התוכנית לארץ ישראל שלאחר כיבוש (1941)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

התוכנית לארץ ישראל שלאחר כיבושאנגלית: The Palestine Post Occupational Scheme) הייתה תוכנית שיזמו הבריטים בשנת 1941, בימי מלחמת העולם השנייה להגנת ארץ ישראל מפני פלישה מצפון של הנאצים.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי מלחמת העולם השנייה עמדה ארץ ישראל שבשלטון המנדט הבריטי פעמיים בפני סכנת פלישה של הנאצים ובעלי בריתם.

הסכנה הראשונה החלה ביוני 1940 כאשר כבשה גרמניה את צרפת, והשליטה בצרפת ובמושבותיה הייתה בידי משטר וישי הפרו-נאצי. בכך באו סוריה ולבנון תחת שלטון פרו-נאצי. הנחת העבודה של הבריטים הייתה שפלישה גרמנית לארץ ישראל מצפון היא אפשרות ריאלית.

בקיץ 1940 החלו הבריטים להקים קווי ביצורים להגנת הארץ מפני פלישה ולהכנת פעולות התנגדות לכובשים, אם תפול בידי האויב.

מיוני עד יולי 1941 ניטשה המערכה בסוריה ובלבנון. בתום המערכה כבשו כוחות בריטיים את המדינות מידי משטר וישי, אך האיום הנאצי לא הוסר. הצטרפות יפן למלחמה בדצמבר 1941 אילצה את בריטניה לדלל באופן ניכר את צבאה במזרח התיכון ולהפנות כוחות למזרח הרחוק. בנוסף, העריכו הבריטים כי הצבא האדום עלול להתמוטט והנאצים יתקדמו דרומה, יכבשו את הקווקז ויפלשו לארץ ישראל מצפון. אז יזמו הבריטים בשיתוף עם ההגנה את התוכנית שנקראה "התוכנית לארץ ישראל שלאחר כיבוש", להכנת כוחות גרילה ללוחמה בעורף האויב.

בהמשך בשנת 1942, התקדם קורפוס אפריקה של הגנרל רומל בצפון אפריקה מזרחה וגבר החשש מפני נפילת תעלת סואץ. בשל חשש זה הגו הבריטים את תוכנית "המבצר האחרון" (Palestine final fortress). ליצירת יצירת קו הגנה באזורים ההרריים של צפון הארץ. עם התקדמות קורפוס אפריקה לכיוון תעלת סואץ השתררה ביישוב חרדה, ובהנהגת היישוב החלה להרקם תוכנית "מצדה על הכרמל" לריכוז כלל אנשי היישוב בהר הכרמל וסביבותיו לקרב הגנה הרואי ואולי סופי. תקופה זו בתולדות היישוב קיבלה את הכינוי מאתיים ימי חרדה.

כל התוכניות לא עמדו למבחן; לאור ניצחון הבריטים בקרב אל עלמיין השני והדיפת האויב מצפון אפריקה בנובמבר 1942 הוסר איום הכיבוש מארץ ישראל.

התוכנית הראשונה – "ארץ ישראל שלאחר כיבוש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי תוכניתו של הגנרל פיליפ נים, מפקד הצבא הבריטי בארץ ישראל ובעבר הירדן, נבנו בקיץ 1940 ביצורים ונסללו דרכים, לאורך קווי ההגנה המתוכננים. הקו הראשון היה מגשר נהריים צפונה לאורך הירדן וים כנרת, עד ראש פינה ומשם מערבה, עד לאכזיב. הקו השני התבסס על הרי הגלבוע דרך ג'נין לאורך רכס הכרמל עד חיפה. קו ההגנה השלישי היה מגשר דמיה לשכם ולאורך נחל אלכסנדר.

לאחר כיבוש סוריה ולבנון עדיין איימה על הארץ סכנת פלישה של כוחות נאצים שיגיעו מכיוון הקווקז. בשנת 1941, בשילוב עם התוכנית הבריטית, תוכננה על ידי יוחנן רטנר ויצחק שדה, מראשי ארגון ההגנה, "תוכנית ארץ ישראל שלאחר כיבוש" לעיכוב הכוחות הגרמנים לאחר שיפלשו מצפון.

התוכנית נולדה בפגישה שנערכה בירושלים בדצמבר 1941 שזימן הגנרל הנרי מייטלנד וילסון ממפקדת הצבא הבריטי במזרח תיכון שקרא לפגישה את יצחק שדה, יוחנן רטנר ודוד הכהן. מלבדם נכחו בפגישה גם שני קצינים מן הצבא הבריטי, אחד מהם אנגלי והשני קצין יהודי צעיר מדרום אפריקה בשם אוברי איבן (לימים אבא אבן), אשר שימש מקשר בין המודיעין הבריטי להנהגת היישוב. רטנר ושדה הסבירו את תוכניות ההגנה בקווים כלליים. לאחר משא ומתן נוסף אישרו הבריטים את התוכנית.

התוכנית התבססה על המכשולים הטבעיים שבהרי הגליל וכללה הכנות לפעולות חבלה בדרכי תחבורה והטרדת כוחות האויב, באמצעות לוחמה זעירה. עיקר הכוח אמור היה להתרכז בחיפה ובכרמל. הבריטים קיבלו את התוכנית וסייעו, באמצעות מנהלת המבצעים המיוחדים ה-OSE, באספקת ציוד, באימון ובהדרכה. בנוסף הקימו רשת מודיעין ותחנת שידור שידור בפיקודו של משה דיין שאך החלים מפציעתו במבצע לכיבוש סוריה ולבנון. הבריטים אימנו את חברי הרשת באלחוט ובהצפנה.

במקרה של כיבוש הארץ על ידי הנאצים, לאחר נסיגת הבריטים מזרחה לכיוון עיראק, יישארו בארץ ויפעלו כשהם נחזים להיות לאיטלקים ולגרמנים, לבושים במדי צבאותיהם. חלקם יפעלו כערבים. הבריטים הבטיחו לצייד ולחמש את הכוח.

ב-8 במרץ 1942 אישרה המפקדה הארצית של ההגנה את שילובו של הפלמ"ח בתוכנית. במאי 1942 הוקמה במסגרת הפלמ"ח המחלקה הגרמנית. המחלקה נועדה לפעול פעולות גרילה תוך התחזות לאנשי צבא גרמנים. מחנה האימונים של המחלקה, ביער משמר העמק, היה כדוגמת מחנה צבא נאצי לכל דבר ועניין. השילוט, הדגלים והקישוטים במחנה היו בשפה הגרמנית, בסגנון הזהה לזה המקובל במחנה צבא גרמני. אנשי המחלקה לבשו מדי צבא גרמנים וענדו דרגות צבא גרמני. האימונים, תרגילי הסדר, שפת הפקודות, העגה ואף שירי החיילים היו בשפה הגרמנית ובאופן המקובל בצבא הגרמני. הנשק והתחמושת היו נשק שלל גרמני. מדריכי המחלקה היו אנשי פלמ"ח אך הצטרפו אליהם גם סמל וקצינים בריטים. אנשי המחלקה התאמנו בהפעלת כלי נשק, בטקטיקות קרב, בסיירות, בקרב מגע ובשימוש במכשירי קשר.

על תיאור זה חלוק יואב גלבר הטוען שתוכנית המגננה הייתה תוכנית בריטית, שכללה גם הכנת כוחות גרילה מעבר לקווי האויב. לטענתו של גלבר תוכנית הגנה עצמאית של היישוב היהודי לא התגבשה לכדי תוכנית רצינית ולא אומצה על ידי ההגנה[1].

התוכנית הייתה מכוונת בעיקרה לפלישה מהצפון ההררי, שבו רבו המכשולים הטבעיים ומקומות המסתור ללוחמי גרילה. שורטטה מפה שציינה את כל נקודות החבלה בדרך התקדמותו הצפויה של האויב, שבהן אפשר ללכוד שיירות של שריון והספקה ולהשמידן, וכן מקומות המתאימים לבסיסים נסתרים של הכוח המגן.

לקראת המחצית השנייה של שנת 1942 נוצרה סכנה חדשה, והיא סכנת פלישה ממערב. ב-15 באוגוסט 1941 הוקמה בצפון אפריקה ארמייה גרמנית – איטלקית, שכללה את קורפוס אפריקה הגרמני ושני קורפוסים איטלקיים. הגנרל ארווין רומל מונה למפקדה. בקרב גזאלה, שהתחולל בין 26 במאי עד 21 ביוני 1942, פרץ רומל את קווי המגננה של הארמייה השמינית הבריטית, כבש את טוברוק והסתער מזרחה לעבר מצרים ותעלת סואץ והכוחות הבריטיים נסוגו. המתקפה הגרמנית נעצרה ליד אל-עלמיין, כ-100 ק"מ מערבית לאלכסנדריה, ונוצר איום מוחשי של הסתערותם מזרחה לעבר ארץ ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יואב גלבר, מצדה - ההגנה על ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1990.
  • דן גלעדי ומרדכי נאור ארץ ישראל במאה העשרים - מיישוב למדינה, הוצאת משרד הביטחון, 2006.
  • יהודה באואר דיפלומטיה ומחתרת במדיניות הציונית, 1945–1939, הוצאת ספרית פועלים, 1963.
  • ספר תולדות ההגנה, כרך שלישי חלק ראשון. הוצאת עם עובד, 1972.
  • זרובבל גלעד (עורך), מגן בסתר - מפעולות המחתרת הארץ-ישראלית במלחמת העולם השנייה, הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, 1952.
  • יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכח, הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]