquil Setting Belies lmminent Disaster
- ^ William Browning,Tears of a Clown, כתבה בעיתון The Paris Reviw, יולי 2016
- ^ 1 2 Cause Of 1944 Circus Fire Officially 'Undetermined, כתבה בעיתון Hartford Courant, 10 באוגוסט 1993
- ^ Gaol Follows Circus Fire
- ^ Youth Confesses Fatal Circus Fire; Held for Arson, הניו יורק טיימס, 1 ביולי 1950
- ^ Robert Segee 1993 interview Hartford Circus Fire, ראיון עם סגיי משנת 1993, סרטון באתר יוטיוב
- ^ אתר הזיכרון
- ^ תמונות כל הלבנים והמסרים החרוטים עליהן