התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון
מלחמה: מלחמת האזרחים בלבנון והסכסוך הישראלי-פלסטיני
FatehMilitia.jpg
חמושים פלסטיניים מארגון הפתח הצעדה בביירות (1979).
תאריך התחלה: 1968
תאריך סיום: 1982
משך הסכסוך: כ־14 שנים
קרב לפני: ספטמבר השחור
קרב אחרי: האינתיפאדה הראשונה
מקום: דרום לבנון
תוצאה: פיגועים כנגד נוצרים לבנונים וכנגד אזרחי ישראל
פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975
השתלטות זמנית של צה"ל על דרום לבנון עד נהר הליטני ב-1978 תוך תמיכה בצבא דרום לבנון;
הצדדים הלוחמים
מפקדים

יאסר ערפאת
(ראש אש"ף)

כוחות

התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון היא תקופה של כ-14 שנים שהסתיימה ב-1982, במהלכם הארגונים החמושים של הפלסטינים, ובראשם הפת"ח, אשר גורשו מירדן באירועי ספטמבר השחור ב-1970, התמקמו באזור הדרום-מזרחי של לבנון לעומק השטח ופעלו מול ארגונים לבנוניים מקומיים, מה שהיה מבין הגורמים העיקריים לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ולמעורבות ישראלית בלבנון. אזורי השליטה של ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון כונו בישראל פתחלנד, על שם ארגון הפתח בראשותו של יאסר ערפאת, שהיה לארגון הדומיננטי ביניהם, כמוביל בארגון לשחרור פלסטין.

מפת לבנון ב-1976, הצבעים מראים את חלוקתה של לבנון לאזורי שליטה של שלושת הכוחות השונים

התבססות ראשונית של ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון החלה כבר בסוף שנות ה-60, אז הוציאו מלבנון מספר פיגועים לרבות חטיפת מטוס אל על לאלג'יריה ותקיפת מטוס אל על באתונה, שהביאו לביצוע מבצע תשורה בדצמבר 1968. עם הגעתם בתחילת שנות ה-70 מירדן, ארגוני הטרור הפלסטיניים העיקריים מצאו בדרום לבנון אוכלוסייה תומכת - פליטים פלסטינים שממשלת לבנון התירה להם לשהות במחנות פליטים באזור, בתנאי שלא יירו משם לעבר ישראל. תמיכה זו אפשרה ליאסר ערפאת להתבסס במקום ולהקים תשתית ללחימה נגד ישראל. בשנת 1974, הצליח אש"ף להשתלט על בסיסי צבא לבנון באזור ודחק מיליציות אחרות, מה שלבסוף הביא לפרוץ מלחמת אזרחים במדינה. פעילות צבאית של הארגונים הפלסטיניים התגברה במהלך מלחמת האזרחים הכוללת בלבנון, ובעקבותיה קיבע ערפאת את מעמדו כשליט מעשי בשטח. משם ירו אנשיו קטיושות אל עבר יישובי צפון ישראל, ושלחו חוליות טרור לבצע פיגועים על אדמת ישראל, ביניהם: הפיגועים בכביש החוף ובמשגב עם. ממשלת לבנון, ללא צבא מסודר ומאורגן, לא יכלה למנוע מערפאת ומהארגונים לעשות כרצונם בכל השטח שעליו שלטו. ההתבססות הפלסטינית ספגה מכה עם מבצע ליטני בהובלת ישראל מחד ועם פעילות תקיפה של מיליציות לבנוניות נוצריות מאידך. ארגוני הטרור הפלסטיניים ספגו מפלה בשנת 1982 עם מלחמת לבנון הראשונה במהלכה פלשה ישראל ללבנון בברית עם מיליציות נוצריות (הפלנגות הנוצריות, החזית הלבנונית וצד"ל) והביסה את אש"ף.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחילת התבססות והסכם קהיר 1968-1975[עריכת קוד מקור | עריכה]

התבססות ראשונית של ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון החלה כבר בשנות ה-60, אז הוציאו מלבנון מספר פיגועים לרבות חטיפת מטוס אל על לאלג'יריה ותקיפת מטוס אל על באתונה, שהביאו לביצוע מבצע תשורה בדצמבר 1968. מרכז הפעילות של ארגון אש"ף עבר בעקבות אירועי ספטמבר השחור ללבנון, כאשר הסכם חשאי אשר נחתם בקהיר בשנת 1969 בין אש"ף לממשלת לבנון העניק תוקף חוקי לאוטונומיה הפלסטינית בחלקה הדרום-מזרחי של לבנון ולחופש הפעולה המדיני והצבאי של ארגון אש"ף בלבנון. תמיכה זו איפשרה לאש"ף להתבסס במקום ולהקים תשתית ללחימה נגד ישראל. במהלך תחילת שנות השבעים קיבע יאסר ערפאת את מעמדו כשליט הבלעדי של חלקים נרחבים באזור דרום לבנון - אזורים שכונו בישראל פתחלנד.

בתחילת שנות השבעים החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית לשחרור פלסטין בהפעלת גל טרור כנגד ישראל וכנגד מטרות יהודיות בחו"ל, בעיקר באירופה. בפברואר 1970 מחבלים תקפו את מטוס אל-על בטיסה 435 במינכן ובמאי הותקף אוטובוס ילדי אביבים ונהרגו 12 אנשים. ב-1970 פשט צה"ל במסגרת מבצע קלחת 2 על בסיסי מחבלים בשישה כפרים בפתחלנד. לקרב הצטרפה סוריה וכן צבא לבנון. שיא גל הטרור הפלסטיני נגד ישראל היה בשנת 1972, שבמהלכה התבצעו מספר פעולות טרור שהבולטות שבהן הן חטיפת מטוס סבנה, הטבח בנמל התעופה לוד וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. ארגון אש"ף ניצל את שליטתו בדרום לבנון על מנת לבצע ירי של רקטות קטיושה אל עבר יישובי צפון ישראל ועל מנת לשלוח חוליות טרור לבצע פיגועי טרור על אדמת ישראל, ביניהם טבח מעלות (1974) והפיגוע במלון סבוי (1975).

פרוץ מלחמת האזרחים 1975-76[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ארגוני הטרור הפלסטיניים כוונה בהמשך בעיקר נגד אכלוסיות וקבוצות נוצריות בלבנון, מה שהיה מבין הגורמים העיקריים לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון. במקביל להתחזקות הארגונים הפלסטינים בלבנון, חלה התקרבות בין ישראל ובין הנוצרים בלבנון. בזמן מלחמת האזרחים בלבנון שפרצה בשנים 19751976 הפעילה ישראל את מדיניות הגדר הטובה והחלה לספק נשק ולאמן כוחות של נוצרים לבנונים, אם כי במידה מוגבלת. ב-1976 נכנס צבא סוריה ללבנון במסגרת מלחמת האזרחים במדינה, אך לאור הקו האדום שהציבה ישראל, לא נכנסו כוחות הצבא הסורי לאזור[1]. כניסת סוריה ללבנון לוותה בהסכמה סורית-ישראלית על שהכוחות הסוריים לא יעברו את נהר הליטני.

מבצע ליטני 1978[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת ישראל השמונה עשרה בראשות הליכוד שעלתה לשלטון במאי 1977 הידקה את שיתוף הפעולה עם הנוצרים שבדרום לבנון והפכהו לגלוי, במטרה ליצור בלם להתקרבות הארגונים הפלסטינים לגדר הגבול עם ישראל. ב-2 במרץ 1978 פשט כוח של אש"ף על הכפר מרון א-ראס הסמוך לגבול עם ישראל והצליח להשתלט על כלי נשק וכלי רכב שסופקו לנוצרים על ידי צה"ל. ישראל הייתה מעוניינת להוכיח לבני בריתה הנוצרים כי היא מחויבת להגנתם ולא תשלים עם פעולות מסוג זה.

ב-1978 כבש צה"ל במסגרת "מבצע ליטני" את השטח מקו הגבול הבינלאומי עד נהר הליטני, ושיתף פעולה עם צבא דרום לבנון בפיקודו של סעד חדאד. אש"ף, שנדחק מהשטח, התמקם מצפון לליטני ובאזור הר דב, משם המשיך לבצע ירי קטיושות ולשלוח חוליות טרור.

מלחמת לבנון 1982[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, היה בפתחלנד ריכוז של כ-1500 לוחמים פלסטינים, רובם מחטיבת "כראמה", שהיה משולב במערך הסורי ונהנה מהגנת הטילים הסוריים.[2] צה"ל נכנס בזמן המלחמה לכל אזור דרום לבנון ודחק את כוחותיו של ערפאת וארגוני הטרור מהשטח לעבר ביירות, ומשם גורשו ערפאת ואנשיו לתוניסיה.

בסופו של דבר, ב-12 באוגוסט 1982, על רקע המשך ההפגזות הישראליות את מערב ביירות, הושגה הסכמה בין הצדדים, שהביאה לקיצו את המצור בן 70 הימים על ביירות. במסגרת ההסכמה, כוחות צה"ל ואש"ף יסגו מלבנון. כוח רב-לאומי, שיורכב מכוחות מארינס אמריקנים ויחידות צרפתיות ואיטלקיות, יוודא את עזיבתם של לוחמי אש"ף, ויספק הגנה לאזרחים. הכוח הרב-לאומי הגיע לביירות ב-20 באוגוסט, כדי לפקח על עזיבת אש"ף את לבנון, ותיווך אמריקני במגעים הוביל לנסיגת כוחות אש"ף וסוריה מביירות.

לאחר סילוק אש"ף[עריכת קוד מקור | עריכה]

איבוד שליטת אש"ף על השטחים, על חשבון ישראל

ב-17 במאי 1983 חתמו נשיא לבנון אמין ג'ומאייל, ישראל וארצות הברית על הסכם[3] שקבע כי עם נסיגת הכוחות הישראליים, סוריה גם כן תסיג את כוחותיה; נטען כי ישראל וארצות הברית הפעילו מכבש לחצים על ג'ומאייל כדי שישלים עם ההסדר. ההסכם קבע כי "מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים, ואינו קיים עוד", וכך כביכול היווה הסכם שלום בין המדינות. מוסלמים לבנוניים רבים, ראו בהסכם ניסיון של ישראל לזכות בשליטה קבועה על דרום לבנון, וההסכם הצטייר בעולם הערבי כהסכם כניעה כפוי[4]. אמין ג'ומאייל הואשם בבגידה בעמו, המתחים בלבנון התעצמו עוד יותר. סוריה התנגדה בחריפות להסכם, וסירבה לדון בסוגיית הנסיגה, וכך מנעה התקדמות ביישום ההסכם. ב-5 במרץ 1984 הודיעה ממשלת לבנון כי ההסכם מבוטל.

בשנים אלו, החל להתהוות ארגון החזבאללה כקואליציה רופפת של קבוצות שיעיות שהתנגדו לכיבוש הישראלי, ופרשו מארגון אמל של נביה ברי. הקבוצה שאבה את השראתה מהאסלאם המהפכני השיעי של המהפכה האיראנית ב-1979, וזכתה לסיועם של כ-1,000 חברי משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מאיראן דרך סוריה ללבנון ביולי 1982. בסיוע איראני, מספר גדול של שיעים מנוכרים, עניים ולעיתים חסרי בית החלו לתמוך בתנועה, שהזרוע הצבאית שלה, הפכה לאחד מהארגונים הלוחמים החזקים ביותר בשלהי המלחמה, ובשנים לאחר מכן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]