השרפה הגדולה של לונדון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
השרפה הגדולה של לונדון
Great Fire of London
השרפה הגדולה - ציור משנת 1666
השרפה הגדולה - ציור משנת 1666
סוג שרפה
תאריך התחלה 2 בספטמבר 1666
תאריך סיום 5 בספטמבר 1666
הרוגים 8 עריכת הנתון בוויקינתונים
חסרי קורת גג 100,000
נזק 10,000,000 לירה שטרלינג (נכון ל־1666) עריכת הנתון בוויקינתונים
בניינים שנשרפו 13,200 בתים, 87 כנסיות, 6 קפלות, 44 אולמות גילדות
קואורדינטות 51°30′57″N 0°05′32″W / 51.5157°N 0.0921°W / 51.5157; -0.0921
(למפת לונדון רגילה)
Greater London UK district map (blank).svg
 
השרפה הגדולה של לונדון
השרפה הגדולה של לונדון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מבט על לונדון מכיוון בנקסייד, סאות'ארק בזמן השרפה הגדולה - תחריט מאת ויסצ'ר.
ציור שמן משנת 1670 לערך המתאר את הלדגייט עולה בלהבות במהלך השרפה, ברקע הציור מתוארת קתדרלת סנט פול הישנה המתחילה להישרף.

השרפה הגדולה של לונדוןאנגלית: Great Fire of London) הייתה שרפה שכילתה את מרבית הסיטי של לונדון, בירת ממלכת אנגליה, בין ה-2 ל-5 בספטמבר 1666, והייתה אחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה של לונדון.

השרפה פרצה לאחר שאופה המלך נרדם באמצע האפייה. היא כילתה יותר מ-13,200 בתים, 87 כנסיות, 6 קפלות, 44 אולמות גילדות, את הבורסה המלכותית, בית המכס, קתדרלת סנט פול, הגילדהול, ארמון בריידוול, ארבעה גשרים על נהר התמזה ושלושה משערי העיר, והפכה מאה אלף אנשים לחסרי בית - למעלה משישית מתושבי העיר באותה עת. לא ידוע כמה אנשים נהרגו בשרפה. בעבר חשבו שמספרם היה מועט, ועומד על שישה עד שמונה, אולם מחקרים חדשים משערים שמספר ההרוגים היה כמה מאות ואף אלפים, מאחר שלא נכללו חולים, זקנים ואנשים מהמעמד הנמוך שלא הספיקו לברוח.

לפני שרפה זו, נקראה שרפה קודמת משנת 1212 אשר כילתה את מרבית הסיטי באותו שם.

אירועי השרפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרפה פרצה ביום ראשון בבוקר, ה-2 בספטמבר 1666 במאפייה בסימטת פודינג, אשר הייתה שייכת לאופה תומאס פארינור (Thomas Farriner or Farynor), האופה המלכותי של צ'ארלס השני מלך אנגליה. ככל הנראה פארינור שכח לכבות את תנורו בטרם הלך לישון. על פי עדותו של סמיואל פיפס, שכן שהתפרסם ביומן שכתב, גחלים לוחשות מן התנור הדליקו ערימת עצים קרובה סמוך לחצות. פארינור הצליח להימלט מביתו הבוער עם משפחתו דרך חלון בעליית הגג. המשרתת שלו שהתגוררה בקומה התחתונה לא התעוררה בזמן, והייתה הקורבן הראשון של השרפה.

תוך שעה מפרוץ השרפה, העירו את הלורד ראש העיר של לונדון, סר תומאס בלודוורת' ודיווחו לו על פרוץ הלהבות. הוא לא התרשם ואמר: "זו שרפה? אישה יכולה להשתין עליה".

מאחר שרוב בתיה של לונדון היו עשויים עץ וקש, הלהבות מביתו של פארינור הציתו במהירות את הבתים השכנים. בשל הרוח החזקה, ובשל הקירבה בין הבתים התפשטה האש במהירות. תיאור תקופתי מספר על השרפה:

"אז, רעדה העיר עד מאוד, ותושבי העיר רעדו מפחד, וברחו באימה ותדהמה נוראה מבתיהם, פן יאכלו מן הלהבות: "רחש, רחש, רחש" היה רעשה של האש בפוגעה באוזן השומע, כרעש אלף מרכבות ברזל הרצות על מרצפות אבן. והבתים "נפלו, נפלו, נפלו" אחד אחד מתחילת הרחוב ועד סופו ברעש נפילה גדול, משאירים רק את יסודותיהם לבהות בשמים".

[דרוש מקור]

ניתן לשער כי אילו ראש העיר לא היה מסרב לתת הוראות להרוס חלק מהבתים על מנת לעצור את התפשטות האש "בלא הסכמה של בעליהם", היקף השרפה היה קטן בהרבה. בשל הקירבה בין הבתים לא ניתן היה לעצור את האש בשימוש בדליי מים בלבד.

התפשטות השרפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מרכז לונדון ב-1666, אזור השרפה מודגש בוורוד

השרפה התפשטה ואיכלה כ-13,200 בתים, 87 כנסיות (בהם גם קתדרלת סנט פול הישנה). עד לאחרונה סברו כי מספר ההרוגים בשרפה היה בין 9 - 16, אולם החוקר ניל הנסון בספרו "The Dreadful Judgement" סבור כי מספר ההרוגים היה בין כמה מאות לכמה אלפים, אשר גופתיהם נשרפו עד שלא ניתן היה לזהות בכלל שמדובר בגופות.

סמיואל פיפס מספר ביומנו כי משרתו, אשר הבחין בשרפה באזור בילינגסגייט בשעות הבוקר המוקדמות של ה-2 בספטמבר 1666 העיר אותו. פיפס ציין ביומנו חשב שהשרפה אינה רצינית ושב למיטתו. בהתעוררו בבוקר, דיווח לו המשרת כי 300 בתים עלו באש, וכי האש מתקרבת לגשר לונדון. פיפס הלך למצודת לונדון על מנת לראות את השרפה מנקודת מבט גבוהה, ולאחר מכן שכר סירה והפליג בנהר התמזה על מנת לצפות בשרפה במשך כשעה, וכך כתב ביומנו:

ירדתי לקו המים, ושם שכרתי סירה והפלגתי מתחת לגשר לונדון, שם ראיתי אש חזקה. ביתו של מיצ'ל המסכן, ליד האולד סוון נשרף, והאש התקדמה במהירות כך שתוך זמן קצר היא הגיעה לסטיליארד, בעודי מביט בה. הכל השקיעו מאמצים להציל את רכושם, ולזרוק אותו אל הנהר או להביא את הרכוש לתוך רפסודות שחיכו; אנשים עניים נשארו בביתם כמעט עד הגיע האש אליהם, ואז רצו אל סירותיהם, או ברחו בטיפוס מגרם מדרגות אחד המוביל לגדת הנהר אל גרם אחר. ובין היתר, היונים המסכנות, כפי שראיתי, הצטערו לעזוב את בתיהם, והמשיכו לעוף מעל החלונות והמרפסות עד שחלקן נפגעו בכנפיהן מהאש ונפלו לארץ.
במשך כשעה ראיתי את האש משתוללת בכל כיוון, ולא ראיתי כל איש מנסה לכבות את האש, אלא רק להציל את הרכוש, ולהשאיר את הבתים לאש, ושראיתי שהאש מגיעה עד סטי יארד, והרוח החזקה דוחפת אותה לעבר העיר; והכל, לאחר בצורת כה ארוכה, דליק כל כך, אפילו אבני הכנסיות, ואפילו מגדל הכנסייה לידו גברת ___ היפה חיה, וידידי מבית הספר אלבורו מכהן, עולה באש עד קצהו ונשרף עד שהתמוטט.

יומנו של סמיואל פיפס, יום ראשון, 2 בספטמבר 1666.

לאחר שראה שהאש מתקדמת מערבה בשל הרוח החזקה, הורה פיפס למשיט הסירה להפליג לעבר וייטצ'אפל והיה הראשון שעדכן את המלך אודות השרפה. המלך הורה לפיפס להיפגש עם הלורד ראש העיר, תומאס בלדוורת' ולהורות לו להתחיל להרוס בתים על מנת ליצור מחסום לאש. פיפס נסע בכרכרה עד קתדרלת סנט פול הישנה והמשיך ברגל בעיר הבוערת. בפוגשו את הלורד ראש העיר, השיב לו ראש העיר: "מה אוכל לעשות? אני מותש. אנשים אינם מקשיבים לי. אני מורה על הריסת בתים אולם האש משיגה אותנו בטרם אנו מספיקים לעשות זאת".

בצהרי היום שב פיפס לביתו, אכל ארוחת צהרים איכותית, ושב אל הסיטי לצפות בשרפה. אחר הצהרים שב לווייטהול, ושם פגש את רעייתו בפארק סנט ג'יימס, ובשעות הערב הם צפו בבערה מבנקסייד (בגדתו הדרומית של התמזה - אתר צפייה ממנו לא נשקפה להם כל סכנה). פיפס מציין ביומנו כי בכה בראותו את השרפה.

בהמשך מספר פיפס ביומנו כי בשובו לביתו פגש פיפס את מזכירו, תום הייטר אשר איבד את כל רכושו בשרפה. כאשר שמע שהאש מתקרבת מזרחה החל לארוז את רכושו לאור הירח.

בשעה 4 לפנות בוקר, ב-3 בספטמבר, הגיעה עגלה לביתו ופיפס בלה את שארית היום באריזת רכושו. חפצי הערך, ויומנו של פיפס נשלחו לביתו של חבר ממשרד הימיה בבת'נל גרין. פיפס מספר כי בשעות הערב אכל את שאריות ארוחת הערב של היום הקודם, באשר לא הייתה לו אש לחמם את האוכל וצלחות לאכול בהן. למחרת המשיך פיפס לארוז את חפציו, ואף סבר שהאש מתקרבת לרחוב סית'ינג, הציע להרוס את בתי הרחוב על מנת להגן על מצודת לונדון הנמצאת ממזרח.

ביומנו כתב:

סר ו. פן[1] ואני הלכנו לרחוב המצודה, שם ראינו את האש בוערת שלוש או ארבע דלתות מביתו של מר הוול, אשר סחורתו, של האדם המסכן, מגשיו, כיליו וכלי החפירה שלו, היו זרוקים ברחוב המצודה, ואנשים עבדו לכל אורך הרחוב. האש התקדמה ברחוב הצר, משני צדדיו, בזעם אינסופי. סר ו. באטן, אשר לא ידע להיכן לפנות את יינו, חפר בור בגן ביתו, וקבר אותו שם; ואני ניצלתי את ההזדמנות לשים בו את כל הניירות ממשרדי אשר לא הספקתי להעביר קודם לכן. בערב סר ו. פין ואני חפרנו בור נוסף וקברנו את היין שלנו בו, ואני שמתי בו את גבינת הפרמזן שלי וחפצים נוספים.

יומנו של פיפס, יום שלישי, 4 בספטמבר 1666

השרפה כילתה כחמש שישיות מבנייני העיר. מודדים שמונו על ידי עיריית לונדון לסקור את הנזקים קבעו בדו"ח שהגישו לעירייה:

"שטח ההריסות - 436 איקרים (1.8 קמ"ר) מהם 333 איקרים (1.3 קמ"ר) בתוך שטח העיר, וכן שש ועשרים רציפים, מהם השמידה האש כליל עשר וחמש, והשאירה אודים ושרידים לשמונה אחרים; ארבע מאות רחובות עלו באש, מאתיים ושלושה עשר אלף בתי מגורים, תשע ושמונים כנסיות (מלבד קפלות), ארבעה משערי העיר, בית הגילדות ובתי ציבור רבים, בתי חולים, בתי מדרשות, בתי ספריות ומספר רב של פסלי שועי העיר".

[דרוש מקור]

אחת התוצאות החיוביות של השרפה הייתה סופה של המגפה הגדולה של לונדון, אשר הרגה עשרות אלפים מתושבי העיר.

תוצאות השרפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשריפה הייתה השפעה תרבותית עזה על החברה האנגלית באותה עת.

סברות רבות על מקורות השרפה הסתמכו על השנה בה אירעה שמספרה 1666 מזכיר את "מספר החיה" 666, וכן בשל הכיתוב הלאטיני של השנה - MDCLXVI בו ערכן המספרי של האותיות יורד. התושבים חשבו שהשרפה הייתה עונש אלוהי, הבא בשל חטאי התושבים, והשוו אותה להפיכת סדום ועמורה. יש שחשבו שקץ העולם מגיע, שכן הגיעו לגבי דידם שלושה מארבעת פרשי האפוקליפסה - מלחמה, מגפה, והשרפה נחשבה כמעשי ידי הפרש השלישי.

לאחר השרפה נפוצו בעיר שמועות כי השרפה הייתה מעשי ידי קתולים ובפרט צרפתים, וצרפתי בשם רוברט "בר מזל" יוברט (Robert "Lucky" Hubert) הודה כי הצית את האש בשליחותו של האפיפיור. בתחילה טען שהצית את האש בווסטמינסטר, אולם לאחר שהתגלה מקור האש, שינה את גרסתו וטען כי הצית אותה בסימטת פודינג. הוא הורשע (על אף שהיו ראיות רבות לחפותו) וניתלה בטייברן ב-28 בספטמבר.

כריסטופר רן מונה לשקם את העיר. תוכניתו כללה בניית העיר בבתי לבנים, אשר יבנו לאורך רחובות ישרים, שדרות וכיכרות, אבל בשל העובדה שמרבית ממרתפי הבתים שרדו, לא התאפשרה הפקעת השטחים בשל בעלותם של התושבים על שרידים ותוכנית השדרות והכיכרות הרחבים נזנחה. על מנת לממן את השיקום הטיל הפרלמנט הבריטי בשנת 1666 מס על פחם במסגרת חוק הבנייה מחדש של לונדון 1666. החוק הורה על בניית העיר מחדש בלבנים ובאבן (במקום עץ), על פי תוכנית הרחובות שהייתה קיימת קודם לכן, אולם חלק משטחי הבתים הופקע על מנת להרחיב את הרחובות (ולמנוע התפשטות שרפות בעתיד) וכן נבנו מערכות ביוב וסנטציה. מסיבה זו הסיטי של לונדון בנויה עד היום בתוכנית רחובות של ימי הביניים.

חוק הבנייה מחדש של לונדון 1670 אפשר את שיקום קתדרלת סנט פול ובנייתה של זו החלה אחת עשרה שנים לאחר השרפה, על ידי כריסטופר רן.

בשל לקחי השרפה נאסרה בנייה עם גגות קש בלונדון. הבניין הראשון בלונדון שנבנה עם גג קש מאז שנת 1666 היה תיאטרון הגלוב בשנת 1997, המשחזר את תאטרונו של ויליאם שייקספיר, אשר על אף גג הקש נבנה על פי תקני אש מחמירים ביותר.

ההשפעה התרבותית של השרפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השרפה נבנתה בלונדון האנדרטה לשרפה הגדולה של לונדון (המכונה "האנדרטה") על פי תוכניתם של כריסטופר רן ורוברט הוק. האנדרטה הוקמה בכיכר הקרובה למקום בו החלה האש. אנדרטה נוספת - בפינת הרחובות גילטספור וסימטת קוק, הידועה בכינוי "פינת פאי" מסמלת את המקום בו הסתיימה האש. אנדרטה זו קרויה הילד המוזהב של פינת פאי.

כומר מקומי אמר בעקבות השרפה:

"לא בשל חטא אמירת שם האל לשווא פרצה האש - שכן אז הייתה מתחילה בבילינגייט, ואף לא בשל חטא הגסות שכן אז הייתה פורצת האש בסימטת דרורי, וגם לא בשל שקרים, שכן אז פורצת הייתה האש באולם וסטמינסטר, אלא בשל חטא הזללנות, שכן האש החלה בסימטת פודינג והסתיימה בפינת פאי".

השרפה הגדולה, מגפת הדבר שקדמה לה והמלחמה עם הולנד שימשו רקע לפואמה האפית שנת הפלאות מאת ג'ון דריידן.

רק בשנת 1986, 320 שנה לאחר השרפה, התנצלה חברת האפייה (שקיימת עד ימינו) באופן רשמי בגין השרפה.

בסדרת הספרים גיבורי האולימפוס, ליאו ואלדס מתואר כבן הפייסטוס הראשון זה 400 שנה, שחסין מפני אש, לאחר שהקודם גרם לשרפה בלונדון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הכוונה לויליאם פן